מוריס פילץ' והשיטה המטופשת

פרק 23 - מצנפת המיון: המצנפת

תפקידה של מצנפת המיון תמיד היה עלום במיוחד. היא יצור תבוני שכל תכליתו היא למיין תלמידים על פי אופי, שזה אמנם נשמע תפקיד קל, אך בפועל זה קשה יותר מקריעת ים סוף. אחרי הכל - אופי הוא לא סט של מספרים. זה לא שבמוח שלנו יש גרף עמודות בו כתוב: אומץ - 314, חוכמה - 613, חתול - 42. לא, החיים מסובכים בהרבה. האמת היא, שאנחנו בעצם קערת פסטה של תכונות ואסוציאציות שמושכות אחת את השנייה במין משחק סבוך שבחיים לא נבין. לכן השאלה "איך המרגש?" היא מיותרת להפליא, כי זה כמו לבקש פרוסת אבטיח במסעדת ספגטי, והשאלה "מה האופי שלך?" זה כמו לבקש מבן אדם למיין מנה חמה בטעם בקר לפי האורך של הנודלים.

עכשיו, יש אנשים זקנים בני מאתיים מיליון שכבר הצליחו למיין את כל הפסטה שלהם, והם משגיחים עליה בשבע עיניים כדי שכל פעם שנודל מנסה להתארך או להציק לנודל אחר, הם מפרידים וממיינים מחדש. אבל בכל הנוגע לילדים... טוב, הם עוד לא מודעים לזה שהם בעצם מנה במסעדה איטלקית. או סינית.

תפקידה של מצנפת המיון הוא בעצם למיין פסטה לפי גדלים.

או יותר מדויק: למיין פסטה לפי חישוב ממוצע האורכים בהווה, בעבר ובעתיד, לאורך כל החיים ולעיתים גם מעבר, בהכללה חישובית של הידיעה שכל החלטה ומילה שלה עכשיו - עלולה לשנות את אורכי הפסטה וכמות כדורי הבשר לא רק בקערה עליה היא יושבת עכשיו, כי אם בכל הקערות עליהן היא ישבה או תשב אי פעם. וזה אפילו יותר מסורבל מזה, כי האופי של אנשים הוא לא משתנה רק בתוך עצמם כפונקציה של הזמן, אלא גם בהתאם לסביבה.

מה כוונתי?

כוונתי היא שעד עכשיו סתם שיקרתי: אדם הוא לא קערת פסטה. אדם הוא מסעדה איטלקית סינית המתמחית בהענקת פסטה בהתאם ללקוח. או במילים אחרות: תפריט פסטות באקסטזה.

בזמן שהאדם שוהה עם משפחתו, הוא יגיש להם קערת פסטת אופי מסויימת, ובעבודה הוא יגיש פסטת אופי אחרת לחלוטין, ושתי הקערות הן תצוגות אמיתיות לחלוטין של האישיות שלו. זה לא שהוא משקר לאחד מהם, הוא פשוט לא מביא שוּם למי לא אוהב שוּם, ולא מביא קטשופ לפסיכופתים שלא אוהבים קטשופ. אבל כולם יודעים שבמסעדה שלו יש גם שום וגם קטשופ ואפילו פפריקה, למרות שהוא מעולם לא שם פפריקה במנה של מישהו.

ומצנפת המיון צריכה לטעום את כל קערות הפסטה, ואז לחשב את האורכים של כל אחת ואחת מהנודלים בכל אחת ואחת מהמנות, ולעשות ערבובי מנות ולחשב את זה, ולהוסיף לחישוב את מכלול השתנות האורכים במקרי־קיצון, בעבר, בהווה ובעתיד, ולחשב גם את המקרים בהם השף עומד מול שני לקוחות היפוטתיים שונאי שום, ובטעות לקערה נשפך חצי ממלאי השום האזורי, והשף מנסה לתקן את הבעיה עם המון פפריקה על אף הידיעה שזה יעשה ריח רע כשהוא יגיש את המנה ללקוחות מחר שבכלל מעדיפים גבינת צ'דר.

אז כן, אנשים הם מסובכים.

ומצנפת המיון צריכה למיין אותם.

אז מצנפת המיון מסובכת, ביותר מובנים מסתם קערת פסטה, ולדבר הזה נותנים לכתוב שירים. בעצם, כשחושבים על זה... הגיוני, מסעדות איטלקיות שכותבות שירים מגישות את הפסטה הכי הזויה.

(ה.כ. וזה היה משפט שמעולם לא חשבתי שאכתוב.)

הפרק הקודם		הפרק הבא