מלחמת הבתים

אני מקווה שתיהנו.

ואל תשכחו להגיב!

~~~~~~~

הארי עמד באולם הגדול. הוגוורטס חזר לעצמו כשהכל חזר לקדמותו.

חיבוקים שקטים מילאו את חלל הטירה.

הארי עמד מחובק עם משפחתו הקטנה.

הוא השתחרר מהם וצעד לעבר האיש הזקן שעמד כמאובן במרכז האולם.

דמבלדור הגיב לחיבוקו של הארי בחיבוק משלו.

 "הארי. כמה גדלת!"

 "אדוני. התגעגעתי אליך!"
הארי דמע.
 "אלה הילדים שלי. ג'ימס סיריוס, אלבוס סוורוס ולילי לונה."
הוא הצביע לעבר הילדים שעמדו מחובקים עם ג'יני, אמם.
דמבלדור היה נראה מאושר.
 "וזאת אשתי. התחתנתי עם ג'יני וויזלי.

הם התיישבו בפינה שקטה. רון, הרמיוני, ג'יני וילדיהם, וכל שאר האנשים השוהים בהוגוורטס, שמרו על מרחק מה, נותנים להם ליהנות מפרטיות.
אוכלי המוות היו נראים מבולבלים. לאחר שסלזאר סלית'רין מחק את אובסוסית טוהר הדם, הם נותרו בלעדיה. ובין רגע, הפכו לאנשים טובים יותר.

וולדמורט לא נצפה בשום מקום.

 "הארי, אתה בטח מבולבל."

 "כן אדוני. אני לא מבין. איך אתה נשארת פה. למה לא נעלמת עם כולם?"

 "הארי. אתה זוכר מתי הייתה הפעם האחרונה שנפגשנו?"

 "בוודאי! זה היה לאחר שוולדמורט הטיל עלי את קללת המוות, ביער האסור, ראיתי אותך בתוך מקום שהיה נראה לי כמו תחנת קינג קרוס."

 "מי עוד היה שם?"

 "ששה שמיניות מנשמתו של וולדמורט"

 "אתה יודע מה היה המקום הזה?"

 "לא."

 "אני אסביר לך. המקום הזה, הוא לא המקום שבאים אליו המתים. זה המקום שבאים אליו אלה שמתו, אך לא יכולים למות. זה בעצם חצי מוות.
בשנתך הראשונה בהוגוורטס, אתה הגנת על אבן החכמים. האבן שמוציאה סם חיים.
לאחר מה שקרה, החלטנו, אני וניקולאס פלמאל, להשמיד את האבן. כשסיפרתי לך את זה, אתה שאלת "אז הוא ימות?"
אתה זוכר מה עניתי לך?"

 "כן. שיש לו מספיק סם חיים כדי להסדיר את ענייניו."

 "נכון. מה שלא סיפרתי לך היה שגם שמרתי לעצמי קצת. והפעם האחרונה ששתיתי ממנו, הייתה בשנתך השניה. ההשפעה נמשכת הרבה מאד, ומגינה על השותה מפני המוות. אבל לאחר מספר שנים, כמו אלה שעברו מאז שנתך השניה ועד לו השישית, ההשפעה נחלשת. ומוות שנגרם לשותה, לא נמנע במאה אחוז. לכן הגעתי אני למקום ההוא.
וולדמורט הגיע אליו, כי לא מת לגמרי. כי נותרו עוד חלקים בנשמתו שעדיין חיים.
גם לאחר שהרגו את החלק האחרון בנשמתו, הוא נשאר שם.
ולכן, אני לא שיקרתי כשאמרתי לך שאין קסם שיכול להחיות את הוריך. הסיבה שאמרתי את זה, לא הייתה שאני לא מכיר את הקסם שאיתו וולדמורט קם לתחיה, ולא כי צריך בשבילו לרצוח כמה וכמה אנשים, ולא כי צריך משהוא שיכול להכניס כוח קסם הרוח. אלא כי זה אכן בלתי אפשרי. הסיבה שזה התאפשר, הייתה שוולדמורט לא היה מת במאה אחוז.
ובאשר לארבעת המייסדים, ויושבי הוגוורטס לדורותיהם, הם לא קמו לתחיה ממש, זה היה רוחם, במצב מוצק, עם יכולת קסם. וגם, שמצב זה התאפשר רק ע"י שארבעת המייסדים כישפו את עצמם קודם מותם, ויצרו קודם מותם של תלמידי הוגוורטס לדורותיהם, קסם שיהיה יכול להקימם."

 "אז הסיבה שאתה עדיין פה ולא נעלמת היא?"

 "שאני מעולם לא מתתי. ולאדם שלא מת במאה אחוז-אם מקימים אותו בצורה שבה הקימו ארבעת המייסדים את יושבי הוגוורטס- הוא קם במאה אחוז.

 "אז לאן נעלמת לי שם בתחנת קינג קרוס ההיא לאחר שדיברתי איתך?"

 "את האמת הארי?"

 "אהה!"

 "שלוש מאות מטרים מאחוריך."

הארי עיסה את רקותיו.

דמבלדור קם, והלך לדרכו.

בין-רגע, הארי הוקף שוב בטבעת חיבוק מצד משפחתו, ומשפחות חבריו.

הפרק הקודם		הפרק הבא