רשומות פוטר : לפיד הגורל

פרק 23: פלאשבק
"פרוטוקול מספר 32096 של תת מחלקה מספר 67 /דיון סודי - סגול מצומצם/דחוף/המחלקה למיסתורין /משרד הקסמים," הקריא בקול פקיד משרד הקסמים. "התכנסנו כאן על מנת לדון בנבואתו של מרפי מודברין והשלכותיה על קהילת הקוסמים."

כל האנשים החשובים כבר היו ישובים במקומותיהם, כשעל דש גלימותיהם תגי שם זוהרים בירוק בוהק.

"מעניין במה מדובר הפעם," לחש קוסם נאה לחברו הטוב שישב לצידו. החבר הגיב בחיוך קלוש וניסה לשמור על ארשת פנים רצינית.

"אתה יודע איך זה הולך, אדמונד," השיב חברו בזוית פיו, "לא כל החיים הם רק מותרות ובילויים. הישיבות הללו הן חלק מהחובות שקיבלת על עצמך כשהסכמת לעבודה הזאת."

"האנס, ידידי, אני בהחלט תומך בדעה זו. אולם, אני מאמין שיש לשנות את דרך ההתמודדות עם המצב הקשה בימים אלו," לחש אדמונד לאוזנו של הקוסם השני, והמשיך לסקור את החדר, "הישיבות הללו לא יביאו שום תועלת."

"אופייני," ענה האנס, והשתעל קלות, "אדמונד גרייסון ורעיונותיו לשינוי שיטת השלטון."

"אני מגיש את ההצעה שלי מחר," סיכם אדמונד בשקט, ונשען לאחור על כסאו.

"אומר לך רק דבר אחד: בדרך הזאת לעולם לא תצליח להתקדם במעלה סולם התפקידים." ובכך סיימו השניים את שיחתם ושבו להקשיב לדברי הפקיד הרשמי.

"... ראשון יישא את דבריו ראש המחלקה לאכיפת חוקי הקוסמים, ברטמיוס קראוץ'," המשיך הפקיד האפרורי.

ברטימיוס קראוץ' קם ממקומו והחל לשאת דברים. עיניו של אדמונד פנו לסקור את שר הקסמים שישב בראש השולחן. ניתן היה להבחין כי לא חיבב את במיוחד מועמדתו של קראוץ' כמחליפו. השר שלף מפית מדש גלימתו ומחה את אגלי הזיעה ממצחו.

"כפי שכולכם קראתם בנספחים המצורפים," קולו היה סמכותי ורועם, "יש לקבל החלטה מיידית בנושא דחוף ובהול זה."

"אני בטוח שלא טרחת לקרוא את הדפים," סינן האנס. חיוך קל מצדו של אדמונד הוכיח לו שצדק.

"כי בשעה הרת-גורל זו, כולנו חייבים לנקוט עמדה ולקחת אחריות לדורות הבאים. בשעה זו ניצבת בפנינו האפשרות לשנות את מסלול ההתרחשויות שבו צעדו קודמינו. ולא זאת בלבד שמוטלת עליכם, רבותיי, החובה לדאוג לילדיכם ומשפחותיכם, מוטלת עליכם גם האחריות לדאוג לכלל חברי קהילת הקוסמים והמוגלגים כאחת," הוא עצר כדי לתת לדבריו הדרמטיים לחלחל פנימה.

"ההחלטה שנקבל היום תתועד בדפי ההיסטוריה," המשיך. "האם נרשה לעצמנו להחמיץ הזדמנות שכזו? האם לא נסכים להקריב קורבן זעום למען מטרה נעלה? הנני מבטיח לכם שמספר הקורבנות והחללים יהיה עצום כלעומת קורבן זה. אם לא היינו בטוחים בצדקת הנבואה, לא היינו מביאים נושא זה לדיון בפניכם."

"כעת ההחלטה מונחת בידיכם. השתמשו בה בחוכמה," סיכם בדרמטיות, תוך שהוא נועץ מבט מלא תוכחה ביושבי האולם. משסיים, אגד את דפיו והתיישב חזרה במקומו.

אחריו עלה אדם שנראה כמו שושואיסט ממשרד הקסמים, כשהוא מחזיק בידיו כדור זכוכית זעיר. השושואיסט הניח את הכדור על שולחן עץ קטן במרכז האולם, והצביע עליו בשרביטו. הכדור נסדק לכל אורכו, וענן לבן בדמות קשיש מזוקן הסתלסל מתוך הסדק. לבסוף הקשיש החל לדבר, קולו מחוספס ומשונה:

"הזוג שחמק מפני אדון האופל שלוש פעמים, יביא לעולם בשלהי החודש השביעי בשנה זו לעולם את העולל שימשיך את דרכו של אדול האופל, ירש את כוחו, ואף יהיה חזק ממנו."

השושואיסט ירד מהבמה בדממה. לאחר סיומם של דברי נואמים נוספים, עדויות ומומחים, קמו כל היושבים ממקומם. לא היה טעם בנאומים נוספים, מכיוון שברטמיוס קראוץ' היה ידוע ביכולת השכנוע שלו, שהצליחה לשבור גם את הקשוחים שבקוסמים.

הראשון לחתום היה שר הקסמים. בצעד בוטח, ניגש אל הקלף וחתם בראשו. השני היה ברטמיוס קראוץ', ואחריהם חתמו שאר חברי המועצה.

אדמונד גרייסון היה בין האחרונים שניגשו אל הדף. הוא הרים את עט הנוצה היוקרתי, והתכונן לחתום את שמו. הוא הביט בשמות הרבים שמילאו את הדף, ופתאום כבר לא היה כל כך בטוח בהחלטתו. סערה פנימית התחוללה בקרבו, והוא נקרע בין מצפונו האישי לבין הלחץ החברתי שהופעל עליו. לבסוף, בחשש מה, הניח את עט הנוצה במקומו ופנה לעזוב את האולם. אך מהר מאוד התחרט, הרים את העט בשנית וחתם את שמו במהירות.

"אם כן," הפקיד עיין בקלף הארוך, "ההחלטה התקבלה פה אחד."

****************************************************************************

הוריה של לילי היו אלו ששיכנעו את הזוג לפנות לרופא מוסמך. בשל היותם מוגלגים, העדיפו לסמוך על הרפואה המודרנית. בתחילה ג'יימס מחה על הרעיון, וניסה בכל כוחו לשכנע אותם לפנות לרפואה המכושפת. אך לבסוף נכנע לתחינת אשתו הטרייה, ונאלץ לשתף פעולה עם הוריה.

"אני לא בוטח במכשיר הזה," סינן ג'יימס, וניענע בראשו.

"ג'יימס, זה שיא הטכנולוגיה!" אישתו גררה אותו בכתפו.

"אני לא מבין למה ההורים שלך מתעקשים כל כך שנלך," אמר ג'יימס בקוצר רוח.

"זה המעט שנוכל לעשות עבורם. גם את אחותי הם שלחו מיד," לילי משכה בזרועו, "נו, הבטחת!"

ג'יימס השתתק. הוא ידע שהיחסים הקרירים בין לילי לאחותה העיקו עליה מאוד.

"טוב, בסדר," התרצה ג'יימס, "מה המכשיר הזה יכול לעשות?"

"לגלות אם העובר בריא," אמרה לילי בחיוך מאוזן לאוזן.

"ומה עם מין הילוד?" שאל בעלה בשילוב יידים.

"לא מספיק לך לדעת אם הוא בריא?"

"לא ענית לי על השאלה," הוא הקשה.

"טוב," גמגמה לילי, "לא ממש."

"ידעתי. אני לא סומך על האולטרקישקוש הזה."

"אולטרסאונד, יקירי," תיקנה אותו לילי. "וזה לא קישקוש." הרופאה החלה בביצוע הבדיקה, מתעלמת ממבטיו המפקפקים של ג'יימס.

"מזל טוב! העובר בריא לחלוטין," בישרה הרופאה לזוג הקורן עם סיום הבדיקה. "אני אשאיר אתכם לבד עכשיו."

"ילד בריא ושמח," ליטף ג'יימס את בטנה העגלגלה של לילי. מצב רוחו השתנה פלאים, מששמע שהעובר בריא.

"ההורים שלי מחכים בחוץ," היא לחשה. "שנספר להם?"

*****************************************************************************

"הרגע שמעתי," סיריוס נכנס אל הטרקלין, אוחז ביד אחת שני בקבוקי משקה, ובידו השנייה מחבק את ג'יימס.

"צריך לחגוג כמו שצריך!" סיריוס פתח את אחד מבקבוקי המשקה, "יין דבש, מישהו?"

"כן, תודה," אמר ג'יימס ולקח לידיו את אחת מהכוסות.

"לילי?" שאל סיריוס והעביר לידה כוס מלאה.

"אתה צוחק, נכון?" היא הרימה את גבותיה והדפה את המשקה, "אני בהריון."

"כמובן שכן," חייך סיריוס ושלף את הבקבוק הנוסף, "התלבטתי אם להביא בירצפת או לא, אבל בסוף החלטתי ללכת על בטוח. הנה מים."

"תודה רבה, סיריוס," אמרה לילי. "מיץ דלעת היה יכול לעבוד, אבל גם מים זה טוב," הוסיפה בקריצה.

"רמוס תכף יגיע," אמר ג'יימס. "את צריכה עזרה שם, ליל?" קרא לכיוון פינת האוכל. "תודה, מותק. אני מסתדרת," קראה בחזרה. היא בדיוק הסירה את סינרה כשנשמעה דפיקה בדלת.

"אני רואה שעדיין לא תיקנתם את הדלת," אמר רמוס בקול מבודח. פיטר, שעמד לידו, פלט צחקוק צפצפני. "איפה לשים את אלו?" שאל רמוס, מצביע על זר הפרחים הגדול שנשא.

"יש אגרטל במטבח," השיבה לילי בפיזור נפש, "למה אתם עדיין עומדים בדלת? היכנסו, היכנסו."

"יופי שהגעתם," נשמע קולו של סיריוס, "לי ולג'יימס היה בדיוק דיון מעניין על הקבוצה של ליברפול."

"טוב, אם אתם שואלים אותי," פתח רמוס והתיישב על הספה. פיטר כיבד את עצמו בפרוסה מעוגת אוכמניות.

"אז מה שלום אמנדה?" לילי חזרה לחדר והתיישבה לצד בעלה.

"לא, לא," ניענע סיריוס בראשו לשלילה, ונתן לשיערו הכהה להישפך באלגנטיות משני צדי ראשו, "נפרדנו."

"אבל יצאתם רק שבוע!" אמרה לילי בפליאה. סיריוס משך בכתפיו.

"אז מה קורה איתכם?" שינה רמוס את הנושא, "אני מניח שמגיעות לכם ברכות."

"כן," השיב ג'יימס בעיניים נוצצות וליטף את בטנה של אישתו.

"מי היה מנחש," אמר פיטר בפה מלא עוגה, "שקרניים יהיה הראשון מאיתנו להיות אבא."

"אני הייתי מנחש שזה יהיה רמוס," אמר סיריוס, ומזג לעצמו עוד כוס מלאה של יין דבש. רמוס הסמיק והשפיל את מבטו.

"כבר החלטתם מי יהיה הסנדק?" הוא שאל כדי לכסות על מבוכתו.

"כן," ענה ג'יימס ברצינות תהומית. "סיריוס, כאן," הוא טפח לחברו על השכם.

"אני?" שאל סיריוס בתדהמה, "טוב, אם הייתי יודע, הייתי מביא גם כמה בקבוקים של וויסקי אש משובח."

לילי נראתה אסירת תודה לעובדה שסיריוס לא ידע. וויסקי אש היה הדבר האחרון שהיא הייתה צריכה בבית. "אל תדאגו, יהיו מספיק תינוקות בשביל כולכם."

סיריוס המבודח טפח על שכמו של ג'יימס, שהיה קצת המום מהאמירה האחרונה של לילי, והרים את כוסו מעלה.

"למקרה שיקרה לנו משהו," אמר ג'יימס בקול שהסגיר את מחשבותיו, למרות שניסה להישמע מבודח כרגיל. כולם שתו שוב בדממה.

"כבר החלטתם איך תקראו לו?" שאל פיטר בציפייה.

"ג'יימס מתעקש שהשם האמצעי יהיה על שמו, אז הארי ג'יימס פוטר, אני מניחה," לילי נשענה לאחור, "אם זאת תהיה בת, נקרא לה ליאן."

"שנה פורייה ביותר," העיר רמוס בעניין, ואיפשר לסיריוס למלא את כוסו מחדש, "הלונגבוטומים מצפים גם הם לילד בסוף יולי. בקצב הזה לא ישארו נשים במסדר שלנו."

"אל תהיה מגוחך," לילי הניפה את ידה בביטול. "לעזוב עכשיו? כשהמצב מורכב כל כך."

כל הנוכחים בחדר השתתקו. עכשיו, כשאירועים משמחים היו מצרך נדיר, הם העדיפו לשכוח, ולו למספר שעות את המציאות הקשה.

קול ניפוץ קטע את מחשבותיהם.

"אוי, אני כל מצטער," אמר פיטר בבהלה, לאחר שכוס המשקה שלו התנפצה על הרצפה, וכל תוכנה נשפך על השטיח הלבן.

"שום נזק לא נגרם," קרא סיריוס, הניף את שרביטו ומילמל כמה מילים. הכוס תיקנה את עצמה והכתם נעלם. "הרשיתי לעצמי להוסיף משהו משלי," הוא הגיש לו חזרה את כוסו, שכעת הייתה מלאה ביין דבש.

"תודה," אמר פיטר ולקח לגימה מהירה מדי מהכוס.

"האוכל היה מצויין," שיבח רמוס את לילי בסיום הארוחה. "אני לא חושב שהייתי אי פעם כל כך מלא."

"אל תשכחו את החבילות שלכם," לילי ארזה לשלושתם, בתנועת שרביט, צידה לדרך. ג'יימס, שעמד מאחוריה, משך כתפיים וניענע בראשו בחיוך.

*****************************************************************************

"יש פתרונות שונים לכל דבר, וכך אני רואה את העניין מנקודת מבטי," פתח אלבוס פרסיוול וולפריק בריאן דמבלדור.

"אם זאת דעתך האישית," נשען לאחור אלאסטור "עין הזעם" מודי, וגירד את סנטרו, "אתה יודע מה אני חושב-"

שיחתם נקטעה בחדות על ידי אחת מתמונות הדיוקן שהייתה תלויה על הקיר.

"אדם מחכה בחוץ," אמר הקוסם בתמונה בזלזול, "איש כל כך לא מנומס..."

"תודה לך, הנרי," אמר דמבלדור בקולו השליו, וניגש לפתוח את דלת משרדו.

אל החדר העגול התפרץ צעיר בעל שיער שחור ועיניים מוטרפות. זיפים כהים עיטרו את סנטרו, מדגישים את קוי המתאר הגסים של פניו.

"שתק!" קרא מודי מיידית. הוא ודמבלדור התקרבו ובחנו את האיש.

"חי זקנו של מרלין!" קרא מודי ובחן את האדם ששיתק בזה הרגע, "הרי זהו רגולוס בלק!"

"נכד נכדי!" הקול בקע מאחת התמונות, אדם זקן בגילמה בצבעי סלית'רין.

"איאלץ לבקש ממך להיות בשקט, פיניאס," אמר דמבלדור. "לא היה נחוץ לשתק אותו, אלאסטור. אני לא חושב שוולדמורט באמת האמין שיש בכוחו של אדון בלק הצעיר להסב לי נזק כלשהו."

"לפחות ניקח ממנו את השרביט," מודי לא הסיר את עיניו מהאיש, ובתנועה מהירה שלף את השרביט מתוך הנדן שלו.

דמבלדור פסע קדימה ובצעד בוטח שיחרר את הצעיר. חיצונית, רגולוס דמה כל כך כמו אחיו הגדול, ועם זאת, פנימית הם היו כל כך שונים.

"מה? אה, חשבתי שתהיה לבד," פלט רגולוס בבלבול ולא שם לב ששרביטו כבר לא ברשותו. כמה דיוקנאות כיחכחו בגרונם.

"אני לא חושב שזה משנה משהו, הא?" נהם מודי והתיישב על אחד הכיסאות בכבדות.

רגולוס העביר את מבטו בין שני האנשים, ואז זקף לפתע את חזהו וניער את גלימתו, כמנסה להיראות מרשים יותר.

"יש לי משהו חשוב להגיד לך," אמר בארשת פנים רצינית.

דמבלדור סימן לו להמשיך.

"נטשתי אותו, אני כבר לא נאמן לאדון האופל," אמר רגולוס בקול שכמעט ולא עלה על לחישה. "הוא עשה דברים נוראיים, אני עשיתי דברים נוראיים." הוא נשבר.

"יש סיבה שאתה כאן," קטע אותו מודי בספקנות. "אני מחכה לשמוע אותה."

"כן, כן, כמובן," רגולוס התפתל במהירות, "יש לי מידע שימושי ביותר, אתם מבינים."

דמבלדור בחן אותו ארוכות מבעד לזגוגיות משקפיו.

"אני יודע שיש משהו מאוד חיוני וחשוב לאדון האופל," אמר רגולוס בטון מתחנחן, "אני יכול להשיג אותו."

"ולמה שתעשה את זה?" שאל מודי בנימת פליאה מזוייפת.

"אמרתי לכם שאני כבר לא איתו!" קרא רגולוס. "אני כבר לא אוכל מוות. אני יודע שהחפץ הזה גורם לאדון האופל להיות בלתי מנוצח," המשיך. "אני חושב שזה מידע שימושי ביותר, לא?" הוסיף בחשש מה.

דמבלדור לא השיב.

"אני רוצה להצטרף למאבק באדון האופל," אמר רגולוס ברוב חשיבות.

"הצעד הראשון יהיה לקרוא לו בשמו," העיר מודי ביובש. "וולדמורט."

רגולוס נרעד, והעביר את מבטו לדמבלדור.

"הסתכנתי מאוד רק בבואי לכאן. אתה לא חושב שהייתי בא אילמלא הייתי בטוח-"

"אלא אם כן אתה מרגל," מודי ליטף את שרביטו.

"אני אוכיח לכם!" קרא רגולוס, "אני אשמיד את החפץ הזה בעצמי!"

"יהיה מועיל יותר אם תמסור תיאור מפורט של ה'דבר' הזה..."

"ואז לא יהיה לי קלף מיקוח," אמר רגולוס. "זאת ההצעה האחרונה שלי."

"תשמיד את החפץ ותראה לנו את ההוכחה לכך," מודי קם ממושבו, "ואז נדבר."

רגולוס השתהה כמה רגעים. "אפשר את השרביט שלי בחזרה?" ביקש. מודי שיגר אליו את שרביטו, שפגע בחזהו. "תודה," מלמל חלושות ועזב את החדר.

"אל תגיד לי שאתה מאמין לכל זה, אלבוס," אמר מודי ולגם מבקבוק המשקה הנצחי שלו. "יש לך מושג על איזה חפץ הוא קישקש?"

"יש לי חשד קלוש ביותר," השיב דמבלדור, "ואני מקווה בכל מאודי שהוא שגוי."

"אני לא מאמין שוולדמורט סיפר לו על חפץ שכזה, אם הוא אכן אחראי להיותו בלתי מנוצח."

"גם אני אינני סבור כך," ענה דמבלדור. "לדעתי הוא שמע על כך במקרה, וניצל את ההזדמנות. הוא בוודאי גם אינו יודע הרבה יותר ממה שכבר סיפר לנו."

"אז אתה אומר שהוא באמת עבר צד?" שאל מודי כלא-מאמין.

"אני לא קובע כלום לעת עתה," נאנח דמבלדור.

*****************************************************************************

"היכנסו, אל תעמדו בחוץ," אמר ג'יימס בשקט, ופתח מעט את חריץ הדלת, כך ששלושת האנשים שעמדו בפתח הדלת נכנסו במהירות.

"אני מצטער שזה חייב להיות ככה," התנצל ופרע את שערו בעצבנות.

"זה בסדר," ענה סיריוס, וניסה לשוות לקולו נימה שמחה. הוא הסיר את מעילו העבה. יחסית לקור ולסופות שהתחוללו בחוץ, בבית הקטן היה חמים ונעים. לוח השנה שהתנוסס על הקיר עוד היה מכוון על ינואר, למרות שלמעשה כבר היה אמצע פברואר.

"הצלחת לסדר את המקום בזמן מרשים, לילי," החמיא רמוס לאישה האדמונית. "הוא נראה יותר טוב מדירת הרווקים של רך כף, בכל מקרה..."

"תודה," השיבה לילי בקול עייף. שניהם נראו כאילו לילות רבים עברו עליהם ללא שינה. קול בכי פתאומי קטע את השיחה. "אני כל כך מצטערת, אשוב בעוד רגע."

"אז..." ניסה סיריוס לפתוח בשיחה, אך גילה שלא היו לו נושאים. הרוח החורפית התדפקה על חלונות הזכוכית.

לילי חזרה לחדר אוחזת תינוק קטן, בעל שיער שחור משחור וזוג עיני שקד ירוקות. "בדיוק צומחת לו השן הראשונה, אתם מבינים."

"אמרתי את זה פעם ואומר את זה שוב," אמר רמוס, ולא הסיר את מבטו מהתינוק, "הוא נראה בדיוק כמוך, ג'יימס."

"טוב, זה..." גימגם ג'יימס וחייך בבושה.

"אני חושב שהארי הוא תינוק בר מזל שיש לו הורים כמוכם..." הוסיף סיריוס, וליטף את לחיו של התינוק, שבינתיים כבר הפסיק לבכות.

"אני עדיין לא מבין איך אתם עושים את זה," השתתף פיטר בשיחה לראשונה.

"הרבה עבודה קשה, למעשה," אמרה לילי, ואימצה את הארי לחיקה, "יותר ממה שנראה. אבל כל פעם שהוא צוחק, זה כאילו כל הרגעים הקשים בחיים נעלמים לפתע."

"אני יכול להבין אותך," אמר סיריוס בנימה מהורהרת.

"עדיין אין שום מחשבות על התמסדות?" קרא ג'יימס את מחשבותיו.

"כלום באופק," השיב סיריוס בחיוך, וניענע בראשו לשלילה. "אפשר?" הוא שאל את לילי, והושיט את ידיו קדימה.

"כן," לילי העבירה לו את הארי, "אבל בזהירות."

"היי," אמר סיריוס, והניף את הארי הקטן באויר, "כולנו כאן קוסמים, מה כבר יכול לקרות?"

"אני חושב שזה מה שאמרתם גם בהוגוורטס, ותראו לאן הגענו," העיר רמוס.

"רוצה אותו?" סיריוס כמעט דחף את הארי לזרועותיו של פיטר. פיטר נעץ מבט ארוך בפניו של הארי, שצחקק בהנאה. הוא מצמץ והעביר את ידו על מצחו.

"אני לא יודע..." הוא אמר בקול לחוץ ולא הסכים לקבל את התינוק לידיו.

"אני אקח אותו," רמוס הושיט את ידיו לקבלת הארי הקטן.

צל של מבט מוזר חלף על פני הנוכחים בחדר, אך נעלם כמעט באחת.

"בסדר," אמרה לילי בקול לא-רגוע.

"אאוץ'," השתנק רמוס כשהארי הפעוט תפס את את שערותיו והחל לשחק בהן.

"הוא רק מנסה לסדר לך קצת את השיער," ג'יימס חייך.

"זה לא קל, אתם יודעים," רמוס הרחיק את הארי משערו, "הירח היה מלא לפני כמה ימים."

"שששש!" קטעה אותו לילי, והחזירה את הארי לזרועותיה. "לא לפני הילד," היא לחשה.

רמוס השתתק.

"מה אמרת? מה?" לילי פנתה בקול רך אל הארי, שהחל למלמל הברות חסרות פשר.

"הוא כבר מדבר?" התעניין רמוס.

"הוא מגיב בעיקר למילה 'לא' ולשם שלו," השיב ג'יימס בגאווה.

"הנה," סיריוס הרים דגם מוקטן של מטאטא מעופף ומסר אותו להארי, "זה הצעצוע שלך!"

"כן," ג'יימס נתן למטאטא הזעיר לעופף סביב הארי המרותק. "יום אחד גם הארי ירכב על מטאטא, ויהיה טוב בדיוק כמו אבא שלו!"

"הוא יכול לבלוע את זה," אמרה לילי ועצרה את מעופו של המטאטא, "בנוסף לעובדה שזה יכול להוציא לו עין."

"בסדר," מילמל ג'יימס, ושלף את שרביטו, "אנורג'יו!" המטאטא הכפיל את גודלו המקורי.

"זנב תולע, אתה בסדר?" שאל רמוס את פיטר, שנראה לחוץ מהרגיל.

"אני בסדר," ענה פיטר, "אני רק אלך לשטוף פנים, היכן השירותים כאן?"

"ישר ואז ימינה," כיוונה אותו לילי.

פיטר שטף את פניו בכיור חדר השירותים הקטן של הפוטרים, מעביר את ידו בשיערו הבהיר. הוא שיפשף את פניו בשנית תחת זרם המים ועצר כדי לבחון את בבואתו.

הוא התנשף, כאילו ניהל ויכוח פנימי עם עצמו ולא רצה להישיר מבט אל המראה. זרועו השמאלית צרבה בכאב. לבסוף הסדיר את נשימתו, סידר את גלימתו, וחזר אל הסלון.

"ג'יימס, זה מספיק!" לילי בדיוק הניחה את המטאטא המעופף על שולחן הקפה, "אני ארדים את הארי, היו לו די והותר ריגושים ללילה אחד."

"מה הפסדתי?" שאל פיטר.

"נשים," השיב סיריוס, וניענע בראשו.

לאחר כמה דקות של שתיקה, לילי חזרה לחדר.

"אנחנו עוזבים הערב," אמר ג'יימס בקול שקט, "אנחנו לא יכולים להישאר כאן יותר."

שלושת חבריו נשאו אליו את מבטם ללא מילים.

"אנחנו לא יכולים להעמיד פנים שוולדמורט לא רודף אחרינו," בקולה של לילי הייתה מרירות לא אופיינית. פיטר התכווץ למשמע השם המפורש.

"לא תוכלו לברוח לנצח," סיריוס השפיל את מבטו לרצפה, "חייבת להיות דרך אחרת."

"יש," ענה ג'יימס בקול משונה, "כישוף הפידליוס."

"הטמנת סוד באדם מסויים?" שאל רמוס. לילי וג'יימס הנהנו.

"דמבלדור אומר שזה הסיכוי הטוב ביותר שלנו," לילי כמעט לחשה.

"אני משער שדמבלדור צודק," הביט סיריוס בשניהם, "הוא תמיד צודק."

"הצענו לו להיות שומר הסוד, אך הוא סירב," המשיך ג'יימס. "אני לא יודע למה. בכל מקרה, אני אעדיף שאחד מכם יהיה שומר הסוד שלנו," הוא פנה אל סיריוס.

סיריוס שלח אליו מבט מופתע והנהן נמרצות. "אני סומך עליך," אמר ג'יימס ברצינות תהומית.

"אתה יודע שאני אעדיף למות, ולא לגלות לו איפה אתם."

"אבל זה הכי צפוי שנבחר בך כשומר סוד לחש הפדיליוס. הם יתפסו אותך, יענו אותך וישתמשו בהלטת הכרה, עד שלבסוף תיכנע. מרגליו של וולדמורט יודעים מה הקשר בין ג'ימס לבינך," אמרה לילי בדאגה.

"צריך לבחור במישהו בלתי-צפוי, שאתם סומכים עליו במידה רבה מאוד."

כל המבטים הופנו אל פיטר.

*****************************************************************************

גשם זלעפות טיפטף ללא הפסקה במכתש גודריק באותו לילה. לבית הקטן נכנס אדם גבוה ומרשים, שם המתינו לו שני אנשים ותינוק.

"אני נושא עמי בשורה על מותו המצער של רגולוס בלק," אמר דמבלדור שהיה לבוש בגלימת מסע.

"מי מהם ביצע זאת?" שאלה לילי. היא חיזקה את אחיזתה בהארי הקטן.

"סוורוס סנייפ," ענה דמבלדור.

הבעה של סלידה מובהקת הפציעה על פניו של ג'יימס.

"אוי, איך סיריוס יגיב?" אמרה לילי ברעדה וכיסתה את פיה בידה.

"רגולוס היה טיפש ונשאר טיפש," אמר ג'יימס בקרירות, "אי אפשר להחליט שאתה פתאום מחליף צד. אני לא מבין מה הוא חשב לעצמו."

דמבלדור בחן במבטו את הבית הקטן, ובהינף שרביט הגיף את כל הוילונות.

"סיריוס צדק כשאמר שאסור היה לבטוח בו," ג'יימס נשען על הקיר. "האם נגרם נזק כלשהו?"

"לעת עתה, ככל הנראה לא," השיב דמבלדור. "אני לא חושב שרגולוס ידע מספיק בשביל להסב נזק ממשי, אולם עליי לומר שאני בהחלט מאוכזב."

הארי התחיל לבכות.

"ששש...די. אמא כאן," הרגיעה אותו לילי, "אל תבכה, אמא תמיד כאן בשבילך."

"הוא השמיד את זה?" שאל ג'יימס. דמבלדור הבין מיד למה הוא התכוון.

"אני חושש שלא," נאנח דמבלדור, "למרות שיש סיכוי גדול מאוד שהוא גרם לחפץ להיראות כאילו הושמד, או נלקח...כדי להטעות אותנו."

בחדר השתררה דממה, מופרת רק על ידי קול בכיו של הארי הקטן.

"הבגידה שלו התגלתה מוקדם," דמבלדור מתח את אצבעותיו הארוכות, והמשיך לאחר שהתינוק נרגע, "זה היה המזל הגדול שלנו."

"מזל שסנייפ הגיע אליו אחרי שרגולוס החליט שהוא נאמן לוולדמורט, והחל לרגל אחרי הצד שלנו," אמרה לילי.

"סנייפ גרם לזה להיראות כמו משימה שהשתבשה. שרגולוס החליט לסגת ברגע האחרון, ואז בלית בררה הוא נאלץ להרוג אותו."

"אני עדיין לא מחבב את סנייפ," ג'יימס נאנח, "איך אתה יודע שסנייפ לא משקר? אולי רגולוס לא באמת ריגל אחרינו? אולי רגולוס היה בצד שלנו, וסנייפ הוא המרגל, שמספר לך מעשיות?."

"ג'יימס, אני מציע שתשים את זה מאחוריך," אמר דמבלדור בקול נוקשה יותר, "שניכם מבוגרים. יש לכם דברים הרבה יותר חשובים כרגע ממריבות של ילדים בבית ספר. סוורוס סנייפ הביא למעצרם של אוכלי מוות רבים, ומידע רב תועלת על פעולותיו של וולדמורט."

בתוך תוכו, ג'יימס ידע שדמבלדור צודק. זה לא שינה את ההרגשה שלו כלפי סנייפ.

"אנו צריכים לאחד כוחות. אם נהיה מפולגים בינינו לבין עצמנו, הקרב יהיה אבוד מלכתחילה." דמבלדור היישיר מבט אל שניהם.

לילי וג'יימס התכוונו לספר לסיריוס על התפתחויות אלו, אך הם מעולם לא קיבלו את ההזדמנות.

*****************************************************************************

לילי פתחה את הדלת, ואיפשרה לאדם צעיר בעל אף מעוקל וגלימה שחוקה, להיכנס פנימה.

סוורוס סנייפ שילב את ידיו. "באתי בעניין בהול ביותר, שלא סובל דיחוי."

לילי וג'יימס הישירו מבט אל עיניו השחורות.

"כבר סיפרתי לכם את כל מה שאני יודע. אין בכך ספק, אדון האופל רוצה במותכם," סנייפ צימצם את עיניו, והדגיש כל מילה, "ואין איש שאדון האופל רצה במותו, שהצליח להימלט. מישהו מוסר לו מידע אודותיכם."

"דמבלדור כבר חלק עימנו את חששותיו," אמרה לילי.

"אלו אינם חששות, כי אם מציאות שאתם צריכים להכיר בה," הטיח בהם סנייפ. "לאדון האופל יש מרגלים רבים, ואחד מהם קרוב אליכם ביותר."

"אז איך אתה לא יודע מי זה?" שאל ג'יימס באיפוק, "אם וולדמורט כל כך סומך עליך, אתה אמור לדעת. לא כך?"

סנייפ התעלם מהערתו הסרקסטית של ג'יימס והמשיך, "העובדה הפשוטה היא שהם מדווחים לאדון האופל, ולאדון האופל בלבד. זאת לא תהיה הפעם הראשונה שבה חבר במסדר עבר לשורותיו של אדון האופל." ובדבריו התכוון בעיקר לרגולוס בלק.

"ולמה שאני אאמין למידע שלך?" נחר ג'יימס.

"זה לא אני שאתה צריך לחשוד בו," אמר סנייפ בקול חלקלק, "אני מציע שתבדוק את החבורה הנהדרת שלך."

ג'יימס הסיט את מבטו.

"אתה שחצן, פוטר," סנייפ חרק שיניים. "יהיר מדי מכדי להבין שיכול להיות שאתה טועה. כשסוף סוף תבין," הוא סינן, "זה כבר יהיה מאוחר מדי."

"אני מודה לך על האזהרה שלך, סוורוס."

"אם אתה לא סומך עליי, סמוך על דמבלדור."

"יש משהו בדבריו," לחשה לילי על אוזנו של בעלה.

"כבר עשינו את כל ההסדרים," אמר ג'יימס, וחזר להביט בסנייפ, "הכל מאורגן."

"אדון האופל מאושר יותר מכפי שהיה זה זמן רב," אמר עתה סנייפ בקול מחושב, "אני לא אתפלא אם המרגל עומד למסור לו מידע בעל ערך רב."

ג'יימס נאנח, ושילב את ידיו. "אם הרגע הזה יגיע, נאלץ להתמודד איתו."

"אני אמרתי את שהיה מחובתי לומר, נהגו בו כרצונכם." סנייפ פנה לצאת, "ופוטר, תשתדל לחנך את הבן שלך לא להיות גאוותן כמוך."

"אני עושה את זה בתור טובה לדמבלדור," סנייפ שלף את שרביטו והצמיד אותו לרקתו. הוא הושיט את הזיכרון לג'יימס, אך האחרון סירב לקחת את החוט הכסוף.

סנייפ השליך את הזיכרון על מפתן דלתם של הפוטרים, ופנה ללכת.
וכך הם נפרדו, באוירה קודרת של שנאה ותיעוב עז, בפעם האחרונה בחייהם.

הפרק הקודם		הפרק הבא