קוסם בלח"י

יצחק פתח את עיניו מתקשה להאמין שהוא עדיין חיי.

השעות האחרונות עברו עליו ביסוריים.

הוא כבר לא ידע אם בוקר, ערב או לילה.

הוא היה בחדר ריק ודומם.

מחשבות מלחיצות עברו בראשו. מה אם פלט מידע וזה למה הניחו לו? מה אם הוא בעצם מת? מה אם הוא בבית כלא ולא יניחו לו לצאת עד שיאמר להם את הכל.

יצחק חיכה. הוא לא ידע למה הוא מחכה אבל ידע שמשהו יבוא בקרוב.

עיניו של יצחק מעצמו לאט לאט למרות שניסה בכל כוחו לשמור עליהם פתוחות אך לא נותר בו כוח למחות.

יצחק פתח את עיניו בבהלה כאשר שמע קול צעדים מתקרבים.

יצחק התיישר וניסה להיראות חזק.

הדלת נפתחה ובפתח עמד אבא של ארני, ובמקרה הזה ראש מחלקת פעולות בפלשתינה- בקיצור רמפ''פ, נראה נבוך במיוחד.

''יצחק הקשב לי בבקשה. אני יודע שלא תוכל לסלוח לי אבל אני מבקש בכל זאת..'' יצחק היה בהלם.

סליחה?! על מה יש לו לבקש סליחה? 

''אמ.. מה?" יצחק התקשה להבין.

''זה בסדר אתה יכול להירגע. הבנו שהיית תחת איומים, זה בסדר. תפסנו את מי שאיים עלייך.''

יצחק החוויר. על מה הוא מדבר? 

''אתה בטח תוהה איפה אתה. אתה בחדר במרפאה. חשבנו לרצות אותך בגלל ש.. אתה יודע.. הכאבנו לך.'' יצחק זעם. הכאבנו הייתה דרך נחמדה לתאר את מה שהוא עבר.

'' למה אין כאן מיטה?" הוא שאל.

אבא של ארני הרמפ''פ קם והסיט ווילון וחשף מיטה נוחה להפליא.

יצחק שתק. לא בגלל שלא היה לו מה להגיד, היה לו המון מה להגיד ולשאול אבל הגרון שלו פשוט לא ציית לו.

'' אני ממליץ לך שינה טובה במיוחד. אני צריך ללכת עכשיו אבל יש לך אורח לפני כן.''

יצחק תיפס על המיטה וחיכה לראות מי האורח.

ראש והרבה מאוד אדום בישר לו שאני ניכנס לחדר.

''אני מצטער..'' הוא בכה.

''על מה ארני? לא עשית כלום.'' ניסה יצחק להרגיעו.

''אני מצטער שלא שמתי לב שמשהו עובר עלייך.'' המשיך לילל.

''לא! להפך! שמת לב. בזמנו אמרתי שאחי חולה אבל זה בכלל היה פתק מ.. אתה יודע מי.. נלחצתי ושמת לב לזה ואני המצאתי תירוץ טוב כדי שלא יפגע במשפחה שלי.'' יצחק לא היה מוכן לשמוע את ארני בוכה.

''ב.. בסדר בסדר. אני אתן לך לישון.''

ארני יצא מהחדר כדי לתת ליצחק לישון אבל יצחק בכלל לא הצליח. מחשבותיו נדדו לאותו אלמוני שהציל אותו ואמר שאיים עליו.

יצחק נרדם והתעורר רק כאשר מדאם פומפרי העירה אותו כדי לתת לו משקה שקוף ששרף מאוד ועדי להגיד לו שיש לו אורחים.

לחדר נכנסו פרופסור דמבלדור ומקונגל עם פנים חיוורות.

''חיכנו לבוקר לומר לך את זה.'' אמר פרופסור דמבלדור.

''מה קרה?" שאל יצחק בבהלה.

''המחלקה של פרעות/ פעולות בפלשתינה לחצה עלינו. אנחנו מצטערים. אנחנו נאלצים לסלק אותך מהוגוורטס." אמרה פרופסור מקונגל.

''מה?! אבל למה?! הוא איים על המשפחה שלי מה ציפיתם שאני יעשה?!" זעק יצחק עם דמעות בעיניו.

''אנחנו יודעים יצחק. אנחנו מסכימים איתך אבל לחצו עלינו.." ענה דמבלדור בקול הרגוע והמעצבן שלו.

''זה לא היה נראה ככה כשעינתם אותי!!" עכשיו יצחק כבר ממש בכה.

''שש.." הסתה פרופסור מקונגל את יצחק בחשש שמישהו ישמע.

''מסלקים אותי רק בגלל שאני יהודי.'' יצחק הפסיק לבכות וכל המרירות שהצטברה בו במשך השבועות יצאה ממנו.

''יש לי כאן חברים! אני רוצה להיות קוסם טוב כמוכם ולא בא לי שעצם זה שאני יהודי יהרוס לי הכל!" פרופסור דמבלדור ומקונגל נראו מאוישים.

''תקשיב יצחק אנחנו באמת מצטערים.. אתה יכלת להיות קוסם גדול מאוד." אמר דמבלדור.

''אנשים עושים טעויות! אני עשיתי גם!'' יצחק באמת היה עצוב הוא ידע שיתגעגע לארני וערב לו ללכת.

''יצחק, בתור ראש הבית שלך תתני לך אישור להשאיר את השרביט אצלך'' פרופסור מקונגל.

''תודה, פרופסור מקונגל." לחש יצחק.

''אני מצטערת על מקודם. הייתי צריכה למחות, ובטח ובטח שלא לעודד את סוורוס."

''עשית את זה בגלל שאני יהודי?" שאל יצחק הורים את עיניו והביט אל פרופסור מקונגל.

''יודעים מה, אני אתן לשניכם לדבר לבד.'' אמר פרופסור דמבלדור ויצא מהחדר עם מבט טרוד.

''יצחק לא הסכמתי בגלל שאתה יהודי. הסכמתי בגלל שבגדת קצת בארני. זה החבר הכי טוב שלך. בלעדיך הוא היה מנודה ובלי חברים. חשבתי שעשית את זה סתם, בלי סיבה. כעסתי." 

יצחק החוויר. הוא באמת בגד בארני. פרופסור מקונגל צדקה. הגיע לו הכאב הזה.

הפרק הקודם		הפרק הבא