Too perfect

טובטובבבב
עברתי את המבחן השטני במתמטיקקה אז עכשיו אני פנויה לכתוב פרקק
עכשיו לוקיידן מוביל בפער של שני קולות (לוקיידן שיפרז-תודו לליב שסגר איתי דיל ובזכותה יש לכם שתי הצבעות פלוס)
כןכןכן
אזזז
תיהנו מהפרק שכולנו התכוננו אליו- המפגש של פרספונה עם אנג'ל!

 
בהיתי בריקנות בקיר השחור (בום! הפתעה!) שמולי בזמן שנתקע לי בראש 'גאד איז אה וומאן' של אריאנה משום מה, פחות התחברתי לסגנון הפופי אבל הייתה לי חיבה מסויימת לאריאנה (שה! לא לגלות לאיש). שמעתי צילצול פעמון ונאנחתי. עכשיו אני צריכה להפסיק לא לעשות כלום ולהתחיל להתארגן. גררתי את עצמי מהמיטה והסתכלתי על שלושת השמלות שביאנקה הציעה לי. כמעט בחרתי את שמלת הקטיפה השחורה כשהכה בי ברק מחשבתי. פרספונה היא אלת הפרחים ובגלל הרצון המועט שלי להפוך לאנג'ליטו ססגוני (כי זה ברור שהיא תהפוך אותי למשהו צבעוני כנקמה) אז עדיף שאני אתחבר יותר לצבעי הטבע.
עברתי לארון הכהה שלי, פתחתי אותו ומיד צדה את עיני שמלת קטיפה ירוקה כהה קצרה בעלת צווארון מעוגל ושרוולים ארוכים. אני חייבת לציין, שבשביל שמלה כזו אני מוכנה לשבור את הקוד בלאק שלי. שלפתי את השמלה הירוקה מהארון והנחתי אותה על כיסא אבן שחור. התפשטתי במהירות שיא ולבשתי את השמלה הירוקה, שהתאימה לי במדויק. איזה אושר זה ללבוש בגדים כשהם במידה המדויקת עליי, לא ארוכים מדי ולא רחבים מדי, היא הייתה צמודה בדיוק במידה הנכונה. אני חושבת שכל אדם צריך לחוות את ההרגשה הזאת פעם אחת בחיים לפחות.

שמעתי נקישה עדינה ומוכרת בדלת כשסיימתי לאסוף את שערי בצמה עדינה לצד.
"את יכולה להיכנס!" קראתי.
ביאנקה נכנסה וראיתי את ההפתעה בעיניה כשראתה שאני לובשת משהו צבעוני לשם שינוי.
"אל תדאגי, לא הפכתי לעיוורת צבעים או משהו!"
ביאנקה חייכה בריפיון. קימטתי את מצחי בחשדנות, זה לא רגיל.
ביאנקה פתחה מגירה אקראית והחלה לחפש נעליים שיתאימו לשמלה בזמן שאני הסתחררתי בפירואט פואטה אן טורנן, שזה הפירואט עם הבעיטות. הפתעה! אני לא בטטה!
"אלוהים אדירים, למה כל הנעליים שחורות?" קראה אחותי למחצה בייאוש ונברה בין זוגות נעליים שונים.
"Yeah, that's what I like, that's what I like" שרתי ועשיתי סלייד לצד שמאל.
ביאנקה התעלמה ממני ביכולת מרשימה של אדם למוד ניסיון (אני תוהה כמה מעצבן אחיה הצעיר של ביאנקה אם יש לה כזה כישרון התעלמות מאנשים)
"הו! הצלחתי!" קראה ביאנקה באושר ושלפה נעלי בובה זהובות.
העוותי את פרצופי, "למה זהב?"
"אני מזכירה לך שאחד הצבעים של אבא שלנו זה זהב-"
"כי הוא אל העושר והמוות וכל זה" השלמתי אותה.
"חוץ מזה, זה מתאים עם החגורה שהבאתי לך"
"אההההה" קראתי בייאוש ונחתתי בפישוק איברים על המיטה, "למה אני חיה בכלל?"
ביאנקה הזדקפה והתכופפה אליי, "באמת, אנג'ל, זה לא כזה נורא" 
היישרתי את מבטי אל עיניה הכהות כמו עורב, אך היה בהן ניצוץ קלוש שכבה כמעט לגמרי. טוב הלב שלי השתלט עליי.
"בסדררר" נאנחתי, "אני אנעל את הנעליים" התגלגלתי מהמיטה, לקחתי את הנעליים והתחלתי לנעול אותןת
עכשיו ביאנקה חייכה, "את ממש כמו אחי הקטן"
"אחיך הקטן לא אמור להיות עכשיו, בן-אה-איזה שלושים ומשהו?" שאלתי ועברתי לנעל ימין.
"נכון"
"אז הוא לא אחיך הגדול טכנית?"
"הוא יכול לחלום על זה" אמרה ביאנקה בחיוך.
קמתי מהמיטה, "מאסטר די אנג'לו! הראי לי את קסמי הלבוש!"
ביאנקה גילגלה את עיניה שוב.
"אם תעשי את הפרצוף הזה, הוא ייתקע לך לנצח" אמרתי.
ביאנקה הרימה גבה, "אני מטילה בזה ספק"
"אז תטילי ספק!"
"מה? אין אפילו דרך לענות על זה!"
"ברור שיש!" קראתי ועליתי על המיטה, " GOD IS A WOMAN!" הנפתי את אגרופי באוויר.
"מה עובר עלייך היום?" שאלה ביאנקה.
ירדתי מהמיטה, "אלו לא השעות שלי. אני חושבת שעכשיו לילה"
חיוכה של אחותי למחצה נעלם, "אני לא יכולה להגיד לך"
הינהנתי, "אני אחגור את החגורה ונרד לאולם"
ביאנקה הגישה לי חגורת זהב ממתכת מטאלית, אותה חגרתי סביב מותני.
"הבה נזוזה!" אמרתי ויצאתי מהחדר.

ביאנקה הובילה אותי לאורך המסדרונות החשוכים והשוממים. חשבתי על פיגיון הקייפופ ועל החרב שקיבלתי. אני לא אוכל להישאר פה לנצח, אני אצטרך לברוח מםה מתישהו, לפני שאני אפספס את חיי ואגיע בשנת 2078 ואחותי כבר תהיה בת 70. הייתה לי צמרמורת רק מלחשוב על זה.
בלי שהרגשתי, ביאנקה דחפה דלת עצומה בגודלה ונכנסנו לחדר שממש לא תאם את שאר הארמון האפלולי של האדס. עדיין קשה לי לחשוב עליו כאבא שלי.
הרצפה הייתה עשויה משיש לבן והקירות היו בצבע זהוב-שמפניה מכוסים בציורים יפהפיים של פרחים וגנים. למען השם, אני חושבת שזיהיתי שם ציור של קלוד מונה. אה הא, אני גם חננה אומנותית אבל אני יכולה להאשים בזה את סבתא מצד אמא שלי (לא כי סבתא מצד אבא,ברור) רוזטה, שלקחה אותי לכל מוזיאון אומנות שקיים בספרד כי היא אהבה אומנות כל כך, במיוחד את הסגנון האימפרסיוניסטי. את האומנות המודרנית היא תיעבה בכל נפשה. אני יודעת שאם היא הייתה פה, היא הייתה מתלהבת כל כך ורצה להתבונן בכל הציורים.

השולחנות היו שחורים אך המפה הצחורה שעליהם והאגרטלים מלאי הפרחים (שאיכשהו שרדו ללא אור שמש) הססגוניים. אנג'ליטו ססגנוני ייראה מרהיב במיוחד שם. הרמתי את מבטי לתקרה על מנת להבין איך הפרחים שורדים וראיתי שכלואות שם קרני שמש.
"איך...?" שאלתי את ביאנקה.
"פרספונה מביאה איתה בכל שנה קרני שמש על מנת לשרוד את התקופה שלה פה" הסבירה לי ביאנקה באדיבות ורצה אל חבורת שלדים היסטריים שכמעט הפילו קנקן פרחים.
סיירתי בחדר והתבוננתי בתמונות מעוררות ההשתאות. לא האמנתי למראה עיניי, אך הציור 'התמדתו של הזיכרון' של סלבדור דאלי היה מוצג שם.
"מה לעזאזל?" לחשתי.
שמעתי את הדלת נפתחת בקול, הסתובבתי לאחור וראיתי את האדס נכנס אל האולם של פרספונה וביחד עם ביאנקה, ניסה להשליט סדר על השלדים ההיסטריים.
בחנתי את השעונים הנמסים בהתפעלות ותהיתי איך ציור כזה מפורסם הגיע לשאול ואף אחד לא שם לב ואז נזכרתי בחתימה של הצייר, כן, יכול להיות שזה חיקוי.
סקרתי את הציור וחשכו עיניי. חתימתו של דאלי אכן הייתה שם.
הייתי המומה לכמה דקות. סבתא שלי הייתה בוכה מאושר אם הייתה פה.
מישהו טפח על כתפי, ביאנקה.
"היי, אנג'ל, פרספונה עומדת להגיע. בואי"
הלכתי אחריה ונעמדנו בכניסה וחיכינו להגעתה של פרספונה. האדס הלך להביאה.
"התמונות. הן-הן הציורים המקוריים" אמרתי חלושות, "התמדתו של הזיכרון פה ואני די בטוחה שגם 'הגשר- הרמוניה בירוק' נמצא פה"
ביאנקה הרימה גבה, "מאיפה את מכירה את כל הציורים האלו?"
"סבתא שלי חולת אומנות"
"אה" אמרה ומשכה בכתפיה, "אף פעם לא הבנתי את זה"

הדלת השחורה של האולם נכנסה והאדס ופרספונה נכנסו אל החדר. 
פרספונה הייתה יפהפייה. בספר סיפורי המיתולוגיה היוונית שלי היה כתוב: 'פרספונה הייתה נערה יפה ביותר והכל אהבוה'.
התיאור העלוב הזה לא תיאר אפילו לא שבב מיופיה. שיערה היה בצבע בלונדיני-ג'ינג'י חלק,פזור על כתפיה ועורה הבהיר נראה זורח, אפילו בחשכה האיומה הזו. העיניים שלה היו שילוב של שקד ודבש עם נקודות ירוקות כמו עלים באביב. שמלתה הארוכה נראתה כמו אחד הציורים האימפרסיוניסטיים שהיו תלויים על הקירות, בעלת דימיון רב לציורו של קלוד מונה, 'חבצלות בבריכה- הרמוניה בוורוד" אך היה בה שהזכיר לי כנפי פרפר. על כתפיה הייתה מוטלת בנונשלנטיות גלימה משי שחורה קלילה אך פניה היו חסרות כל רגש. היא התבוננה באולם הדומם ואז עיניה נחו על ביאנקה ועליי. היישרתי מבט אל עיניה היפות והמופתעות. נזכרתי לפתע בסיפור עליה, להאדס הייתה מאהבת בשם מינטה ואותה היא קיללה והפכה לצמח המנטה כנקמה. אוי אוי. לא רציתי להפוך לצמח שאחר כך יעשו ממנו מסטיק.

"האדס," אמרה בקול רועד והסתובבה להביט בו, "מי זו?" הצביעה עליי.

הוא נעץ בי מבט של 'למה אלים?' ואני השבתי לו מבט של 'תתמודד עם ההשלכות של המעשים שלך!' כזאת אני. מחנכת היטב.
"אני אתן לה להציג את עצמה"
רציני,האדס?, רציני? אני לא אשכח לך את זה.
היא הסתובבה אליי ומבטה היה רצחני.
"אני אנג'ל די אל לונה, אה-הוד מלכותך" אמרתי וקדתי בעדינות. ידעתי שהיא מלכה ולמלכה קדים בחביבות אם אתה אוהב את הראש שלך. משהו שלמדתי מאליס בארץ הפלאות. ספר מחריד. לא לקרוא! (הערת הכותבת: גם אני שונאת הספר הזה! הוא כזה אוברייטד)
"ומה את עושה פה?" שאלה אותי.
"למען האמת, אין לי ממש מושג" אמרתי בביישנות.
"האדס?" היא הסתובבה אליו.
"פרספונה, יקירתי-"
"תגיד לי עכשיו מה קורה כאן!" צרחה.
"אנג'ל היא הבת שלי" אמר האדס.
"עוד אחד?!" 
"כן"
"אמרנו שאחרי ניקו וביאנקה אתה לא מתקרב יותר לבנות תמותה!" קראה פרספונה.
"אבל אמא שלה היא-אה-מקרה חריג" אמר האדס.
"איזה מקרה חריג בדיוק?!"
האדס לקח את פרספונה הצידה והסביר לה משהו.
"זה היה מפחיד" אמרתי.
"הו, כשאני הגעתי לפה, היא התחרפנה. היא זרקה אגרטל אחד על הרצפה" אמרה ביאנקה והנידה בראשה, "וכשאחי הגיע זה היה זוועה. אני הייתי מתה אבל אחי היה חי וזה עשה את כל ההבדל. אז היה פה הרבה בלאגן. צרחות."

פרספונה והאדס חזרו. היא הביטה בי במבט מלא רחמי.מפתיע. פרספונה והאדס דיברו ביניהם וביאנקה הלכה לחפש להקת שלדים נעלמת ואני נשארתי לבד. כאילו, אני וחבורה של שלדים היסטריים. Thank u, next, כמו שאריאנה גרנדה אמרה.
שוטטתי לי בחדר ונעצרתי מול תמונה נוספת של קלוד מונה. פרספונה ממש חיבבה אותו. זאת הייתה תמונה של נימפאות ורודות וסגולות באגם. שמו של הציור היה 'אגם חבצלות המים'. שם מקורי. אבל השם הבנאלי לא הוריד מיופיו של הציור, שניחן במשיכות מכחול זריזות על מנת ללכוד את הרגע בצורה המהירה ביותר לפני שהאור ותנועת הנימפאות תשתנה. (הערת הכותבת: נימפאות זה סוג של חבצלת מים)

"ציור יפה, לא?" אמרה פרספונה, שהופיעה משום מקום. אני חושבת שלאנשים שמבלים בשאול יותר מדי זמן יש נטייה להופיע משום מקום.
"כן" הסכמתי, "קלוד מונה, 'אגם חבצלות המים' צויר בגן ז'יברני"
פרספונה חייכה חיוך מהודק, "מאיפה את מכירה אותו?"
"אע- סבתא שלי חולת אומנות. במיוחד של קלוד מונה"
"קלוד מונה היה אחי למחצה. בן דמטר" אמרה פרספונה, "הוא נתן לי העתק של כל ציור שלו אחרי שפגש אותי"
"כל ציור? אפילו 'התרשמות, זריחה?" שאלתי בספקנות.
"צד שמאל, למעלה"
פעלתי לפי הוראותיה ולסתי נשמטה בתדהמה. הציור שהיווה את ראשית האימפרסיוניזם היה תלוי כעת אל נגד עיניי.
"זה תמיד נחמד לראות אנשים משתאים ככה" חייכה אלת הפרחים.
"מדהים!"
"בהחלט. כבר את 'התמדתו של הזיכרון'?" שאלה אותי ומיד פתחנו בדיון סוער על ציורים אימפרסיוניסטיים וסוריאליסטיים.

"זה כל כך נפלא לדבר עם מישהו שמבין באומנות" נאנחה פרספונה, "פרחים זה מקסים והכל, אבל היכולת לצייר אותם מדהימה פי כמה"
"אני מסכימה. אחותי שונאת מוזיאונים אז נדירות הפעמים שאני הולכת לשם"
"גם האדס לא בדיוק איזה בן שיחה תרבותי ואומנותי" זעפה פרספונה, "הדבר הכי אומנותי שעליו דיברנו זה היה הכיסאות שלנו"
נזכרתי בכס העצמות המרותכות ובכס הפרח המוזהב, "כס העצמות?" הרמתי גבה.
"מי מעצב את הכיסא הנצחי שלו מעצמות? זה בכלל נוח?!" קראה פרספונה.
"אבל זה ידידותי לסביבה" הזכרתי.
"אבל לא ידידותי בכלל" רטנה.
"אני חייבת לציין, הכיסא שלך הוא דוגמה ומופת"
"אני יודעת! הוא מעוצב בדמות חבצלת מים!"
מישהי פה אובססיבית לקלוד מונה. רק אומרת.
"פרספונה," אמר האדס, "עוד מעט הסעודה שלך מגיעה"
היא חייכה אליו במתיקות, "בסדר גמור!" האלה הסתובבה אליי בארשת מלאת אימה, "אל תיגעי בשום אוכל. את יכולה לשתות מים אבל את לא יכולה להכניס שום דבר אל הפה שלך. לא מלח, לא פלפל, לא גרגיר רימון!" לחשה בבהלה.
"מה??" קראתי.
"אם תאכלי משהו את תצטרכי לחזור לפה כל שנה או להיתקע פה כמו שקרה לביאנקה. לא תהית לעצמך למה היא לא נמצאת באליסיום?"
נזכרתי כעת בכל הסיפור. אם תאכל אוכל שאול, תיאלץ לחזור לשם מדי שנה.
"איך היא נתקעה פה?" שאלתי.
"האדס הזמין אותה לארמון והם סעדו ביחד, אני לא הייתי כאן כדי להזהיר אותה ו-" פרספונה עיוותה את פניה, "היא תישאר פה לחמישים שנים הבאות"
הנחתי את ידי על פי, "זה נורא"
"היה לך מזל שהוא חטף אותך בזמן שהייתי אמורה להגיע. הספקתי להזהיר אותך. את לא יכולה לאכול ולו-"
"פרספונה יקירה!" קרא אל השאול.
היא שינתה את הבעתה המפוחדת למלאת ביטחון, "לא משנה מה, אל תיגעי בדבר"

התיישבנו אל השולחן. ביאנקה נראתה חיוורת שלא כהרגלה. בטח נאסר עליה לספר לי. התיישבתי לידה, "אני יודעת" לחשתי לעברה. גופה המקושח התרפה.
"טוב, סעודת הסעודות!" חייך האדס חיוך אך עיניו נצצו במעין אש מעוותת.
חבורה של שלדים נשאה צלחות בכל המזונות האהובים עליי.
קציצות ריחניות, לביבות כרובית כמו של סבתי, איטריות בקארי ירוק, ניוקי ערמונים, סינטה לוהטות, אורז צחור, צלעות, פאטאטס בארבאס, אנטיפסטי, סלט חסות בריחו המוכר של חומץ בן יין שאמי נהגה להשתמש בו, פאייה, מרק גספצ'ו קריר, המבורגרים, פיצה עם פפרוני ואביקס קונרוס. החנקתי יפחת בכי. זה היה המאכל שאמי תמיד נהגה להכין.
פרספונה וביאנקה שלחו בי מבטים מלאי אהדה. וביאנקה החזיקה את ידי בעידוד.
"תחזיקי מעמד" סיננה לעברי.
"בתיאבון" אמר האדס וליכסן מבט לעברי.
פרספונה עטה על צלעות הכבש והניחה בצלחתה פאטאטס בארבס ומעט מסלט החסות. ביאנקה נראתה על סף בכי גם היא. היא לא איטלקיה? המטבח הספרדי דומה מאוד לזה האיטלקי. היא לקחה לצלחתה ניוקי ערמונים (אהמ,אהמ סטריאוטיפ) ולביבות כרובית. בהיתי באוכל הטעים וניסיתי לעצור את עצמי מלהתנפל על הצלעות ולפרק אותן לגורמים.
"למה את לא אוכלת, אנג'ל?" שאל מלך הרוחות.
רציתי לזרוק עליו את הצלחת שלי.
"הו, אין לי ממש תיאבון. כשאין לי תחושת זמן אז התיאבון שלי נעלם" אמרתי ומשכתי בכתפיי.

"כמה חבל," שפתיו של האדס התעקלו לחיוך, "כולם טרחו והשקיעו"

רגשות אשמה? אני צריכה להזכיר לך ש*אתה* אבא שלי? אין לי רגשות אשמה. העפתי מבט אל פרספונה וביאנקה, שתיהן אכלו במהירות הכי גבוהה שיכלו, כי ברגע שהן יסיימו אז הסעודה תיגמר. ביאנקה סיימה את המנה שלה.

"אני מצטערת" חייכתי חיוך צבוע.

"היה טעים מאוד" אמרה ביאנקה באדיבות.

פרספונה, קדימה, רק עוד קצת. היא סיימה את הצלעות.

"אני מסכימה עם ביאנקה" היא חייכה אך עיניה היו מלאות הקלה שלא התפתתי.

בתזמון זוועתי, הבטן שלי קירקרה. פאק יו בטן.

עיניו של האדס בערו בשמחה, "את לא רעבה? מה? את משקרת לי?"

שיט, שיט,שיט, שיט. ניסיתי לחשוב על תירוץ טוב. רעיון היכה בי, רק נקווה שהאדס לא מכיר את תאריכי המועדים היהודיים בעל פה.

"אה-, היום יום כיפור" המצאתי, "זה צום של יומיים. לא אוכלים במשך יומיים ולא שותים במשך יממה"

"את יהודייה?" שאלה פרספונה בסקרנות. ראיתי את האדס מתופף בעצבנות על השולחן.

"כן"

"זה נכון שיש חג האביב? מה קורה בו?" שאלה אותי.

"זה פסח. לא אוכלים חמץ במשך שבוע לזכר אבותינו במצריים" הסברתי.

"אין לחם? אין קורנפלקס?" שאלה ביאנקה בזעזוע, "אין כל דבר עם גלוטן?!"

חייכתי, "כן. אישית, אני חיה במשך שבוע על מצות עם נוטלה"

"זה טעים?" תהתה פרספונה.

"טוב, אני צריך לחזור לשדות הייסורים. יש לי עונש חדש לנסות" אמר האדס בחוסר שביעות רצון ויצא מן החדר בסערה. פרספונה יצאה אחריו.

פניה של ביאנקה נמלאו עייפות, "אני חוזרת לחדר שלי. תזכרי מה פרספונה אמרה לך" ובמילים האלו, יצאנו שתינו מהאולם של פרספונה.

אחרי זמן קצר, הגעתי לחדרי והתיישבתי אל שולחן הכתיבה.

'אני חייבת לברוח מפה' חשבתי לעצמי ועמדתי להתחיל לתכנן את משימת הבריחה שלי כשנזכרתי בשלישיה המוזרה שלקחה את אחותי. מה אם הם מחפשים אותי? 

החלטתי שאני אוציא לפועל את התוכנית שלי ברגע שלא אוכל להחזיק יותר מעמד אם עד אז לא יבואו לחלץ אותי.

טוב אז הנה הפרק שחיכינו לו! מקווה שאהבתם! 

עוד שלוש תגובות ממשיכה!

משפפי ריידן מה קורה איתכם?! לוקיידן מנצח!

הפרק הקודם		הפרק הבא