ויהי בימי שפוט הפלישתים

אחיה השילוני, זקן כתרח, זקנו מתנופף, צחק וצחק. "הפלישתים לא יעזו להתקרב לכאן, כל עוד אנוכי עומד בראש מגיני ערי ישראל!"

"רבי," אמר אחד מהחיילים, "אל תאמן בעצמך עד יום מותך."

"אבל," עיניו של אחיהו נצצו, "יום מותי חלף עבר ממזמן. אני לא מפחד ממות. שישרף העולם, ואני אשאר כאן! קפלתי את העולם! אני אמית ואחיה, מחצתי ואני ארפא, ואין מיידי מציל!"

"רבי," הטיב החייל את קסדתו, "זו לא קצת...כפירה?"

"לא." ענה אחיה. "בקרבנו נמצאת נשמה - חלק אלוה ממעל!היא חלק מאשר ממית ומחייה." רעם פרסות סוסים נשמעו. אחיה לפת את הרומח בידיו. "אצא חוצץ?" שאל את חייליו.

"אם נבוא איתך!" ענו כולם.

"כן, יהי," אמר אחיה השילוני בכובד ראש. הוא עלה על פרדו, נקש בלשונו, ופרדתו - אצה רצה לה. פלוגתו עלתה על סוסיה, אחזה בחניתותיה וחרבותיה, והם רכבו, עד שפגשו במאה שלושים ושבע חיילים פלישתיים. אחיה צרח, "באלוהים נעשה חיל והוא יבוס צרינו!" פלוגתו שאגה, והוא רכב אליהם, דקר את סוסו של המנהיג ברומחו, והסוס כשל ברגליו, ונפל ארצה. הוא נעץ את רומחו בליבו, עודנו חי, ושיסף את גרונו בקרדומו. פלוגתו התמלאה השראה, נופפה בחרבותיה ורצה לקראת הערלים. הפלישתים האלו - מלאכתם הייתה לשמור גבולות, או לכל היותר להפחיד איכרים בארצות הספר. אך הם לא התרגלו לחמישים לוחמים מבלי-חת.  אחרי שהפילו העברים בהם עוד שישה עשר איש, הם עלו על הסוסים וינוסו.

הפרק הקודם