כול מה שאני צריך זה אותך.

הי!! חזרתי להיום, אני כותבת את זה בזמן שיעור תנ"ך בל'ג בעומר. 

בתגובות, מה אתם עושים בזמן זה של החיים? איך הקורונה השפיעה על חייכם?

ניקו:

אני וויל הלכנו יד ביד מהבית של אנבת' לבית שלנו. פרסי ואנבת' היו צריכים ביביסיטרים בגלל שאמא של פרסי הייתה צריכה עזרה עם ההכנות למסיבת יום ההולדת של אסטל. פרסי ואנבת' היו יותר ממכונים לצאת מהבית לכמה שעות אז וויל החליט שיהיה טוב לי ולו לקחת את התאומים לפארק.

לפני שפתחנו את הדלת הגיעה קריאה ממאחורינו. "וויל!! ניקו!! חכו שניה" ופייפר הגיחה מסוף השביל המוביל לביתנו.

"הי פייפר!! הכל בסדר?" שאל וויל

"כן... אפשר לדבר אתכם שנייה?"

וויל:

"מה קרה? הכל בסדר?" שאלתי בפאניקה, כשמשהו אומר לכם "אפשר לדבר שניה" זה אף פעם לא טוב.

"אז שמעתם שלפני יומיים הגיע תינוק למחנה. פשוט הופיע על פתאום מהשמיים באמצע ארוחת הערב ונפל על השולחן של הפסטוס?" אמרה פייפר.

שמעתי על המקרה מאנבת' לפני יומיים מיד אחרי הארוחה, הלכתי לראות עם התינוק בסדר ולא חולה או פצוע מהנפילה. תינוק בן יומו, מאוד חמוד והוא לבש טוגה קטנטנה. הוא לא היה פצוע, אבל כן היה לו עיניים בצבע זהב, שהיה מאוד מוזר.

"כן, ראיתי אותו לפני יומיים, הוא בסדר?" שאלתי בפניקה, ניקו הסתכל בינינו במבט מבולבל. כמוני הוא לא הבין למה פייפר מספרת לנו על משהוא שכבר שמענו.

"טוב, זה למה הגענו. היום בבוקר האדס, אבא שלך ניקו, דיבר עם קירון ואמר לו שהתינוק הוא תינוק שנשלח אליו והוא לא יודע מה לעשות איתו." היא אמרה בנונשלנטיות. ואני חשבתי לעצמי, מי פסיכופט ששולח תינוק כזה צעיר לעולם התחתון.

"הינה הקטע המעניין, כבאתי לפגוש אותו אתמול והוא היה במיטה וניסיתי להרים אותו ניסיתי לגעת בו הוא נהפך לצללים והופיע במיטה לידו. נראה לי שתינוק עשה מסע צללים. מיד אחרי זה באתי לפה." היא אמרה בקול רגוע, כאילו היא ציפתה שניקו יגיב ופחדה מכך.

"התינוק בסדר? אני רוצה ללכת לראות אותו" אמר ניקו להפתעתי. אפילו שניקו ואני בילינו המון זמן עם התאומים של פרסי, ניקו אף פעם לא ביקש לראות תינוק. לא חשבתי שהוא אוהב ילדים

"בסדר, נלך עוד שניה. אבל אני רוצה לעצור אצל אנבת' כדי להביא לתינוק המסכן בגדים נורמלים." אמרתי אבל לפני שיצאנו מהבית פייפר משכה אותי לצד לשניה.

"וויל, לפני שניקו פוגש אותו, נראה לי שזה תינוק חצויי, בן של האדס, נראה לי שכדי שתשאלו את האדס. כי ניקו הוא הבן האהוב עליו." הוא אמרה, לא הבנתי למה הוא נראתה כל כך בלחץ. ואז נזכרתי מי החותן שלי.

ניקו:

התינוק כל כך חמוד, אבל אף פעם לא הייתי אומר את זה בקול. בזמן שוויל הלך להביא את המדי רופא שלו הוא שם אותי להלביש את התינוק. לתינוק היה עיניים בצבע זהב, כמו הייזל, ועור בהיר. היה לו שיער אדום בהיר והוא לא יכל להיות יותר מבוגר מחודש.

כשהורדתי את הטוגה ראיתי פתק קטן שביצבץ מהחיתול שלו. הוצאתי את הפתק והנחתי את התינוק במיטתו כדי שיוכל לקרוא את הפתק, ברגע שהנחתי אותו הוא נתן לי מבט מעוצבן וקיבץ את פרצופו בכעס ותוך שניה נעלם, כאילו מתוך האוויר. ואז הופיע על השטיח מולי. השמעתי צרחה ווויל הגיח בדלת כמעט מיד.

"ניקו!! הכל בסדר? הפלת אותו?" שאל בפאניקה והרים את התינוק. התינוק עשה רעש מסופק בידיו של וויל.

"רגע אחד הוא היה במיטה ואז בום!! על  הרצפה. כמו שפייפר תיארה." אמרתי בלחץ וניסיתי להרגיע את הלב שלי. כיווצתי את הידיים לאגרופים והרגשתי משהו נמעך.

"וויל, היה עליו פתק" אמרתי בזמן שישרתי את הפתק. וויל עצר לשניה מלהלביש את התינוק (אנבת' נתנה לנו וואנזי של דינוזאור בצבע כחול עם רגליות!)

"טוב, מה אתה מחכה? תקריא אותו!"

"הבטחת לחזור בשבילו, השארת אותי עם מקס יותר מ200 שנה. אני לא יכולה יותר, ונמאס לי לרדוף אחריו ועכשיו גילו אותו עובדי המלון. הוא הטעות שלך לא שלי. תטפל בו אתה, BM"

"מי זו BM?" שאל וויל בעודו מניח את התינוק בעריסה.

"לא יודע.  נראלי שלתינוק קוראים מקס," אמרתי ואז ניגשתי לעריסה והרמתי אותו.

"הי מקס" אמרתי בחום, נראה לי שהוא חייך, אבל זה יכול להיות גם פיהוק.

"לפי הבדיקות רואים שהוא חצויי, אז איך הוא בן 200?" שאל וויל בבלבול. ואז נזכר באותו רגע כמוני

"מלון הלוטוס" אמרנו יחד ואז צחקנו.

"אבל למה היא השאירה אותו אצל האדס?" שאלתי בבילבול בזמן שליטפתי לו את הראש הג'ינג'י.

"ניקו, נראה לי הוא בן של האדס. תחשוב על זה, התינוק נשלח לאבא שלך, היא קוראת לו "הטעות שלך" והוא עושה מסע צללים." אמר ואז נזכר עם מי הוא מדבר.

התינוק החמוד הזה הוא אח שלי? לא יכול להיות. לאבא שלי לא היו עוד ילדים, ואז נזכרתי בהייזל. לקחתי כיסא והתיישבתי לאט.

לפתע וויל צרח. והרגשתי משהוא נופל לי על הברכיים, הסתכלתי וכמעט הפלתי את מקס.

"מה? איך? למה?" שאל וויל ורץ לכיווני בזמן שניסיתי ליצב את התינוק. פתאום התינוק צחק, וזה היה הקול החמוד ביותר.

"טוב, אז הוא בטוח ילד של האדס... מה נעשה איתו? הוא לא יכול להישאר בחדר הזה. בית האדס נטוש רוב השנה, אי אפשר להשים שם תינוק קטן." אמר וויל בקול הכי רגוע שלו כדי לא להכניס אותי ללחץ.

אבל אני כבר החלטתי.

"אני רוצה אותו," אמרתי בקול חלש, אני ווויל עדין לא דיברנו על אימוץ, במיוחד בגלל שטיפלנו בתאומים כל כך הרבה שכבר הרגשנו כמו הורים.

"מה? ניקו... עדין לא דיברנו על זה, אתה בטוח?" וויל שאל והתכופף כדי שנהיה עין בעין.

"אתה לא רוצה אותו? אני יודע שזה פתאומי, אבל מגיע לילד הזה בית אוהב. ואין מישהו יותר מתאים לתת לו את זה מאותנו." אמרתי ושיחקתי עם הידיים הקטנטנות של מקס.

"אני כן רוצה אותו," הוא אמר בשקט. נתתי לו חיוך והוא החזיר לי אחד גם.

"אני יודע שזה קצת מוקדם, אבל..." אמרתי אבל הוא הפסיק אותי.

"כן, בוא  נעשה את זה." אמר, והייתי בשוק, לא חשבתי שהוא יסכים. שנינו הסתכלנו על מקס התינוק עם הפרצוף הקטנטן שלו והשיער האדום שלו שכבר כיסה לו את כל הראש בפלומה דקה.

"איך נסביר את זה לכולם?.." התחלתי להגיד אבל וויל נישק אותי ושכחתי.

וויל: הלכנו יד ביד הביתה אחרי שהודענו מול כל המחנה על האימוץ של מקס. כולם היו בשוק, אבל לא היה אכפת לנו.

"איפה יהיה החדר שלו?" שאל ניקו בעודו מחזיק את מקס הישן.

"עד שהוא יבין שאסור לו להעלם לכל מני מקומות נצטרך להשגיח עליו. אולי נשים אותו במקום יותר מואר כך שאין צל כדי שהוא לא יעלם?" שאלתי אותו.

"עוד בעיה, אין לנו עריסה, או בקבוקים, או חיתולים... מה נעשה?" שאל ניקו פתאום בלחץ.

מול השביל לבית שלנו היו שני אריזות מעוד גדולות ואחת יותר קטנה.

"מה זה?" שאל וויל כשהציץ לתוך האריזה הכי גדולה.

"אנבת'!! היא לא הייתה חייבת..." הוא אמר והוציא מכתב חתום ממנה ופרסי. בתוך החבילה היה חיתולים, בקבוקים, בגדים, שמיכות... בפתק היה כתוב שנשאר להם אקסטרה ועם היינו צריכים משהו נוכל לבקש.

"מה בחבילה השנייה הגדולה?" שאל ניקו אשר העברתי לו את מקס.

כשפתחתי אותה ראיתי עריסה בצבע זהב עם פיתוחים ופרחים קטנים מזהב. אבל לא היה פתק,

"מוזר, אין פתק" אמרתי אבל ניקו עמד בשקט,

"זה הסימן של אבא שלי על זה!" אמר והצביע על הסימן המוזר על הקופסה.

"מה בשלישי?" שאל עדיין קצת בשוק

בחבילה הקטנה היה בקבוק קטן מלא בנוזל בצבע חלב. על הפתק היה כתוב, "אדוני, אני מחזירה לך את המתנה של אימו. האדס, הבקבוק המתמלא הוא צעצועו האהוב עליו, אל תאבד אותו כי אז הוא יתחיל להעלם שוב. פעם בכל שעתיים תשקה אותו בזה. הבקבוק יתמלא מעצמו, ובשעתיים אילו מקס לא יהעלם. BM"

"תודה לאלים!!" אמרתי ונתתי לניקו את הבקבוק,  ברגע שמקס ראה את הבקבוק הוא החל להושיט יד אליו בידיים דורשות.

"הוא בטח רעב!! הוא לא אכל כבר כמעט כל היום!!" אמרתי בחיוך. הסתכלתי על מקס (הבן שלי!) שותה במרץ וראיתי את הבקבוק מתמלא מיד כשסיים

חיבקתי את שניהם ומקס נתן צעקה של צחוק.

"וויל, איך נכניס את העריסה מזהב?"

כמו תמיד אני מבקשת תגובות!!

בססתי את הסיפור של מקס הזה על הסיפור של מקס אחר מסדרה אחרת. מי שיודע שיכתוב בתגובות.

הפרק הקודם