עולמות מתנגשים

נ.מ פרסי

במהלך החיים שלי יצא לי להתעורר בהרבה דרכים משונות, חלקן כללו מפלצות, חלקן מים, חלקן מהצעקות של אנבת' וחלק מאנבת' צועקת ושופכת עלי מים. אבל זה עוד לא קרה לי.

נחתתי בחוזקה על הריצפה הקרה והקשה. זה כאב. קמתי בניסיון לברר היכן אני נמצא ואיך הגעתי לכאן.
החדר היה מפואר מאוד, נברשות היו תלויות מהתקרה ושולחן עץ ארוך עמד באמצע החדר. הסתכלתי לאורך השולחן, איש ישב שם.
"סליחה? אתה יודע איפה אני?" שאלתי
האיש לא ענה. התחלתי להתקרב אליו תוך שאני מהדק את אצבעותיי על העט שלי. ככל שהתקרבתי נחרדתי יותר, האיש היה חיוור כל כך, עיניו היו בצורת חתול ואדומות ולפניו היה חסר פרט חשוב מאוד – אף
לפתע הבנתי מי זה האיש הזה, ידעתי את זאת בוודאות למרות שמעולם לא פגשתי אותו קודם. זה היה סבא שלי, הקוסם הכי מרושע בעולם, לורד וולדמורט
במהירות שלפתי את העט שלי ולפני שהספקתי לעשות משהו הוא תקף
"קרושיו!" צעק
הרגשתי כאילו סכינים מלובנות דוקרות וחודרות לתוכי, ועצמותיי עולות באש צרחתי לתוך הלילה. והכאב נמשך, זה שרף כל כך, כאב כל כך.
ולבסוף הוא הפסיק.
התנשפתי כאילו רצתי מרתון ניסיתי להזדקף אבל ככל הנראה זאת לא הייתה ההחלטה הנכונה. לפני שהספקתי למצמץ הועפתי באוויר.
בום. וולדמורט התיך אותי בקיר. הייתי בטוח ששברתי לפחות צלע אחת.
בום. בעוד קיר. הרגשתי את ראייתי מתערפלת לאט לאט עד שאיבדתי אחיזה במציאות ונגררתי לתוך החשכה.

 
פקחתי את עיני לחדר חשוך וריק, הזדקפתי במהירות והתחלתי לסרוק את החדר. הוא היה כמעט לחלוטין חוץ מצללית של אדם ישן.
מה קורה כאן?
נערתי את עצמי, אני צריך להתרכז.
לפתע הזיכרון של המפגש שלי עם וולדמורט נחת עלי בכל כובד משקלו, התנשפתי בפתאומיות ובדקתי את גופי, הייתי שרוט וחבול וכול עצם בגוף שלי שרף כשהזזתי אותה.
מה קורה כאן?
החלטתי להתקדם לעבר הצללית של האדם אבל הצלעות שלי לא הפסיקו להאט אותי, התנשפתי ונאנקתי בכאבים.
אחרי דקות אחדות – שהרגישו כמו כמה שעות – הצלחתי להגיע לצללית ולהפתעתי גיליתי שזה אדון וויזלי. מה הוא עושה כאן? מה אני עושה כאן? ואז, לפני שהצלחתי להשיג עוד תשובות נחש עצום זחל אל החדר.

הנחש הסתכל עלי ואני הרגשתי כאילו גופי בוער מבפנים, ופתאום כאילו צפיתי על פעולתי מרחוק, לא הצלחתי לשלוט בעצמי או במחשבותיי.
רציתי במותו של אדון וויזלי. הוא בוגד דם אוהב בוצדמים. לא מגיע לו לחיות, הוא מפריע למשימה.
פניתי אל הנחש "תכישי אותו!" צעקתי אליו. והנחש הגיב, הוא התקדם אל ארתור וויזלי ותקע את הניבים שלו בבטנו, משפריץ דם החוצה.

מה אני עושה? למה אני רוצה להרוג אותו? הוא לא עשה לי דבר.
ואז המחשבה הזאת נעלמה.

"קדימה!" עודדתי את נחש, וזה תקע את הניבים. שוב. ושוב. המקום כולו התמלא בדם, שמעתי את ארתור וויזלי נאנק בכאב.
הסבל שלו העיר אותי מהטרנס שבוא הייתי ונרתעתי מעצמי. . מה אני עושה? איך אני יכול לפגוע באדם החף מפשע הזה? הוא לא עשה לי כלום מעולם. מה אני חושב לעצמי?

אדון וויזלי זעק בכאב שוב. כשלתי בתוך כל הדם והחלקתי על הריצפה, כל גופי נמרח בדם, בדמו של אדון וויזלי. מה עשיתי? איך יכולתי?

ואז כל זה נגמר ואני צנחתי אל האפלה בשנית.

התעוררתי במיטת אפריון שחורה שגרמה לי לטעות לרגע ולחשוב שאני בהוגוורטס, עד שהבטתי סביבי וגילית שזה אינו נכון בכלל. קמתי מהמיטה ובחנתי את גופי, הוא היה שרוט, חבול ומלא בדם.
הסתכלתי על הדם שהיה מרוח על פני. כל כך הרבה דם.
מה עשיתי? זה לא היה חלום. אני רצחתי אותו. הוא מת בגללי.
קמתי מהמיטה ומיד פלטתי אנקת כאב. גופי שרף וכנראה שהצלעות שלי אכן שבורות.

נכנסתי אל המקלחת ותחת זרם המים ושטפתי מעצמי את הדם. עמדתי מתחת המים לפחות חצי שעה, לא היה לי מושג מה אני עושה או איפה אני. לא הרשתי לעצמי לבכות על אדון וויזלי, הייתי מוכרח להאמין שהוא לא מת. שהוא לא שוכב עכשיו בחדר החשוך ההוא חסר נשימה בלי שמשפחתו אפילו תדע מה קרה.
אסור לו למות. אני אציל אותו.

יצאתי מהמקלחת בקהות חושים והתלבשתי בגלימות שחורות שמצאתי בארון המאובק.
הלכתי בדממה במסדרונות האפלים של המקום המסתורי בו הוחזקתי בעודי חושב על צעדיי הבאים.
אני חייב לברוח בלי לעורר את חשדו של וולדמורט, אני חייב למצוא את אדון וויזלי.

מסתבר שלאלות הגורל הייתה תוכנית אחרת בשבילי כי מצאתי את עצמי צועד לאותו חדר מאורך מלא בנברשות שבו פגשתי בוולדמורט לראשונה.
אלה שהפעם החדר היה מלא באנשים שכולם פנו להביט בי כשנכנסתי.
"אהה שלום" נפנפתי בידי חלושות לשלום. אף אחד לא הגיב.
"פרסאוס, צעד קדימה" אמר קולו הרם של וולדמורט
התחלתי להתקדם בחשש לעבר וולדמורט עד שהבנתי. כאן אני לא פרסי, אני לא מוח אצה או בן פוסידון. כאן אני פרסאוס ג'קסון – הנכד של הלורד וולדמורט ואני צריך להיראות בטוח בעצמי. זקפתי את גבי, העלתי חיוך מזויף על פני וצעדתי אל וולדמורט.
"שלום אדוני" החוותי קידה קלה לעברו. הוא נראה מרוצה.
"פרסאוס הוא הנכד שלי, אני אישית אאמן אותו להיות היורש שלי" הוא הציג אותי בפני המשרתים שלו.

ניסיתי להיזכר איך קוראים להם. זה היה משהו מצחיק שקשור לתאנוס. משרתי המוות? לא, זה היה קשור לאוכל, מנשנשי המוות אולי? לא. אה!
"אוכלי המוות! כן!" כולם הפנו את מבטם אלי ואני קלטתי שאמרתי זאת בקול. "אוכלי מוות יקרים" ניסיתי קלושות לתקן את טעותי "אני, אה, מאושר לפגוש סוף סוף את משרתיו של הלורד ואה... אני בטוח שנעשה דברים גדולים ביחד?" הסוף נשמע כמו שאלה יותר מאשר הצהרה אבל נראה שוולדמורט מרוצה.

"פרסאוס, אתה עברת את המבחן שלך בהצלחה יתרה. בוגד הדם הזה נהרג והכל בזכותך!"
הוא מת? הרגתי אותו? רציתי לצרוח. אני רצחתי אותו. הוא מת. וזה בגללי ואך ורק בגללי.
"את הצעד הראשון בהכשרתך אתה תקבל כאן. הסימן האפל יוטבע כעת בידך. סימן לנאמנותך אלי ומטרותינו. פרסאוס צעד קדימה" אמר וולדמורט והצביע על קערה קטנה שעמדה לידו.

לפתע הבנתי מה אני עושה, זה לא צחוק. אני מתעסק עם דברים שהרבה יותר גדולים ממני. חלק ממני רצה פשוט לפתוח בריצה ולברוח מהמקום השטני הזה, למצוא את גופתו של ארתור ולהחזיר אותו למשפחתו אבל החלק השני שבי ידע שאם אעשה כך אני אהרג על המקום. ידעתי שהמלחמה קרבה ואני אעשה כל מה שאפשר כדי לעצור את וולדמורט אבל מצד שני, כולם ציפו ממני להיות הרשע שסבי הוא.

ואז חשבתי, למה לא?
זה יהיה קל, כולם יחשבו שמצאתי את המקום הנכון בשבילי, אני עם הלורד עכשיו. אני אהיה קרוב אליו מתמיד. אני אצליח למצוא את נקודת התורפה שלו. ואני אעזור להארי פוטר להרוג אותו.

התחלתי לצעוד לעבר הקערה כשנזכרתי באנבת', אני לא אפגוש אותה והיא אפילו תחשוב שאני מרושע. לא. היא לא תחשוב ככה. היא תדע שאני עושה את זה לטובת הכלל, היא תאמין לי. היא חייבת. אבל מה עם ארתור? אם היא תשמע מה עשיתי, היא עדיין תבטח בי?
נשמתי עמוקות וניסיתי לא לבכות. אני הולך לעשות צעד שאין ממנו חזרה.

יהיה בסדר.
יהיה בסדר.
הכול יסתדר.
הכול חייב להסתדר.

נשמתי עמוקות וגמעתי לבסוף את המרחק אל הקערה, בתוכה שחה משהו מוזר שנראה כמו מוח. ניסיתי לא להתעמק בפיענוח שלו. לוולדמורט לעומת זאת לא נראה שהדבר הפריע.
"הושט את ידך פרסאוס" אמר ואני הושטתי את היד, הוא לקח את הדבר ומרח אותו על היד שלי. ניסיתי לא להיגעל מזה.
ואז וולדמורט הוציא את שרביטו וכיוון אותו על ידי "מורסמורדה!" צעק וכאב מסמא תקף את ידי. השתדלתי ככל יכולתי לא לפלוט צעקה מפי, אסור היה לי להראות חולשה כאן.
"קום ועלה, פרסאוס ג'קסון. יורש האופל"
ניסיתי לא לגלגל את עיני. אוף כמה דרמטיות.

הפרק הקודם		הפרק הבא