שובו_של_אוכל_המוות

פרק עשרים ושתיים:
כשפיטר פותח את עיניו סוף סוף הוא שוכב על אדמה לחה וזרועה אבנים קטנות הדוקרות בגבו. האוויר לח וערפל דקיק מזדחל על פני הקרקע. הוא מתרומם על ידיו, גונח ומוחה את העפר והזיעה ממצחו. הוא מרים את מבטו, מנסה לקלוט את העצים הכבירים המתנשאים אל על סביבו ואת ריח היער שמכה באפו, רטוב וחי. ואת ה.....

פיטר מזנק אחורה בהפתעה כשהוא מוצא את עצמו פנים אל פנים עם סוהרסן. , ממש פנים אל פנים. למעשה, פניהם היו במרחק שלא יעלה על מספר סנטימטרים בלבד זה מזה.
פיטר הלהוט להתרחק ככל יכולתו מהיצור המתועב, שוכח שהאחרון כלל לא מבחין בקיומו, רץ, מועד על זיז סלע בולט ומשתטח אפיים ארצה. החבטה מוציאה את כל האוויר מראותיו ורגבי אדמה לחה נצמדים לבגדיו ומדגדגים את שערות אפו. הוא מתעטש כשלפתע תחושת עקצוץ מוזרה פושטת בבטנו מלווה בקור עז שמכה בו לפתע, כמו פגיון קפוא הננעץ בקרביו. התחושה דומה למדי לזו של מעבר דרך רוח רפאים, רק הרבה יותר נקודתית. פיטר תוהה מה יכול היה לגרום לכך ומרים את מבטו. הוא משתנק בהפתעה ומתגלגל ממקומו כשהוא מבין שהוא למעשה שכב בתוך רגלו של אדם. ולא סתם אדם, אלא קוסם (הוא אוחז שרביט שבור בידו).

הקוסם לא נראה במצב טוב. בגדיו, שבעליל היו מאיכות טובה, אולי אפילו מיבוא אישי, נחו אליו בקרעים- קרעים, ורק בדרך נס (או לחש כלשהו) לא התעופפו מעליו. גלימת מסע רטובה לגמרי מבוץ וממים עבשים מעטרת את כתפיו של הקוסם והוא רועד מקור, אף על פי שהטמפרטורה הייתה סבירה- בערך שמונה עשרה מעלות.
פיטר מזדקף ומבין היטב מדוע אותו קוסם רועד- הטמפרטורה כאן למעלה היא כמעט אפס מעלות! ללא ספק הסוהרסן הזה הוא מהחזקים ביותר.

"ידעת שאני הולך לבוא." מסנן הקוסם בזעם ובתיעוב.

"אכן כן, לא חשבת שהצלחת לעקוב אחרי לאורכה ולרוחבה של בריטניה בכוחות עצמך נכון? אתה שום דבר עכשיו, לא יותר טוב ממוגל." אומר הסוהרסן. פיטר מבין בזעזוע כי הוא מצליח להבין את הנקישות, החירחורים והגניחות שהשמיע! לרגע הוא תוהה האם גילה יכולת חדשה ואז הוא מבין באמת- זה לא הוא זה שמבין את שפת הסוהרסנים, אלא אותו קוסם אלמוני שהזיכרון שלו, אלא שאותו קוסם כבר לא כל כל אלמוני- הנה הוא מתנשא כאן מעליו! פיטר מתעמק בפניו של הקוסם ומצליח בנקל לזהותו- הלא זהו האסיר מבית הספר הוגוורטס- ברטי קראוןץ' ג'וניור!

"למה?" שואל קראוץ', "למה נתת לי לעשות את זה?"

"למה, אתה שואל? אני אגיד לך למה. הייתי צריך להחליש אותך, ולהגביר בך את השינאה הטבעית שבתוכך." אומר הסוהרסן.

"אבל למה?" שואל קראוץ' שוב.

"עניתי לך, ממש ברגע זה"

"כן, אבל למה היית צריך שאהיה חלש וכל זה? מה המטרה?"

"מטרה?" מגחך הסוהרסן "עשיתי את זה לכיף." הסוהרסן רוכן קדימה וטס לכיוון קראוץ'. האחרון צורח ומטיח את חלקי השרביט בפניו של הסוהרסן. פיצוץ נשמע והסוהרסן נסוג בלחשושים זועמים.

"עכשיו תישאר שם ותענה לי בסדר?" שואל קראוץ'. הסוהרסן נוהם משהו שיכול להתפרש לחיוב ולשלילה.

"אני אפרש את זה ככן." אומר קראוץ', "ועכשיו לשאלה שלי: למה אני כאן? מדבר איתך, והכי חשוב, חושב? איך זה יכול להיות? אחרי שנושקתי אני הייתי אמור להפוך לצל של בן אדם, לקליפה ריקה בלי תוכן. אבל אני לא הפכתי לכזה. מדוע זה קרה?"

"היה לך מזל, אתה הוא הבן אנוש הראשון שנושק על ידי, ולכן אתה שונה מכל השאר" אומר הסוהרסן. ניכר בו שהוא נבוך מכך שנישק רק בן אנוש אחד בכל הקרירה שלו כשומר של משרד הקסמים.

"זה לא אומר לי שום דבר, אני רוצה לדעת מה שונה בי מכל השאר."

"כדי לקבל את התשובה לשאלה הזאת תצטרך לתת אמון בי." אומר הסוהרסן.

"בסדר, עשה את מה שאתה צריך." הסוהרסן רוכן קדימה ומניח את ידו הדוחה בין עיניו של קראוץ'.
הם עומדים ככה דקה, ועוד דקה, ועוד דקה....

לבסוף הם מתנתקים זה מזה. קראוץ' כושל לאחור ועיניו מתרוצצות בשמורותיהם.

"לא" הוא לוחש.

"אז עכשיו אתה מבין? אחרי שנושקת חלקיק מנשמתי נכנס לגופך כדי לפנות מקום לנשמתך שינקתי מגופך כמו גם לשאר הנשמות שעוד אשאב . בתוך כמה חודשים לכל היותר כבר תאבד כל צלם אנוש ותהפוך לאחד ממנו, הסוהרסנים."

"אבל מה אם אני, אני, אני לא רוצה להיות סוהרסן?" שואל קראוץ' בקול רועד.

"אין לך ברירה קראוץ'" מצחקק הסוהרסן.

"אין שום דרך לבטל את הכישוף?" שואל קראוץ' בטון כנוע כמו של כלב מוכה.

"לא דרך שאנחנו מכירים. היה אדם אחד שהצליח לחמוק מהשינוי, צושרד. אולי תוכל להגיע אליו."

והכול מחשיך.







פיטר מוצא את עצמו בסמטה מטונפת בשעת בין ערביים. פחי האשפה העולים על גדותיהם גולשים לרחוב הצר וריח חריף של פירות בשלבי ריקבון שונים רובץ כמו שמיכה על האוויר המצחין. כמה קבצנים חסרי בית ועטויי סחבות נוברים בפחים בידיים חשופות בניסיון למצוא דבר מה אכיל שיוכלו להכניס לביתנם כדי להרגיע ולא במעט את הרעב. קטטה קטנה פורצת בעקבות מריבה כללית על כיכר לחם עבש ומעניקה לדמות כהה לבושה בברדס החוסה בצללים להיכנס לסמטה הקטנה באין מפריע כמעט.
ההומלסים מרימים את ראשם ומצייצים בפחד למראה הדמות שעומדת מולם. רק רגע, לא, הדמות ריחפה מולם, סוליות נעליה במרחק של כסנטימטר מעל לערמות הזבל המצחין. הדמות נוטה קדימה ומגופה פורצים גלי קור כמעט מוחשיים ששולחים את החבורה בצווחות וציוצים מבוהלים מהסמטה.

הדמות מסירה את הברדס מראשה וחושפת פנים מלאות חבורות וחתכים של גבר כחוש שפיטר מזהה מיד כאותו האסיר מהוגוורטס- ברטי קראוץ' ג'וניור. קראוץ' סוקר את הררי הזבל במבטו המצמית ומחפש כל סימן ולו הקטן ביותר לכך שמישהו מאזין ו\או רואה אותו. פיטר מתכווץ מעט כשהמבט הקר חולף על פניו ובוחן לעומק יותר את האסיר לשעבר\ חצי סוהרסן.
נראה שלא מעט עבר על קראוץ' מאז המפגש עם הסוהרסן. גלימתו מלאה בכתמים ונעליו מצופות בשכבה עבה למדי של בוץ יבש, עורו נסדק- אם כי לפיטר לא ברור כל כך למה- האם בגלל הפיכתו האיטית לסוהרסן או בגלל החום והאבק.

דלת נפתחת בהמשך הסמטה בצליל חריקה, מתנדנדת ואז מתנתקת מצירה ונופלת לרחוב בחבטה רמה. קראוץ' זוקף את ראשו כמו חיה שעלתה על ריחו שדל טרף ומרחף באיטיות לעבר הדלת. ראש קטן מציץ מעבר לפתח, מבחין בקראוץ' המרחף ונעלם פנימה בתוך הבית, כעבור מספר שניות הוא מופיע שוב ומסמן לקראוץ' להתלוות אליו.

פיטר מספיק רק בקושי להיכנס בפתח לפני שהאיש החדש שולף שרביט ומחזיר את הדלת למקומה. ברגע שהדלת נסגרת קראוץ' מפסיק לרחף ומשתטח על הרצפה בניסיון לשמור על שיווי משקל.

"בחיי, קשה לשמור על הריחוף הזה לאורך זמן." רוטן קראוץ', נעמד ומבריש את האבק שדבק בבגדיו. "מה?!"
"שוב דבר, ממש שוב דבר" משיב האיש. פיטר בוחן אותו בסקרנות. מניין הוא מכיר את קראוץ'? ו מה קרה לו? פניו של מארחם היו מצולקות באופן מעורר חלחלה ובמקום עיניים היו לו שתי ארובות חלולות במרכז הפרצוף. הוא הלך מכופף כל העת והסתייע במקל הליכה מסוקס. מראהו היה כשל זקן, אף שגילו לא עלה בהרבה על זה של קראוץ'.

"אז מה, אתה הוא האיש המפורסם?" שואל קראוץ' מתוך נימוס.

"לא, אם הייתי מפורסם כולם היו באים להציק לי, בייחוד כל הפרופסורים המשעממים מהאוניברסיטה" רוטן האיש הכפוף ומכניס את אורחו לסלון מרוהט בפשטות. קראוץ' והמארח צונחים על הספא ולוגמים מעט תה.

"אז מה איתך? איך הפרנסה?" מתעניין קראוץ' בנימוס.

"בה, אל תשחק איתי משחקים. באת לכאן מסיבה מוגדרת מאוד- אני ממש יכול לראות איך אתה הולך ונהפך לסוהרסן." רוטן המארח.

"בחייך שולטו." מנסה קראוץ' לרכך את האווירה. "הרי אתה אגדה. האיש היחיד בהיסטוריה שהצליח למצוא תרופה לשינוי- ושרד."

"כן, אבל אני גם בין היחידים שיודעים על קיומו של השינוי הזה." ממשיך שולטו לקטר.

"כן," משתעל קראוץ'. "בעניין הזה. אני עוד לא ממש...... יודע הכול על השינוי. תוכל להסביר לי עליו?" שולטו מזדקף בכיסאו בגאווה לא מוסתרת. נראה כי עובדת היותו המומחה היחידי לשינוי שאינו סוהרסן חשובה לו מעוד.

"אז ככה, נתחיל בסיפור שלי.....

הפרק הקודם