קוסם בלח"י

יום העצמאות שמח!

שבוע עבר אבל יצחק לא שקט, כי ככל שהזמן עבר הוא התחיל יותר ויותר להבין מה מתרחש סביבו.

בהתחלה כלל לא האמין שמישהו הודה במשהו שהוא לא עשה במיוחד אם הוא לא הכיר אותו אבל אז הכתה בו המחשבה וכעת הוא היה בטוח בזה. האדם שכיבכול הודה באיום על יצחק הכיר אותו, וכנראה טוב מאוד.

למרות שיצחק היה עייף וכחוש הוא לא הצליח להירדם בלילות ותמיד כשלבסוף נרדם הוא נרדם עם דמעות זולגות על לחייו.

יצחק תחילה היה מבולבל, לא הבין מה הולך עד שארני הסביר לו את מה שאביו אמר לו. 

אחד העצורים החשודים שנעצרו במהלך השבת השחורה, יום אחרי שגילו את יצחק ודבר סיפורו התפרסם בעיתונים, הודה העצור שכיביכול שאיים על יצחק שירגל בשבילו מלב מרכז הקסם אך לא הסכים לומר גם אחרי עינויים קשים איך הוא יודע על הקסם.

כאשר יצחק שמע שגם בארץ ישראל העיתונים מספרים עליו ולבטח יש תמונה שלו על השער נבהל וביקש לשלוח מכתב למשפחתו.

המורים וביחוד הקצין ארני ואבא של ארני היו מאוד חשדניים אבל ביקשו לקרוא את המכתב לפניי שיישלח.

הם ניסו למצוא משהו נוסף שיפליל את יצחק אבל יצחק כתב רק שלוש מילים; אל תדאגו לי. 

אך באופן טבעי לגמרי כאשר הגיע המכתב לייעדו הדבר גרם מהומה רבה בקרב המשפחה הוריו של יצחק החלו לדאוג.

נקודת המבט עוברת לירושלים, ביתו של יצחק ברגעי קבלת המכתב:

אביו ואימו של יצחק ישבו אל השולחן ומסביבם אברמ'קה, יוסף ובנימין. כולם נראו מודאגים ונראה שהם רוכנים מעל פיסת עיתון קרוע.

''אוי יצחק שלי.'' מילמלה אימו של יצחק והביטה אל הדלת בתקווה, כיאלו קיוותה שבעוד רגע יצחק יתפרץ פנימה עם שיער פרוע ועיניו בורקות מהרוח לאחר יום ארוך. אבל היה זה רק תחילת היום ויצחק לא היה שם אלא רחוק רחוק משם באנגליה הרחוקה.

לפתע נשמעה דפיקה. ידיו של אביו של יצחק אחזו בחוזקה בשולחן יוסף קרב אל הדלת ושאל, ''מי שם?" שום כל לא ענה. יוסף פתח את הדלת אבל איש לא היה שם. במקום זאת נשמעה שוב דפיקה אבל הספיקה נשמעה מכיוון החלון.

בני המשפחה הפנו את מבטם אל החלון וראו אוח קטן שדופק בחוסר סבלנות ומחכה שיפתחו לו את החלון כדי שיוכל להיכנס פנימה.

בנימין פתח את החלון והאוח התעופף הפיל את המכתב וטס חזרה ישר דרך החלון לעבר האופק.

''זה מכתב מיצחק!" קרא אברהם וזינק לפתוח אותו.

כעבור רגע כולם התקבצו סביבו כדי ראות את הכתוב.

''זה לא יכול להיות טוב.'' אמר לבסוף אבא של יצחק.

השאר הנהנו בהסכמה.

אימו של יצחק שעדיין ישבה על הכיסא במטבח מבולבלת מעט קרבה את ידיה אל המכתב, מעט רועדת ופוחדת.

היא לקחה את המכתב לידה וקראה אותו. 'אל תדאגו לי.' הלב שלה צנח.

הרי מי כמוהה תשעה את תרחישי ליבו של בנה לא משנה המרחק בניהם.

כתב ידו היה צפוף, שלא כמו בדרך כלל שהיא נאה ומרווח. 

היא ידעה כאשר יצחק אומר שאין צורך לדאוג זה בדיוק הזמן להתחיל לדאוג.

היא ישבה בשקט כל אותו אחר הצהריים. בני המשפחה ניסו לדובב אותה אבל בקושי הצליחו להוציא משפט שלם. מידי פעם כמה מילים.

לקראת ערב לחץ עליה אביו של יצחק יותר, הוא היה מודאג.

לבסוף אימו של יצחק נשברה והוציאה משפט אחד בודד.

''אנחנו חייבים להוציא אותו משם, חייבים להציל אותו!"

הפרק הקודם		הפרק הבא