הו אלוהים לא שוב!

אנחנו כמעט בחצי! אני מתרגמת את זה כבר - מה - ארבע שנים?

כמו כן - יוווו עוד מעט לופין בבקשה בבקשה שהוא לא יהיה דמות גרועה!

לחיי ההתמדה והיצירתיות שלכם בנוגע ללתת לי מוטיבציה לתרגם יותר!

זה היה כבר שבוע לפני המבחנים, ופטיגרו עדיין היה חופשי, מאבן ומרגיז את כולם לפחות פעם אחת (חוץ מהארי, שממנו הוא נמנע כנראה) ומשאיר באקראי כתובות גרפיטי סביב בית הספר, מזהיר אנשים מ'היורש'. הכתובות שימשו בעיקר לעצבן את פילץ', בכל אופן, שבתורו שימש בעיקר לעצבן את כולם כי, באמת, מי אוהב שהשרת קנטרן כל כך? ונראה שפילץ' לוקח כל כתובת מצוירת כעלבון אישי.

הארי בדיוק היה בדרכו חזרה מעוד שיעור מפרך שרובו סירוב ללמוד למבחני סוף השנה כמו כולם והרגיש מרוצה למדי כשהצליח לברוח מהספריה בשניה שהרמיוני הפנתה אליו את גבה. הוא הרים מבט עצל אל הקיר כשראה כתובת חדשה ואז קפא.

העצמות שלהם ירקבו לנצח בחדר הסודות.

שלהם? כלומר, יותר מאדם אחד שהוא יצטרך ללכת להציל? הארי נאנח. הוא שנא הצלות מרובות אנשים. אחרי הכל, ככל שהיו יותר אנשים הוא קיבל יותר תלונות שלא היה הרואי מספיק ויותר חשדות על זה שאיכשהו ידע בדיוק מה לעשות. למרבה המזל, נראה שהוא הראשון שראה את האיום החדש, או אחד מהראשונים, בכל אופן, כך שהעוצר לא הופעל עדיין. זה נתן לו קצת זמן.

הוא פנה מיד אל משרדו של לוקהרט.

"פרופסור, האם עוד יש לך את התרנגול שגנ- זאת אומרת, השאלתי מהאגריד?" דרש הארי, מתפרץ ומקווה שאין עוד אנשים בחדר.

למזלו, לוקהרט היה לבד. "כמובן; אמרת שזה יעזור לנו לחסל את הבסיליסק בלי באמת לסכן את חיינו."

"בלי חוקית לסכן את חיינו," תיקן הארי. "אנחנו עדיין מתמודדים פה עם בסיליסק וזה תמיד מאוד מסוכן. מצד שני, שרדנו שבעה חודשים כשהוא מסתובב פה ומאבן אנשים, אז אנחנו נהיה בסדר."

לוקהרט הנהן. "אובנתי כבר ארבע פעמים, מהי פעם אחת נוספת סך הכל?"

"בדיוק," הסכים הארי. "עכשיו, ככל הנראה לפחות שני אנשים נלקחו אל החדר, ייתכן שיותר. זה אומר שהיומן המטופש הזה יהיה שם גם ושהתלמידים נלקחו כבני ערובה כדי לפתות אותי לרדת לשם. נראה שיש לי מוניטין של אדם שמציל אנשים," הוא הסביר.

"אין מצב," אמר לוקהרט ביובש.

"עכשיו, לא משנה מה קורה שם למטה, אני צריך שתיצמד לתכנית. סיכוי טוב שדברים יעשו מוזרים וסיכויים זה דבר משוגע. פשוט תתנהג כאילו אתה יודע מה אתה עושה, תן לי לטפל בהם קצת, וברגע שנראה שהבסיליסק עומד להופיע, תגרום לתרנגול לקרוא. אני אדאג לשאר," אמר הארי, מוציא את גלימת ההיעלמות.

"זה נראה יקר," אמר לוקהרט, מלטף את הבד ארוכות.

"אכן," אמר הארי בקדרות. "זה גם אחד מאוצרות המוות, אז אל תחשוב על זה בכלל. חוץ מזה, יש לי חצי תריסר אנשים שיכולים להעיד שאני אכן, למעשה, הבעלים של הגלימה הזו ואני לא אספר לך מי הם, כדי שלא תוכל לתפוס את כולם. עכשיו היכנס מתחתיה שנוכל ללכת."

"טוב נו…" לוקהרט נאנח, נראה מאוכזב אבל מציית.

הם נכנסו בשקט לחד השירותים של מירטל והתעלמו מקריאתו של דמבלדור שכולם צריכים לחזור לחדר המועדון שלהם. ברגע שהגיעו, הארי הלך ישר לכיורים לחפש את הנחש שהיה חרוט על פני אחד מהם בזמן שלוקהרט ניסה לשכנע את מירטל לתת לו לחתום על התא שלה. הארי התחיל לתהות אם ייתכן בכלל שיעברו עשרים דקות בלי שהפרופסור חסר התקנה יחוש צורך לחתום על משהו.

"הי, מצאתי את זה," קרא הארי. "היפתח."

לוקהרט ניגש אליו והביט בחוסר ביטחון לחשכה. "בבקשה תגיד שאתה יכול לדאוג שיהיו כאן מדרגות."

"איך בכלל אפשרי לדאוג שיהיו פה מדרגות?" שאל הארי בהיגיון. "אין לי שום הוראות שימוש כלשהן, אתה יודע. חוץ מזה, אם היו מדרגות שאפשר להביא לפה, למה שהן לא יהיו פה מלכחילה? העובדה שאתה צריך להיות לחשנן כדי להגיע עד כאן אומרת שסלית'רין לא יטרח לעשות מדרגות שיופיעו רק אם תבקש. הוא אמור להיות הגיוני יותר מגריפינדור, אחרי הכל."

"אם אתה אומר… אבל באמת, מה יש שם למטה? אין לנו דרך לדעת כמה זה עמוק וזה ככל הנראה רטוב." לוקהרט עיקם את אפו למחשבה.

הארי נאנח. ברצינות, היו להם בעיות גדולות יותר מהגיינה כרגע. כמו השניים-או-יותר בני ערובה למטה בחדר הסודות עם פטיגרו וההורקרוקס של וולדמורט. "אני אגיד לך מה," הוא אמר לבסוף. "תקפוץ פנימה ואני אטיל לחש ריפוד כדי לרכך את הנפילה."

"זה לא יעזור עם זיהום ולכלוםך שהצטברו שם באלף השנים האחרונות," ציין לוקהרט.

"טוב, זה הכי טוב שתוכל לקבל, אז אני מציע לך לקחת את זה," נאנח הארי. למען השם, זה לקח יותר זמן מפשוט לאיים עליו, כמו שהוא ורון עשו בפעם שעברה.

"אבל אני צריך להיראות הכי טוב שאני יכול בשביל כשנגמור עם כל זה ונחזור מנצחים אל דמבלדור ולתקשורת," התנגד לוקהרט.

"הזיהום יוסיף אותנטיות," החזיר הארי.

"אבל -"

"פשוט לך," אמר הארי, דוחף אותו מטה לחשכה ומטיל לחש ריפוד מהיר, כמו שהבטיח. "זה מזכיר לי, בכל אופן." הוא הוציא את המראה. "הי, סיריוס."

"מה?" שאל סיריוס. הארי בקושי יכל לשמוע אותו לקול הצחוק והמוזיקה מאחורה.

"אני - איפה אתה?" שאל הארי, מקשיב לקולות שסבבו את סנדקו. "אני לא מזהה את המבטא."

"זה כי אני בוגאס," הסביר סיריוס כאילו זה ברור מאליו.

"וגאס? אתה באמריקה?" גמגם הארי. "מה אתה עושה שם?"

"הימורים," אמר סיריוס בסבלנות. "לא לילדים כמוך."

"אני בן עשרים וארבע," השיב הארי ברוגז, משלב את ידיו.

"בדיוק, הרבה יותר מדי צעיר," הסכים סיריוס. "אני, לעומת זאת, בן שלושים ושבע, אם אנחנו סופרים את שני צירי הזמן, וזה בהחלט מבוגר מספיק."

"סיריוס, אתה… אתה יודע מה, לא חשוב." אמר הארי, מנענע את ראשו. "תקשיב, אני צריך שתשלח הודעה לנביא היומי ששני תלמידים נחטפו אל חדר הסודות."

סיריוס מצמץ. "מאיזושהי סיבה מסוימת?"

"אתה מתכוון חוץ מזה שלפחות שני תלמידים באמת נחטפו אל חדר הסודות?" שאל הארי בתמימות.

"במלוא הכנות, כן. כל השנה אתה עובד כדי להשתיק את זה, זוכר? למה אתה רוצה לפוצץ הכל עכשיו?"

"כי הכל עומד להיגמר ואני רוצה הוכחה כשאני אתפוס את פטיגרו," אמר לו הארי.

"אתה חושב שתצליח לעשות את זה?" שאל סיריוס, וניסה למנוע מהתקווה לחדור לקולו.

"אני נוטה להאמין שכן," הארי אמר בביטחון. "אבל תקשיב, אני חייב ללכת. השארתי את לוקהרט לבד שם למטה ואם אני לא אמהר הוא כנראה ישוטט, יצליח לעצבן איכשהו את ההורקרוקס של וולדמורט ובטח להיהרג."

"רק ליישר קו: זה בהכרח דבר רע?" שאל סיריוס בתמימות.

"כמובן שכן; מוות תחת השגחתי יפגע קשות במוניטין שלי כגיבור!" קרא הארי. "להת'." הארי הסתובב וקלט את מירטל בוהה בו. "מה?"

"יש לך בעיות," היא אמרה לו ברצינות.

הארי גלגל את עיניו כשלקח את הנימבוס 2000 שלו והחזיר אותו לגודלו המקורי. אולי זה לא הוגן לחלוטין שהוא הכריח את לוקהרט לקפוץ כשהיה לו מטאטא כל הזמן הזה, אבל ברצינות, לוקהרט היה צריך לבוא מוכן יותר. שלא לדבר על זה שהארי לא היה בטוח אם לוקהרט בכלל מסוגל לעוף. אחרי הכל, אם יכל, בטח היה לוקח איתו מטאטא לכל מקום רק כדי לברוח מאיזו התרחשות אם צריך, בהתחשב בכמה שהוא פחדן, מסתבר.

כשהארי נחת לצד לוקהרט, הפרופסור ניער את גלימותיו וניסה ללא תועלת להיראות ייצוגי. "היה לך מטאטא כל הזמן הזה?" כשהארי הנהן, הוא שלח בו מבט רצחני והתחיל לרדת במורד המחילה.

"מצטער," אמר הארי לא במלוא הכנות כשרץ להשיג אותו. "לומוס."

כשסוף סוף הגיעו לחדר המרכזי, מראה שונה ביותר נפרש לפניהם הפעם. במקום ג'יני שוכבת על הרצפה מתחת לפסלו של סלית'רין, פטיגרו שכב על צידו.

"אתה חושב שיש טעם לשתק אותו?" תהה הארי בקול.

"לא נראה שאתה צריך לטרוח," אמר לוקהרט, מביט לעבר פטיגרו. "לא נראה שהוא עומד ללכת לאיזשהו מקום בקרוב."

"כן, אני מניח," הארי הסכים בהיסוס. "מצד שני, הוא טוב בצורה מזעזעת בהתחמקות."

"וואו, הוא יכול להתחמק מבן שתים עשרה, הוא חייב להיות גאון פשע," מלמל לוקהרט, עדיין פגוע בבירור מכך שהארי הניח לו להתלכלך כשהוא לא היה חייב.

"אתה יודע, יש לי רק מטאטא אחד," אמר הארי במגננה. וזה לא כאילו ידעתי שהיום הוא היום עד שראיתי את הכתובת על הקיר."

לוקהרט העמיד פנים במופגן שאינו שומע את הארי, מחליט במקום זאת להיכנס עמוק יותר לחדר.

"הארי!"

הארי הרים את ראשו בכיוון הקול. "ג'יני? מה את עושה כאן? אה, הי, לונה." משום מה היה פחות צורם לראות את לונה בחדר הסודות מאשר את ג'יני, למרות שהארי לא היה בטוח אם זה בגלל נטייתה של לונה להיכנס להתרחשויות מוזרות או בגלל שג'יני תילקח לחדר הסודות שוב היו אפסיים.

"בדיוק חזרנו מביקור אצל הת'סטראלים כשאיש קירח ארב לנו, ממלמל משהו על זה שהוא זקן מדי לכל זה ושזה מרגיש מושחת לחטוף שתי ילדות צעירות ואז אני חושבת שהוא שיתק אותנו כי התעוררנו כאן לפני דקות ספורות," הסבירה לונה.

"לפרוטוקול, אני לא הולכת איתך לבקר את הת'סטראלים שוב לעולם," אמרה ג'יני בהחלטיות.

"זה לא באמת הוגן," התנגדה לונה. "הוא נראה כאילו הוא מחכה רק לך והוא לקח אותי רק כי הייתי שם; אם בכלל אז אני אמורה להיות זו שלא רוצה לבלות איתך יותר."

"זה לא בגלל החטיפה, לונה," נאנחה ג'יני. "זה רק כי אני לא יכולה באמת לראות את הסוסים הזומביים המלחיצים שלך וללכת לשם לצפות בך מלטפת ומאכילה אותם בסטייק נא ולראות את זה נקרע לגזרים על ידי יצורים שאני לא יכולה לראות זה די מוזר ולא ממש הסגנון שלי."

"אה." לונה הפסיקה לשניה. "את תמיד יכולה לצפות במישהו מת," היא הציעה.

"לונה!" קראה ג'יני בזעזוע. "אני לא יכולה לעשות את זה!"

"למה לא?" לונה שאלה בהיגיון. "פשוט לכי לקדוש מנגו ותבקשי את עזרתם. אנשים מתים שם כל הזמן."

"זה לא המלצה טובה במיוחד לבית חולים קסום," הארי התערב.

לונה משכה בכתפיה. "ככל שאתה יודע יותר על קסמים אתה בדרך כלל יודע פחות על רפואה, אז הם מעולים עם פציעות, אבל אם יש לך איזו מחלה - בייחוד מחלות מוגלגיות - אז זה חסר סיכוי. אבל כמובן, ככל שאתה יודע יותר קסמים כך אתה מעריך פחות רפואה מוגלגית."

"זה ממש מדכא," אמר הארי בקול שטוח.

עוד משיכה בכתפיים. "זה מה יש."

"הוא לא יתעורר," אמר קול רך.

הארי הביט סביב וראה את לוקהרט מועט קלות בפטיגרו ברגלו.

"לא באמת אכפת לי אם הוא יתעורר; אני פשוט צריך אותו בחיים," השיב הארי. "כשאני חושב על זה, אני אפילו לא צריך אותו בחיים, נכון? אני רק צריך אותו שלם ולא בחתיכות."

"אני די בטוח שהוא עדיין בחיים," קרא לוקהרט בחוסר אונים.

"הוא בחיים," הסכים טום רידל. "לעת עתה."

"למה לכל הרוחות שתהרוג את היחיד שטיפש מספיק לעקוב אחריך אפילו כשאתה בקושי רוח ללא גוף? ואתה אפילו לא זה, נכון? אתה רק יומן עם הרבה מתח נעורים."

רידל בהה בהארי אבל לא הגיב, משחק באצבעותיו בשרביט של לוקהרט במקום. למה למען השם לוקהרט הניח אותו בכלל? זה עמד להקשות עליו. למרות שמצד שני, זה לא היה שרביט מתאים אז רידל לא יוכל להשתמש בו באותה יעילות בה השתמש בשרביט של הארי.

"אני מקווה בשבילך שתיקח אותי ברצינות, הארי פוטר," אמר רידל. "זנב תולע אמר שאינך עושה זאת לעיתים קרובות, אבל זמן רב חיכיתי לזה, להזדמנות לראות אותך, לדבר איתך."

"אם אתה רוצה לדעת איך שרדתי את הקללה ההורגת, התשובה היא, 'לא עניינך'," השיב הארי בנימוס.

"אני לא חושב שאתה מבין היטב," אמר רידל באיטיות. "אני עומד להרוג אותך. זה בלתי נמנע ואין דבר שתעשה שיוכל לשנות זאת. זנב תולע ימות גם הוא. אני צריך את כוח החיים שלו כדי להחזיר את עצמי לכדי ממשות. שתי הילדות הללו, לעומת זאת, לא מוכרחות למות. אבל אני כן אהרוג אותן, ובאיטיות, אם לא אקבל ממך את המידע שאני צריך."

"אם אתה מתכנן להרוג אותי בכל מקרה, אז מה זה משנה איך שרדתי את הקללה ההורגת? פשוט תשתמש בלחש אחר," הציע הארי. הוא בחן את השרביט בידו של רידל בזהירות ותהה אם לא היה זה רעיון טוב לדרבן את וולדמורט להרוג אותו.

"אתה יכול לתאר לעצמך כמה משעמם זה היה, להיות חייב להקשיב לכל הצרות הקטנות והטפשיות של האיש הקטן והטיפש הזה? הוא כתב ביומן במשך חודשים, מספר לי על כל הדאגות והיבבות מעוררות הרחמים שלו: איך סיריוס בלק ברח מאזקבאן והוא עומד להרוג אותו, איך הוא עלול לשכנע את רמוס לופין על האמת של גורלם של הפוטרים, איך הוא אפילו לא יכול לחשוף את היותו חי בלי להוכיח את בגידתו, איך כל אחד ממשרתי חושב שהוא האחראי למותי, איך לא משנה כמה ניסה, הוא לא מצליח לגרום לבסיליסק להרוג אף אחד."

"טוב, מצטער שהיה לך משעמם," אמר הארי בחוסר רגש. "על אף שברצינות, אם זו חוסר הנוחות הכי גדולה שהיתה לך, אתה די בר מזל. בשנה שעברה התמודדת עם גמגום. כל השנה. בכנות, זה עשה לי כאב ראש ואני פגשתי את קווירל רק בשיעורים." הוא הפסיק לרגע. "אולי לא כל כך היו לך כאבי ראש בתור הפרצוף על העורף שהיית, אבל אלה סתם דיבורים."

"למה אתה לא לוקח אותי ברצינות?" דרש רידל, ידו רועדת.

"כי אתה שאריות של מתח נעורים," השיב הארי בפשטות. "אמרתי את זה כבר. מצד שני, בסיליסק, זה כבר עניין רציני. אולי אפילו ארחיק לכת ואומר שזה מפחיד. כמובן, אם אתה לא עומד לזמן אותו ורק רוצה לשוחח, אין לי בעיה, כמובן. זה יכלול הרבה יותר עוקצנות ושאלות על עד כמה בן אדם יכול להיות קשוח אם הוא מנהל יומן."

"הפכתי לקוסם המפחיד ביותר  בכל הזמנים!" השיב רידל. "ואני רוצח מטורף!"

"אולי רוצח מטורף," אמר הארי. "אבל כל האפקט נהרס על ידי העובדה שאתה מנהל יומן. אני מתכוון, ברצינות, איך זה הולך? זה משהו כמו 'יומני היקר, היום הלכתי וטבחתי בכפר מוגלגי שלם. אני לא נשמע לך שטני כל כך? ואני עדיין דורש פיצוי על זה שאבא שלי נטש את אמא שלי לפני שנולדתי. ולא, אמרתי שאבא שלי לא מוגל, מאיפה מגיעות כל ההאשמות המרושעות הללו? זה ממש לא יפה.'"

"תפסיק עם זה," ציווה רידל, פניו אדומות מזעם.

"ובאשר ל'הקוסם המפחיד ביותר בכל הזמנים', אין מצב. אני מתכוון, ברצינות. אולי אתה מפחיד את כולם עכשיו, אבל זה עובר עם הזמן. לפניך כולם פחדו מגרינדלוולד והאל יודע שהיו אינספור לפניו. וכולם יודעים שדמבלדור מוערך יותר ממך."

"בהחלט התכוונתי להשאיר את החברות הקטנות שלך בחיים, פוטר, אבל דיברת יותר מדי. דבר אלי, סלית'רין, הגדול בארבעת המייסדים של הוגוורטס," ליחשש רידל.

"וואו, הוא ממש חי בסרט. אני תוהה אם הוא היה צריך לומר את זה כשביקר בחדר," הרהר הארי.

"עכשיו?" לחש לוקהרט, והתקרב אל הארי.

"כמעט," אמר הארי בשקט. "עצום את עיניך ואני אגיד לך. הי, לונה, ג'יני, כדאי לכן לסגור את העיניים גם כן. אפילו אם רק תאובנו, זה ממש לא הזמן."

הארי חיכה עד ששמע את רידל מלחשש, "הרוג אותם. את כולם."

"עכשיו," הוא התנשף.

רגעים ספורים לאחר מכן, הוא שמע קול שאין לטעות בו של קריאת תרנגול וקול חבטה כשמשהו כבד פגע בקרקע. למרבה המזל, עיניו היו עצומות, כך שהארי לא אובן. האם העיניים של הבסיליסק הרגו או איבנו כשהוא היה מת? הארי שמח שהוא לא צריך לבדוק. ואם חושבים על זה, למה בכלל מבט של בסיליסק היה כל כך קטלני מלכתחילה? הוא יצטרך לזכור לשאול את הרמיוני. או, אם היא לא תדע, את דמבלדור. או האגריד. בטוח למישהו, איפשהו, יש תשובה לזה.

"לא!" קרא רידל, קוטע את הרהוריו, ומסיבה לא ברורה עדיין מדבר לחשננית. "אתה תשלם על זה, חתיכת -"

"אה, רד מזה כבר עכשיו," אמר הארי, מעוצבן. הוא פנה ללוקהרט. "היומן אצלך?"

לוקהרט הנהן. "כמובן," הוא אמר והושיט אותו להארי.

"מעולה," קרן הארי, שם על עצמו כפפות דרקון ושמח שהיה לו שיעור שיקויים מוקדם יותר היום. "אציו ניב של בסיליסק."

"מה אתה עושה?" דרש רידל, מחליף בפתאומיות לאנגלית.

"הורס את היומן," אמר הארי ישירות כשתפס את הניב.

"אבל… אתה לא יכול!" התנגד רידל נואשות, מתקרב אליו.

"אתה מבוגר מדי לזה ובהתחשב בזה שקראת לעצמך 'הקוסם הכי מפחיד אי פעם', זה די ממש מביך שעדיין יש לך את זה. זה לטובתך, באמת," אמר הארי בלעגנות כשנעץ את הניב ביומן.

המשך יבוא! מתישהו!

הפרק הקודם