חייבת לדעת

שלום לקוראים :)אם אתם עוד כאן, מקווה שלא התאדתם:)
פרק מוזר אבל בכל זאת אני אשמח לראות מה אתם חושבים :)

האולם הגדול היה מלא במיוחד באותו הבוקר.
נראה היה כאילו כולם רעבים ולא אכלו כבר מספר שנים טובות, לתלמידים לא היה אכפת
מהמחשבות הללו, כל אחד התעסק בצלחתו, נוגס בכל דבר שאפשר להגיע אליו בלי לקום כי זאת
תהיה משימה קשה מדי ,אפילו ללילי, שלא הפסיקה לאכול ולו לרגע. טונקס לא העירה לה על כך
שהיא אוכלת סוף סוף, מסיבה פשוטה- גם היא לא הפסיקה לזלול ולדחוס פרוסות נקניק וביצה לפיה.

דמבלדור לא דיבר, גם הוא זלל וגרם לחבר המורים לזלול באותה הצורה.
כאילו מישהו הסתיר באוויר גז מסמם שגורם לכולם להיות רעבים פי שבעה.

ג'יימס לא הלך לכוונה של לילי אלא נשאר בצל החבורה הקונדסאית האמיצה והנועזת.
מפיטר שישב לידם לא היה לו אכפת, לא יותר לפחות. מעשיו ומילותיו אכן גרמו לקו האדום להימתח
יותר מדי בראשו, אבל האוכל, שהיה טעים ונצרך מאי פעם, הצליח איך שהוא להשכיח את כל העניין-
לבינתיים.

כשאוכל בפיו, התרומם פרופסור דמבלדור, נתמך בשולחן שכמעט קרס תחת הכוח שהופעל עליו.



"תלמידים.. אמ.. אני מקווה שאתם נהנים מהאוכל כמו שאני נהנה ממנו...אמ...אבל עכשיו להודעה
החשובה של היום.. אם זה אפשרי ..אמ... אני מתנצל מראש על ההתראה הקצרה, אך מחר תתקיים יציאה
להוגסמיד, ולאות הזמן אין לחתום על אישורי יציאה ..אמ.. אני עדייו מדגיש: אין יציאה
לתלמידים מתחת לשנה השלישית ..אמ...השרת שלנו- ארגוס פילץ ימנה את התלמידים והנתפס
העובר על הכלל יישא בתוצאות," חיוך עלה על פניו של פילץ, ועיניה האדומות של חתולתו, גברת
נוריס, ברקו מן הרגיל, כזוממת משהו לא טוב. "אני מקווה שהמשך היום יהיה שמימי. אתם מוזמנים
להמשיך...אמ...ליהנות מהארוחה." לאחר לא פחות ממחיאת כף, האוכל המפוזר בכול סנטימטר
מעוקב של שולחנות העץ נעלם כלא היה, ולאחריו הופיעו שיירות על גבי שיירות של עשרות ואפילו
מאות סוגי קינוחים שונים. האור חזר לעיני התלמידים שהתחלחלו למראה האוכל הנעלם.


דמבלדור קרץ ללילי. היא ידעה שעליה לגשת לכוונו במידית. היא אמרה לטונקס שהיא הולכת למספר דקות, אך זאת לא שמעה, או לא רצתה לשמוע,
דוחקת למקום שנשאר בבטנה הקטנה עוד
פרוסה עסיסית של פאי תפוחים.


היא עמדה כנגד שולחן המורים. עיניו התכולות של המנהל נעוצות בעיני האזמרגד שלה.



"כן, פרופסור דמבלדור?" שאלה בלחישה שלדעתה הייתה קולנית מדי לנוכח התלמידים.



"אני רק רציתי להודיע לך, מכיוון שאת ב...מקרה של ג'ניפר," סימן עם ראשו את מיקומה הנוכחי "שהיציאה להוגסמיד היא כיסוי."



היא הרכינה את ראשה לשמאל  "כיסוי?"



"כן, כיסוי, המועצה במשרד הקסמים יודעת על ג'ניפר, הם לא יודעים דבר ממה שאנחנו יודעים,"
'אתה לא יודע כלום', חשבה לילי "אבל הם חושבים שכדאי להחזיק אותה שם. אז אנחנו הולכים למשפט, כדי לצדד לשהותה כאן."



"אני באה גם?"



"לא, אני חושש שלא, אני העד והדובר היחיד במשפט, וזה לא הכרחי שתשבי ותשתקי, אני טועה?"

"מה פספסתי?" הגיח ג'יימס מאחוריה, משקפיו בורקים בניצוץ סקרנות, הוא זה שהבחין בה כשהרים את ראשו לקחת עוד פודינג. אך הם התעלמו ממנו כליל.

"לא, פרופסור."

"את יכולה ליהנות ממחר כמה שתרצי. קחי הפוגה מהמתח."

"הי, מה קורה פה?" חזר על שאלתו.

"כלום," אמרה לילי וחזרה על עקבותיה למקום ישיבתה "יום טוב, פרופסור."



"הי, לילי?" צעק לכוונה ג'יימס, שבצער רב נאלץ לקום ולחתום את ארוחתו הלא כל כך מזינה.



"מה, פוטר?"



"מה קרה?"



"לא קרה כלום, דמבלדור אמר לי שהוא הולך למשפט במשרד הקסמים. זהו זה."



"הו, ואנחנו באי-"



"לא .יום טוב, פוטר." פתחה את דלת הברזל הגדולה של האולם, נותנת לשערה האדמדם לדפוק על גבה בכול צעד לכוון היציאה.



בשנייה אחת של איבוד חושים מצדו ובשנייה אחת של התפכחות, הוא חזר לצעוק.



"לילי, חכי," הוא רץ לכוונה, אך זאת לא שמעה אותו "אני רק רציתי לשאול אם את רוצה מחר-" היא יצאה מהאולם לגמרי
'ללכת איתי להוגסמיד' השלים את המשפט בראשו, והנה הלכה ההזדמנות הראשונה.








השיעור הבא היה שיעור שיקויים, שהתנהל כתמיד עם בית סלית'רין.


"כולם להתקבץ כאן," מלמל הפרופסור בעל הגלימה הסגולה "קדימה, קדימה, זהירות על הקדירות! קדימה, יותר מהר, הו...נהדר, בוקר טוב תלמידים!"



"בוקר טוב, פרופסור." מלמלה הכיתה יחד , מתנשפים, עוד אוחזים בבטנם המלאה.


"אני הולך להסביר לכם את העניין מהר מאוד כדי שתספיקו לעבוד בעצמכם...אנחנו הולכים להכין
היום שיקוי מחזק. יגרום לכם להיות חזקים יותר, אנחנו ננסה אותו יותר מאוחר על אחת החיות,
ההוראות כאן, כל אחד לקחת קלף, קדימה..." התלמידים ניגשו לפרופסור ולקחו דף שתוכנו מלא
ברכיבים צפופים ובהוראות מפורטות להכנת השיקוי "אני לא רוצה פילוג כאן...סלית'רינים עם
גריפינדורים, להתחלק לשלשות. מהר מהר!"

הכיתה התפזרה לקבוצות מעורבות של תלמידים, מהר מאוד החדר היה מעורבב בתלמידים מבתים
שונים, הייתה לכך התנגדות מצד התלמידים, אך הדבר היחיד שהפרופסור הוסיף לכך היה 'אל
תתבכיינו ותצרחו עליי כמו חבורה של דודאים ותתחילו לעבוד.'

האדם הראשון שלילי הלכה אליו היה סוורוס. שלפי מה שציפתה, אף אחד אחר לא בחר בו כשותף
ראוי, והאמת שהיא לא ידעה איך הוא בשיקויים. אבל היא ידעה טוב מאוד את רמת הידע של האדם
שנצמד אליה. ג'יימס פוטר עמד בגב מורם אך במבט רצחני מול לילי, הוא אפילו לא שאל אותה אם
תרצה לעבוד איתו ואם הם מסכימים לו להצטרף אליהם, הוא נשען על השיש הקפוא ורק אחרי שניות
העמיד קדירת ברזל גדולה ומחלידה במרכז.



"למה אנחנו מחכים?" שאל, סוקר את הפרצופים מאחורי המבטים הנעוצים בו.

לילי נשמה נשימה עמוקה, עומדת בין שניהם כמו חוצץ אנושי.

"כתוב כאן לסחוט את הנום המשומר."

"אז תסחטי את הנום המשומר." ג'יימס העמיד מולה צנצנת זכוכית מלאה בנומים משומרים. היא לא שאלה יותר מדי שאלות והחלה לסחוט.



"סוו, אתה רוצה לקלף את הקרום מכנפי העטלף?" שאלה תוך כדי.



"אוקיי." הוא אמר, וניגש לקצה השני של החדר, לקח אחרי שדחף לא מעט תלמידים, קערה עם כנפי עטלף.



"אני אחתוך את הפטריות." אמר ג'יימס ואחז בסכין חדה במיוחד.



אחרי כמה דקות, לכל אחד מהם הייתה תעסוקה שונה, לסחוט את הנומים היה דבר מסובך, כי לפני כן היה צריך להוציא את את הלבבות שלהם.



"לילי, את לא עושה את זה טוב."



"עושה את מה?"



"את הסחיטה."

"מה יש כאן לא לעשות טוב?"



" הרבה דברים כנראה."



"אוי, פוטר, אני עושה את זה בסדר גמור."



"אולי עדיף שנתחלף."



"לא-" אבל היא לא הספיקה לעמוד על שלה. הסכין החדה ניצבה בין שתי ידיה ולפניה קבוצה לא מבוטלת של פטריות.



"תחתכי אותן ממש קטנות."



"אני יודעת איך לחתוך פטריות! יש לך עוד משהו  להגיד, אדון גאון?"



"נואפ."



"יופי." היא החלה לקצוץ את הפטריות, כל חתיכה קטנה ושווה לאחרת.



"סיימתי לקלף." אמר סוורוס.
כצפוי, ג'יימס התעלם, אבל לילי הביטה בעיניו המתחננות של סוורוס ואז על כנפי העטלף המקולפות.



"טוב, מתי שמים אותם? איפה זה רשום?" היא החזיקה בידה את הקלף "זה לא רשום."



ג'יימס העיף מבט חטוף בקלף "לא, זה לא רשום, פרופס-"



"שמים את זה בקדירה אחרי עשב הביצות." התפרץ סוורוס כשחיוך מעוקל על פניו.



"איפה אתה רואה את זה?" שאל ג'יימס כשידיו על מותניו והקלף מושט לפנים.



"אני לא רואה, אני יודע." דיבר בעודו קוצץ את עשב הביצות .
 


"אז איך אתה יודע? אם זאת טעות?"



"זאת לא טעות."



"אבל אולי כן."



"תפסיקו!" צעקה לילי, החדר השתתק לרגע, עד ששמעו רק את האש מתחת לקדירות, אבל אז כולם חזרו לעבוד "סוורוס, אתה בטוח?"

"כן."



"אז נכניס את זה," לקחה את חופן העשבים הקצוצים "ואז..." לקחה את  כנפי העטלף.



התוצאה הייתה דלילה מאוד.



"כתוב כאן שזה אמור להיות סמיך." אמר ג'יימס.



"סוו?" שאלה לילי.



"כן. רק אחרי שמוסיפים את הפטריות."

המבט של ג'יימס לא היה בטוח, כך גם התחושות שלו.
הוא לקח בידו השמאלית פטריות קטנטנות וקצוצות והוסיף אותם לקדירה, אחר הגביר את האש והניף את שרביטו.



"הנה לך. זה סמיך." אמר סוורוס בנחמדות, חיוך עלה על  פניה של לילי, כשהוא היה ההפך מכך.



אחרי עשרים דקות של המתנה, הם הוסיפו את מיץ הנומים המשומר.
הנוזל הפך לירקרק, בגוון ביצתי ובוצי, והחל מבעבע.



"סיימנו?" שאל גיימס את סוורוס, ויתר על כל ההתחכמות של 'סיימנו, מאסטר?'



"יאפ."



הנוזל שינה את גוונו לכחול בהיר



"וזה אמור לקרות?" הפעם בקולו של ג'יימס הייתה נימה מעט צינית.



"לא." אמר סוורוס "מה קורה לזה? עשינו הכול כמו שצריך."



"עשינו?-" לילי מרפקה את ג'יימס



"אני בטוחה שזה כלום," אמרה "השיקוי יירגע עוד מעט. עשית הכול כמו שצריך, סוו."



החיוך חזר לפני המודאגות והלבנות. אף פעם הוא לא כשל בשיקוי בעבר.



עברו עוד מספר דקות שנראו כנצחיות, ולמרות מילות העידוד של לילי, הנוזל לא שינה את גוונו ומרקמו, אלא גרוע יותר. הנוזל החל להדיף ניחוח לא טוב, משהו שבבירור לא אמור לקרות.



הפרופסור התקרב לעמדת העבודה שלהם.
הוא הריח את השיקוי (לאחר כווץ את פרצופו), לקח מעט בכף וזאת נמסה מיד.



"חברים...השיקוי הזה הרוס לחלוטין. ואני לא יודע מה עשיתם, אבל אין דרך לתקן, פעם הבאה."



"אבל עשינו הכול כמו שצריך." אמרה לילי.



"זה מה שכולם אומרים. עשר נקודות מכול אחד מכם, אני מצטער. הו, גברת סוואן, מעולה," הוא פנה לקדירה אחרת
"אה, עובד בדיוק כמו שצריך." אמר אחרי שטפטף מהנוזל הסמיך על ראשה של קרפדה, שקפצה גבוה יותר ממה שהיא אמורה לקפוץ והצליחה להרים שלושה ספרי לימוד
"הכוח מוגבל. הוא לא מתמשך להרבה זמן. ועכשיו יש לי הפתעה קטנה...בשימוש השיקוי של גברת סוואן, אחרי שאעניק עשרים
נקודות לגריפינדור , אני רוצה תלמיד אמיץ שיעשה הכול בשביל...עוד כמה נקודות בית? אה, מר.טומאס, הנה...ממש ככה," הפרופסור טפטף טיפות
ספורות על ראשו והוא בפחות משנייה החל לבצע שכיבות שמיכה ביד אחת "עבודה טובה, סוואן, אחד השיקויים המוצלחים, 'ני מקווה שבפעם הבאה כולם יהיו כאלה."
היה נדמה לשלשה הלא יוצלחת שמבטו היה עליהם יותר מעל כולם.

לעומת היום הקודם, הפעם כמעט כל תלמידי בית הספר לא טרחו להגיע לאולם הגדול.
למרות שהאוכל מפתה ועצום כתמיד, זאת לא הסיבה. הסיבה היחידה לכך הייתה הכינוס הגדול
של התלמידים בשערי בית הספר לכישוף ולקוסמות, לא פוחדים לרמוס אחד את השני ואת פילץ, כנראה שזו התוצאה
ליציאה להוגסמיד ללא אישורים. פילץ זרק קללות לאוויר וכולם היו יכולים להישבע שאם החתולה המסוימת ששמה גברת נוריס הייתה יכולה לדבר היא הייתה אומרת את אותו הדבר.

"חבורה של בני נוער מטופשים, תפסיקו את זה חבורה של תינוקות עלובים, טינופות! מוטציות!"
פילץ לא הפסיק לצעוק ולו לרגע, מתעלם כליל ממבטיו של אלבוס דמבלדור, שניצב בקצה המדרגות ומתבונן בתלמידים, יודע שאין סיכוי לעשות משהו כדי להרגיע אותם.


לילי, אבודה בנהר התלמידים, סופסוף ראתה את טונקס וסוורוס מרחוק, עומדים ולא זזים, בוודאי מחכים לה.
 היא רצה אליהם, יודעת שאם לא תדחוף אנשים אז הם ידחפו אותה והיא לעולם לא תגיע למטרתה ולמושא שאיפתה.
לפיכך, כמו בהתבסס על חוק הטבע 'תאכל או שיאכלו אותך', היא החלה לדחוף אנשים בלי להסתכל את מי, גם אם היו חברותיה הטובות ביותר.
אחרי שכבר עמדה במרכז הסערה ולא נותרו עוד המון אנשים לדחוף, היא נגררה שוב לגדה האחרת של התלמידים.


"הי! מה אתם עושים?" צעקה לאוויר "תנו לי לעבור." אבל אחרי שניות היא הבינה שזה לא היה תלוי במעשם של חבריה ללימודים, אלה שהיא שוב חשה במגע החמים על ידה.
ג'יימס גרר אותה מהסערה הזו כמה שיותר מהר.



"בוקר טוב, לילי." הוא אמר לה, כאילו כלום לא קורה מסביב.



"בוקר טוב? מה אתה עושה? אני מנסה להגיע לצד השני ,אני קבעתי עם טו-"



"אני יודע, תקשיבי...לא יהיה להם אכפת אם תבריזי להם, נכון?"



"בטח שיהיה להם אכפת-"



"הו, נו באמת, את מעדיפה להיות איתם מאשר להיות איתי?" שוב, אותו חיוך מתנשא וציני עלה על פניו.

"תן לי לחשוב על זה... אני הולכת."

"לא את לא." הוא משך אותה כמה שיותר צמוד ליציאה, עד שהצליחו להידחק ולצאת מהגל ההוא, או הצונאמי או איזה תיאור תופעה מדעית מסוכנת אחרת.

"פוטר, עזוב אותי, אני קבעתי איתם!"

"אז את קבעת ואת תבטלי." הוא לא הפסיק לאחוז בידה. את ידו השנייה הניח על גבה וכאילו גרר אותה לצדו, דבר שהיה משעשע מאוד לטעמו של ג'יימס.

"תעזוב אותי."

"אז אל תלכי."

"אבל אני רוצה ללכת. אני קבעתי-"

"נו, לילי, הם לא ישימו לב-"

"בטח שהם ישימו לב, הם חברים שלי!"

"אז תגידי להם שהיית איתי."

"למה אתה עושה את זה."

"אני באמת לא יודע."

"טוב. תסלק את הידיים שלך ממני."

הוא הרפה ממנה את ידיו.

"אתה יודע שזאת חטיפה. "המשיכה, כשחצי חיוך על שפתיה.

"הי, את באה מרצונך בלבד." הרים את ידיו באוויר כמודה במשהו.

"כן, ברור."

"אז...לאין את רוצה ללכת."

'למה הוא עושה את זה?' חשבה, אבל אז שאלתו עוררה אותה ממחשבותיה.

"לשלושת המטאטאים." ענתה בלי ספק, יודעת שלשם היא, סוורוס וטונקס תכננו ללכת ואולי תוכל להיתלות בכך שתראה אותם ותוכל לצאת מכל הסיטואציה המביכה הזו.

לילי וג'יימס הגיעו אחרי דקות של הליכה ושתיקה לעיר המפורסמת שעוד מעט תאוכלס בעוד כמה מאות תלמידים להוטים.

הם נכנסו לפונדק, שהיה נראה מלא מתמיד ומצאו בדיוק לשניים, שני כיסאות על הבר.

הם לא שתו דבר ועדיין לא דיברו. לילי לא יודעת למה הוא גרר אותה מבית הספר, כי בילוי בחברתה זה הדבר האחרון שהוא ירצה ובטח ובטח שהיא תירצה איתו.

טונקס וסוורוס לא הגיעו גם אחרי שעתיים ולג'יימס פוטר התחיל להימאס מהשתיקה הבלתי רצונית הזו. הוא לא בן- אדם ששותק.

"אז...לילי." היא רק סיבבה את ראשה בחולמנות ועייפות ויגעות.

"מה?"

"את רוצה לשתות משהו?"

"אם אני ארצה לשתות אני אקח לבד. אני עדיין לא מבינה למה אתה בכלל- ...לא משנה."

"ויסקי אש בבקשה, את רוצה בירצפת? כן, את מהאלה שיש להם אומץ רק לבירצפת."

"אני אקח בירצפת...ומה זאת אומרת יש להם את האומץ?"

"את יודעת...ילדת בירצפת...זה בסדר גמור מבחינתי-"

"מה אתה אומר? שאני לא אמיצה מספיק בשביל ויסקי אש?"

"לא, אני גם לא מנסה לאתגר או משהו, אני רק אומר."

"אומר שמה?"

"כלום."

'למה אני לא שותה וויסקי אש?' חשבה בעוד לוגמת מכוס בירצפת שיצרה שפם של קצף מעל שפתיה 'אני שונאת את המקום הזה, רק עכשיו אני מבינה עד כמה. או שהוא מוסיף לאווירה. אני...אני..'

"ויסקי אש, בבקשה." פנתה לנער העומד בבר, אותו נער שהביא לה את הבירצפת.

'לשיכחון' הרימה כוסית בליבה ובלעה בלגימה אחת את כוסית הויסקי שגרמה לצריבה בגרונה.

"לילי? למה..."

"אה?" השתעלה מעט "אני...רציתי לשתות." 'לא רציתי להיות לידך עוד שנייה נוספת אז שתיתי, זאת סיבה מספיק טובה?'
חשבה לעצמה ' היית צריך לבקש ללכת איתי, כמו איש נורמאלי ולא לגרור אותי משם כמו מישהו שדוחה החלטות באותו רגע' חשבה,
אך משום מה כל השנאה הזאת, כל הכעס, התפוגגו בשנייה. אותה צריבה חזרה לגרונה. ורק מילה אחת, מילה חמימה, התנוססה בראשה באיטיות,
כאילו כל מה שעשה התבטל, כאילו הרגע נשכח, היגע מתלקח משם, אבל אותו מקור חוזר וחוזר שוב ושוב.
'פוטר...פוטר...ג'יימס פוטר...' זאת המילה היחידה שעברה בראשה באותו הרגע, והפעם היא נזכרה רק בדברים הטובים.
אוזן קשבת, מצחיק, מתחכם עם החיוך המעצבן והטיפשי. הצריבה חזרה שוב, הפעם לבחוץ, כשלילי הקיאה את נשמתה.

"וואו, לילי, את בסדר? אלו רק שתי כוסיות."

"לא...אני הולכת לטונקס."
היא השילה את עצמה מהכיסא הגבוה וצעדה בצעדים מרושלים לכוון היציאה.

ג'יימס הניח את ראשו בין שתי ידיו 'ידעתי שזה היה רעיון מטופש לשמור את זה לבוקר, הייתי צריך לבקש ממנה אתמול,
לפני שהיא הייתה קובעת עם מישהו אחר. ועכשיו היא עצבנית, מרלין, אני גורם לה לשתות!' הוא סיבב את ראשו, ונתקף בהלה.
לילי לא עזבה את המקום כלל. היא הייתה שכובה על הרצפה, חצי ערה חצי רדומה, מנסה להתרומם.

 אני מקווה שזה ארוך מספיק (ולא ארוך ומייגע)
אז מה אתם חושבים?

הפרק הקודם		הפרק הבא