לילה רידל מרס

טוב ממש ממש סליחה שלא המשכתי המון זמן. אבל עכשיו יש פרק נוסף, ואני מאוד מקווה שתאהבו אז קריאה מהנה

שלחתי לג'ון מכתב, עדיין הייתי מודאגת, תמיד הייתי מודאגת, אמא הייתה הדבר הקרוב ביותר עלי, הדבר היקר ביותר, הדבר היחיד שבאמת היה חשוב. חיבבתי אנשים בבית הספר, אבל הרגש שהיה לי כלפייה היה ייחודי. חלמתי לכתוב לה מכתב על זה, חלמתי לפגוש אותה עוד פעם, ידעתי שזה יקרה, כשתגיע החופשה הקרובה, אם ג'ון יחליט שאני חוזרת בחופשה.

כתבתי במכתב על זה שאני דואגת לה, שאני רוצה לשמוע מה שלומה, גם כתבתי על השיעורים שלמדתי וספציפית על שיעור היסטורי  שהיה עבורי שיעור מרתק.

אחרי ששלכתי את המכתב הלכתי לטייל בחוץ, הסתכלתי על הסביבה וחייכתי, המקום היה מאוד יפה.

בזמן ההליכה בדשא ראיתי נער מבוגר יחסית נשען על אחד העצים, חייכתי עליו, הוא חייך בחזרה, הלכתי לעברו

"שלום עלמתי" הוא אמר  

"שלום, קוראים לי לילה" אמרתי והושטתי את היד ללחיצה, הוא לחץ אותה ואמר

"הארי השני לבית משפחת פוטר"

"אז אליך כתבו את הספר?" שאלתי

"איזה ספר?"

"אמממ, לא יודעת, ספר שקוראים לו הארי פוטר, של אנשים בלי קסם"

"טוב היית צריכה לומר, לא זה על הארי פוטר הראשון, אבי, הוא היה גיבור, הביא את האור לעולם שלנו, אני היורש שלו, זה שימשיך את דרכו. אבל אני חייב לומר שהספר של המוגלגים זאת פשוט בושה, הארי מת בשביל עולם הקוסמים, בשביל לשמור עלינו דור העתיד, בשביל לשמור על בני המוגלגים, הספר פשוט לא מספר את גודל ההקרבה, למעשה פשוט הורידו את המוות שלו, הם רצו לעשות סוף יפה ונחמד, אבל האמת שהמציאות אף פעם לא יפה ונחמדה"

"סליחה, אני באמת מצטערת, לא קראתי"

הוא הסתכל עלי ונגע עם היד שלו בלחי שלי, הרגשתי שהיא טיפה רעדה, אני רעדתי, לא אהבתי את המגע

"את יפה" הוא אמר

שתקתי, לא ידעתי מה לומר, רציתי שהוא יזיז את היד, אבל לא העזתי לומר דבר

"עוד שבוע בדיוק יש משחק קווידיץ', אני משחק בו" הוא אמר והלך

הפרק הקודם		הפרק הבא