הבטחות צריך לקיים

שיטוט מקרי באינטרנט, ופתאום הגעתי לאתר הזה. נזכרתי שלפני 4 שנים (!!!) כתבתי פאנפיק, ולא סיימתי אותו מחוסר רעיונות לפיתוח.

ובא לי לחזור.

__________

עשן הרכבת מילא את התחנה המלאה תלמידים הסוחבים לפניהם את עגלת המזוודה בקול קרקוש. קול פטפוטיהם הנרגשים מילא את אוזניי. גררתי אחריי את המזוודה שגלגליה הרעישו על הרצפה העשויה אבנים בהירות. מוחי חזר על השעה האחרונה, בה אני והוריי דיברנו במכונית על פטוניה. התעקשתי למצוא פתרון לעניין. דרך לפתור את הסכסוך המיותר הזה. הרי לא ביקשתי להיות מכשפה. לא שאני מתלוננת על כך, אבל פטוניה כועסת על משהו שהוא לא בשליטתי. אם היא הייתה נולדת עם שיער בלונדיני ועיניים כחולות, לדוגמא, לא הייתי מקנאה בה. הרי מה אני כבר יכולה לעשות?

מחשבותיי נקטעו באחת כאשר יד נגעה בכתפי. "לילי! הי, לילי!"

פנים יפות וחייכניות הופיעו מולי. אנה. לבושה כרגיל, על פי צו האפנה המוגלגית, כשידה אוחזת במזוודה ענקית אדומה, כאילו חזרנו מחופשת הקיץ ולא מחופשת חג המולד.

"אנה!" חייכתי וחיבקתי אותה. "מה קורה? איך היה בחג?"

חיוכה גדל. "היה מדהים. הכרתי בחור חמוד במסיבה של אחת החברות המוגלגיות שלי," עיניה נצצו. "לא הפסקנו לדבר כל הערב."

צחקתי באי אמון. "את צוחקת עליי, נכון? חודשים אני מנסה לשדך לך את ג'פרי, ואת מתאהבת לי בסוף במוגלגי?"

היא חייכה במבוכה. "זה הרי ידוע שג'פרי לא מעוניין בי, אפשר לראות על הפרצוף שלו שהוא מאוהב במישהי אחרת."

"מה?" גיחכתי. "מה זאת אומרת?"

היא כחכחה בגרונה וסימנה לי בהינד ראש להסתובב. בחור גבוה ונאה עם חיוך רחב על פניו התקרב לעברנו.

"היי ג'פרי,"

"מה נשמע, לילי?" הוא חיבק אותי וניחוח קל של בושם התלווה אליו.

גבותיי התרוממו מעט אבל הקפדתי שפניי יחזרו למצבם הרגיל כשהתנתק מהחיבוק. הופתעתי, אני מודה. היה לי מוזר שג'פרי מחבק אותי, ועוד יותר מוזר כשלא חיבק גם את אנה, אלא רק הניד ראש לעברה בחיוך.

"ואת קוראת לעצמך מהירת-תפישה," אנה צחקקה, והחלה לעלות לרכבת.

"מה?" קראתי לעברה, לא מבינה מה היא מקשקשת לעצמה.

צפירת הקטר אותתה לנו להזדרז ולעלות גם. "קדימה, שנתפוס לנו מקום?" שאל. החזרתי את מבטי אל ג'פרי, ופתאום נפל לי האסימון.

היא התכוונה שהוא מאוהב בי?

מה?

"הממ…" ניסיתי לארגן את מחשבותיי במהירות. "לפני זה יש לי שאלה אליך, ג'פרי."

"כן?" שאל בעליצות.

נהיה צפוף מעט. תלמידים עלו לרכבת, מפטפטים ביניהם.

"מה אני בשבילך? כלומר, איך אתה תופס אותי - בתור חברה או חברה-חברה?"

הוא מצמץ בבלבול. "אה… חברה-חברה נראה לי."

בהיתי באבני הרצפה. בשם מרלין. איך יוצאים מזה?

"רגע רגע - " הוא קלט את מבטי. "איך את תופסת אותי?"

נשכתי את פנים הלשון. זה לא הולך להיות קל. "בתור חבר. אתה יודע, כחלק מהחבורה."

"רגע, מה?" עיניו ננעצו בי בבלבול. "אז מה היו כל הפלרטוטים האלו בחודשים האחרונים? הזמנת אותי כל הזמן להיות איתך ועם אנה ורובי. ואחר כך גם למסיבת ניצחון אחרי הקווידיץ' - "

"ניסיתי לשדך לך את אנה! היא נדלקה עליך ופשוט לא ידעה איך לגשת אליך, אז עזרתי לה!"

"אנה? את רצינית?" הוא הניד בראשו בחוסר אמון.

הרציף כמעט והתרוקן מאנשים. בעוד רגע תישמע הקריאה האחרונה לעלות לרכבת. נאנחתי. "תקשיב, אני ממש מצטערת, לא התכוונתי - כלומר, לא חשבתי שתפרש את זה בצורה הזאת. אני באמת אשמח שנמשיך להיות חברים כי יש לנו קשר טוב - "

"עזבי," הוא בהה בי לרגע ואז מבטו שוטט לרצפה. "עדיף שלא." ובזאת לקח את מזוודתו ועלה לרכבת בצעדים מהירים.

אוי, בשם מרלין, מה קרה פה עכשיו?

ניסיתי להאריך את שהותי על רציף הרכבת כמה שאפשר כדי לתת לו את הזמן לתפוס מקום ושלא אתקל בו, אך הצפירה האחרונה אותתה לי שהרכבת עומדת לצאת ולכן עליתי בצעדים כבדים. תזוזת הרצפה מתחתיי סימנה לי שאם הייתי מתעכבת לעוד כמה רגעים, הייתי צריכה למצוא דרך אחרת להגיע להוגוורטס.

פניתי למסדרון משמאלי באנחה.

"הרגת את המסכן, לא חבל?"

קול מוכר, מוכר מדיי.

"סליחה?" הסתובבתי אל ג'יימס, שנשען על כתפו בפתח המסדרון, כשידיו בכיסי מכנסיו. שיערו השחור סופר וכל הרעמה המבולגנת נעלמה. בהיתי בו לכמה רגעים, מנסה להסתגל למראהו החדש והנאה. 

"שוברת לבבות קטנה," חיוך מתגרה עלה על פניו.

גבותיי התרוממו. "צוטטת לשיחה שלנו?"

"לא בכוונה," התגונן. "קשה היה לפספס את הסצנה הטרגית שלכם, ברציף ריק מאנשים."

גלגלתי את עיניי באנחה. איזה יופי, יש גם עדים לשיחה המביכה בעולם.

"בואי," הוא התיישר. "באתי לקרוא לך לקרון המדריכים, יש רענון חוקים ושאר שיחות כיפיות."

הרמתי גבה בהפתעה. "ממתי אתה מתלהב משיחות מדריכים?"

על פניו עלה חיוך רחב, כאילו תפסתי אותו. "מאז שהרחתי את האוכל שמגישים שם."

צחקתי ועברתי על פניו, ממשיכה במסדרון לעבר קרון המדריכים. בדרכי נופפתי לשלום לכמה חברים ותלמידים מגריפידור מתחתיי שיצא לי לעזור להם בשיעורי בית ובלמידה למבחנים. לא העזתי להעיף מבט אחורה, אך לא יכולתי שלא לחוש את עיניו נעוצות בי כל אותה העת. והתחושה לא הייתה נוראה כל כך.

חוש הריח של ג'יימס לא טעה.

על השולחן המרכזי שסביבו ישבנו, הונחו מאכלים מכל טוב - עופות ממולאים, כיסוני בצק ובתוכם בשר, נזיד בקר, ביצים מקושקשות, מאפי דלעת, פחזניות שוקולד וממתקי קרמל אגוזים. החלפתי מבט מחויך עם ג'יימס, והלכתי לתפוס מקום. ג'יימס, שישב לצידי, העמיס על צלחתו מכל הבא ליד, ואכל בתיאבון, זורק בדיחות והערות מתחכמות לשיחה הערה. השמש שקעה לאיטה במהלך השיחות והדיונים, וכך גם הבחור שלצידי - גופו שקע לאטו בכורסה, עד שנרדם. יכולתי להבין אותו - הוא היה לאחר ארוחה כבדה, והקרון היה חמים ונעים לעומת הקור שבחוץ. כמה מדריכים העיפו בו מבטים מזלזלים (הבנים), או צחקקו (הבנות).

לפחות הוא לא נוחר, חייכתי לתוך המפית שלי.

לאחר כשעה השיחה נגמרה, והמדריכים החלו להחליף את בגדיהם ולחזור לתאים שלהם. קמתי לצאת כשהבחנתי שג'יימס עוד לא התעורר. לרגע חשבתי פשוט להשאיר אותו שם, רק בשביל שאצחק אחר כך כשאדמיין אותו מתעורר בקרון חשוך, לא מבין איפה כולם, אולי אפילו כשהרכבת כבר תהיה בדרכה חזרה. אבל אז חשבתי שאם המצב היה הפוך, הוא לא היה מעולל לי את זה. ניגשתי אליו באנחה, מנערת את כתפו. "ג'יימס. היי, פוטר, קום,"

הוא לא זז.

"ג'יימס. קום, קדימה."

הוא פקח את עיניו במצמוץ איטי. "זה סוף סוף נגמר?" פיהק פיהוק ענק, תוך כדי מתיחת ידיו למעלה.

"כן, חתיכת שמן שכמותך. באת רק כדי לאכול ולישון?"

חיוך פיראטי עלה על שפתיו.

גלגלתי עיניים.

הוא נעמד והתחלתי להתקדם לעבר היציאה, כשהוא מספר צעדים מאחוריי.

"תודה שהערת אותי."

"בכיף. תתחדש על התספורת."

הפרק הקודם		הפרק הבא