מלחמת הבתים

ביקשו. אז החזרתי.

הנה חבר'ה. הפרק הכי חשוב בפאנפיק. הפרק בו כמעט כל השאלות נפתרות.

עוד בערך 2 פרקים הפאנפיק הזה ייסתיים.

אני מקווה שזה לא יצא מבולבל מידי, או לא מספיק ברור.

אני מקווה שתאהבו.

אה. ואל תשכחו להגיב.

~~~~~~~~~~~~~~~

 "אני לא מאמין שקרתה כזו טעות. ואני מצטער שהיא התגלגלה על ידי."

הוא ייצר לעצמו כוס מים, ולגם בלהיטות. פניו עטו צבע חיוור, שהתמזג יופי עם זקנו הלבן.

 "אני מחבר עכשיו בראש את פרטי התצרף. וככל שאני מעמיק בעניין, אני רק מבין עד כמה הטעות גדולה. אני לא מאמין שככה חשבו עלי כל השנים.
נתחיל את הסיפור מהתחלה:"

כאלף שנה קודם לכן:
סלזאר סלית'רין נכנס לחדר בו התכנסו ייתר שלישית מייסדי הוגוורטס.

"תשמעו חברה. הייתה לי נבואה. על פי החזון שלי בכדור הבדולח, עולם הקוסמים עומד להירדף ע"י המוגלגים. על פי דעתי, זה יקרה בעוד כחמש מאות שנה.

אני בטוח שזה בגלל בני המוגלגים שלומדים וילמדו בבית הספר. הם בטח ייגרמו לקנאה אצל אחינו המוגלגים. מילא קוסמים בני קוסמים. אבל קוסמים בני מוגלגים? זה יגרום להם לקנאה וכעס, עד שהם ירצו לשרוף כל קוסם!
אני אומר, צריך לא לקבל להוגוורטס בני מוגלגים!"

גודריק גריפינדור הביע במילים את מה שהביעו השאר בפרצופים "נו בחייך סלזאר. כבר ראינו עד כמה הנבואות שלך טובות... עזוב אותך משטויות. למה שבני מוגלגים ייגרמו לרדיפה נגד הקוסמים? ובכלל, הקוסמים יודעים להגן על עצמם טוב יותר מאשר כל מוגל יודע לתקוף. אני לא רואה שום סיבה למה לא לקבל בני מוגלגים אלינו. הם שווים בדיוק כמונו."

 "ברור שהם שווים כמונו!"
סלית'רין פוצץ את השולחן באגרופו.
 "אבל הם מסכנים את בנינו. צריך להקדים תרופה למכה. עם כל הכאב שבדבר, בני המוגלגים יאלצו שלא ללמוד איך לשלוט בקסם שלהם. זה חיוני להצלת הקוסמים העתידיים מרדיפה!"

 "לך לישון על האף סלזאר"
גיחך גודריק.

הקרע שנוצר ביניהם לא התאחה.

סלית'רין עזב את הוגוורטס ובנה חדר סודי.

"בניתי אותו כדי שיורשי, יהיה יכול לשחרר את הבסיליסק, ולחסל את בני המוגלגים מהוגוורטס. והסיבה היחידה היא, כדי להגן על הוגוורטס. אם זה יהיה לאחר שהקוסמים ירדו למחתרת, אז כדי שבני המוגלגים לא יספרו לחבריהם המוגלגים את סודם של הקוסמים. ואם לפני, כדי שלא יגיע המצב של הרדיפה. תמיד דאגתי לקוסמים העתידיים שילמדו בהוגוורטס, וחשתי כלפיהם אהבה, כמו אב לבניו."

סלית'רין מחה דמעה בידיו הגדולות.

"חשבתי על הסיכוי שבו הבסיליסק לא יצליח במלאכתו. אז החלטתי לעזור ליורשי. ולכן כישפתי את התליון, כך שאני יהיה יכול לקום ממנו לתחיה, ולעזור לבני הקוסמים העתידיים. וגם בניתי את בית הבסיליסקים, כדי שיעזור לי במלאכתי.

עכשיו אני מבין, שכדרכם של שמועות, הן מתנפחות, ואט אט, נעלמה הסיבה האמיתית שבשלה רציתי להעלים את בני המוגלגים מהוגוורטס, והתפתחה אובסוסית טוהר דם. אני מעולם לא רציתי בכך!"

וולדמורט הרכין ראשו.

גודריק גריפינדור כחכח בגרונו ופתח.
"ראשית, סליחה סלזאר. אני רואה שהנבואה שלך התקיימה. אמנם לא כפי שחשבת, לא בני המוגלגים היו אחראיים לכך, אבל עדיין. אני התנהגתי אליך מגעיל.
שנית, הרשו לי לתת את חלקי בסיפור.
אני ראיתי את סלזאר מכשף את התליון. את האמת, לא סמכתי עליו. חשדתי בו שמי-יודע-מה הוא הולך לעשות לקוסמים העתידיים.

אז כישפתי את החרב שלי כך שכאשר התליון יקים את סלית'רין, החרב תקים אותי, באולם הגדול. וכך אני אגן בכל מחיר על צאצאי וצאצאי הקוסמים ובני המוגלגים.

וכאשר קמתי, בעקבות סלית'רין, עדיין חשבתי שהוא הולך לעשות משהו רע. אז הייתי נכון לקרב, שבאמת התפתח. והקמתי את ייתר המייסדים."

 "כאשר ראיתי שאתה עומד בדרכי"
המשיך סלית'רין בקול מבוייש
 "לא הבנתי מה לעזאזל, אבל לא היה לי זמן לגלות. החלטתי שאני עוזר לבני ויהי מה. אז הקמתי את כל לומדי סלית'רין לדורותיהם, ואפשר לומר שהפנטתי אותם להלחם, מה שלא יהיה."

'אז לכן ראיתי את סנייפ נלחם נגדנו' עברה במוחו של הארי מחשבה מהירה.

 "אני הקמתי את בני גריפינדור כדי להלחם בכם.

 "אני את בית האפלפאף."

 "אני את רייבנקלו."

 "בקיצור,"
סיכם סלית'רין,
 "נלחמנו לשווא. אבל אני יודע שאובסוסיה שפיתחת כל ימיך, קשה לשנות לפתע. אז אני אמחק בכישוף את האובסוסיה הזו מהעולם. כי הרי אין שום הבדל בינינו. בגלל כישרון מולד, אנחנו לא הופכים לשווים יותר. בדיוק כמו שאדם עם יכולת ראיית עתידות, לא שווה יותר מקוסם בלי היכולת הזו.
ובדיוק כמו שהמוגלגים לא הורגים את אחיהם שנולדו עם מגבלויות, אנחנו לא יכולים לפגוע באחינו שנולדו בלי יכולת קסם. הם אנשים בדיוק כמונו!"

ובהינף שרביט, הוא מחק מכל העולם את אובסוסית טוהר הדם.

 "מכיוון שאף אחד מאיתנו לא תכנן להרוג את יושבי הוגורטס, כולנו תכננו להגן"
אמר גריפינדור במבט של "אאוריקה"
 אני מבין שאתה עשית כמוני..."

סלית'רין הנהן. 

 "אז אנחנו, ויושבי הוגוורטס לדורותיהם, לא באמת קמנו לתחיה, אלא רוחותינו, במצב מוצק, עם יכולות קסם. ומכיוון שכך, יכולנו לשמור על כך שמוות שיגרם כתוצאה מאיתנו, לא יהיה מוות אמיתי."
הוא נפנף בשרביטו, והמתים המוטלים על הרצפה, קמו לתחיה.
 "היו שלום יושבי הוגוורטס, הקוסמים העתי- עכשווים. תמיד דאגנו לכם."

הוא חיבק את סלית'רין, בחיבוק שחיכה אלף שנים. ובהינף שרביט, הם נגוזו ונעלמו, יחד עם שתי המייסדות, וכל יושבי הוגוורטס המתים.

הארי הופתע כשגילה שדמבלדור נותר עומד, חי. נטוע על מקומו.

הפרק הקודם		הפרק הבא