חצויים קסומים

הפרק שלך

רגלי נוחתת על עוד סלע חלקלק וראשי מתנגש בה מיד אחר כך.

הוויסקי-אש מתחיל להתפוגג אט-אט, אך עדיין ניתן להרגיש את השפעתו.

הגשם שצף מכל עבר.

מעוור את עיני.

אני לא מסוגל ליראות ממרחק של מטר ממני, רק אפלה אפורה.

אני נעמד ומצטער על כך שלא לקחתי יותר בגדים כשיצאתי.

"אני כאן! אני לא איתם יותר! הנבואה לא תתגשם! תשחררו אותה! מילאתי את החלק שלי בהסכם! הנבואה לא תתגשם!" אני צועק אל אפלת הלילה.

אני חוזר על דברי לפחות עשר פעמים עד שאני שומע נהמה עמומה.

"טוב מאוד, ליאו ואלדס..." עונים שני קולות בתיאום מושלם, אחד מהם הוא קול בס לעומת האחר- שהוא קול גבוהה ודקיק. "אך אני סבור שלא נשחרר את קליפסו כעט...".

"מה?! אבל הבטחתם!!" אני מנסה להבעיר את עצמי באש אך לא מצליח, כנראה בגלל הגשם.

"נכון..." עונים הקולות. "בתמורה לעבודתך הנאמנה אנו ניתן לך מתנה... נשיב לך את זיכרונך...".

ההלם היכה בי.

ה-הזיכרון שלי? אצלי בחזרה?

המחשבות שלי מתערפלות.

אני עוצם את עיני למצמץ ופעם הבאה שאני פותח אותם אני מרגיש אפלה נוחתת על ראשי.

ההרגשה לקבל חזרה את הזיכרונות הייתה נוראית- כמו מתחת מלובנת המוצמדת לראשך.

איבדתי את ההכרה ושקעתי אל הזיכרונות.

בזיכרון הראשון שאני רואה אני מביט מהצד בג'ייסון ופייפר, מסלקים אותי משיחה שלהם.

בפעם הבאה אני רואה את כל שישת החצויים האחרים כועסים עליי ומפגיזים בי אלבונות.

הזיכרון מתערבל, ואז מופיעה זיכרון מסוג אחר לגמרי-

אני יושב בתחתית, לא יודע מה זה, ומכה בפטיש בקיר עשוי עץ. 

אני שומע קולות שיחה מעלי ומכה טיפה יותר חלש בפטיש.

"ליאו הזה, תזכיר לי למה בכלל הבאנו אותו?" שאל קולה של אנב'ת.

"אין לי מושג..." ענה קולו של ג'ייסון.

"הלו... שיבעה חצויים יענו לאתגר, שחכתם?" שאל קולה של הייזל.

"כן אבל..." ענה קולו של פרנק.

"יש כל-כך הרבה חצויים, למה דווקא הוא?" שואל קולה של פייפר.

"אין לי מושג. היינו צריכים להביא מישהו יותר מוצלח. כמו ניקו, או ריינה." אמר קולו של פרסי.

כל שאר הקולות רטנו בהסכמה.

אני נשאב חזרה מזכרונותי ומוצא את עצמי שוכב באותו המקום.

הגשם לא פסק.

אני מתיישב ומניח את ידי על ברכיי, ראשי שמוט.

האם כל זה באמת קרה? הלוא ה'קיצה' כבר שיקרו לי פעם אחת, אז למה שלוא יעשו זאת שוב?

מצטערת שלקח לי כל-כך הרבה זמן... פשוט לא היו לי שום רעיונות...

הפרק הקודם		הפרק הבא