חייבת לדעת

היי לקוראים, או למי שנשאר כאן :) בכול מקרה הנה עוד פרק, אני מקווה שתאהבו אותו.
אשמח לשמוע את דעתכם :) זה פרק קצר :) סורי על זה...אינג'וי

ג'יימס השתלשל מכיסאו מיד לאחר התעשתות קצרה. לילי לא הצליחה לקום, לא בעצמה לפחות.
הוא רכן לכוונה, כשראשי תלמידים מוכרים יותר ומוכרים פחות ניצבו מסביב.
הוא השעין אותה על כתפו, לא מפחד מהקיא שזלג על חולצתו המקומטת. לילי שיהקה, ופרצופה
נראה מזמין וחמים ומתקתק וערמומי בו בזמן. היא ניגשה שוב לבר, לגמה עוד כוסית של וויסקי אש
ולאחריה עוד אחת. ג'יימס לא הפסיק לאחוז בה ולנסות להרחיק אותה מהבר לאחר שעמדה שוב.



"אתה חמים..." היא מלמלה באיטיות וכאילו נשענה עליו עוד יותר, כדי להרגיז.

"ואת שיכורה..." הוא מלמל בחזרה.

"הזמן המתאים, 'תה לא חושב?" צחקקה בקול ילדותי ותמים.

"הזמן לחזור לטירה, זה מה שאני חושב"

"אבל אני לא רוצה לחזור," התחילה לבכות, ממש כמו ילדה קטנה. "אני רוצה לבלות."

"בילית מספיק לילי, תפסיקי להתנהג כמו תינוקת."

"הו, תפסיק, אתה אוהב את זה."

"אני לא אוהב את זה!"

"אתה כן, אתה כן" נשמעה ילדותית מרגע לרגע.

"לילי, קדימה." הוא גרר אותה לעבר היציאה.

"לא," היא השתחררה מאחיזתו והתנודדה בחוסר שווי משקל מובהק "אני נשארת כאן. אתה יודע מה? אני הולכת
לבחוץ." היא חצתה את החדר בצעדים מרושלים ונעזרה במשקוף העץ המתקלף כדי לאזן את עצמה עוד יותר.

"הנרסון," צעק לאיש העומד בבר, לאיש העטוף סמרטוטים "תן לי כוס מים, מהר." הוא חטף את הכוס עוד לפני
שמר. הנרסון הספיק להגיד לו "תהנה", ג'יימס השליך אוניה על הבר ורץ לדלת, משתדל שהנוזל הקר שבכוס יטפטף כמה שפחות.
 

"לילי!" היא הסתובבה בחדות ובסהרוריות, סמוקה ומתרגשת .

"מה?"

"תשתי את זה."

"מה זה?"

"מים."

"אני לא רוצה מים" צחקה, כאילו סיפר בדיחה.

"תשתי את המים האלו, את תרגישי טוב יותר"

"אני כבר מרגישה טוב יותר. קר לי."

"זה האלכוהול, בבקשה תשתי, יהיה לך חם יותר."

היא הפנתה את גבה והמשיכה במסלול העקום שנוצר אך ורק על ידה.

"לילי" הוא המשיך, לא מתייחס לגבה המופנה אליו. היא לא ענתה, רק המשיכה ללכת ולהתרחק ממנו בעוד צעד ועוד צעד ועוד צעד..."לילי"

"מה?" היא לחשה ולא הפסיקה לצעוד ולשהק, לדלג ולקפץ ולהסתחרר.

"אני צריך שתירגעי ותשתי את המים האלו"

"אתה..." הצביעה עליו בהאשמה "לא תגיד לי מה לעשות, ג'יימס פוטר"
אמרה את שמו בלגלוג מסוים, שעכשיו שעשע את לילי, שלא בדיוק שמעה את מילותיה, הן יצאו מפיה בעצמן.

"לילי, תחשבי בהיגיון, זאת לא את! את לא שפויה!"

"אני שפויה בהחלט." היא החלה לרוץ לגבעה בסוף שדרת הבתים והחנויות הארוכה.

"לילי!  אוואנס, לאין עכשיו? תפסיקי את זה!" הוא רץ אחריה, או ניסה, כי למרות שהייתה שיכורה היא לא רצה פחות מהר משרצה מפוכחת.

"אולי תפסיק לעקוב אחרי?" היא עדיין צעקה, למרות שבין לחיה  האדומות ולשערה שתאם את צבע זה הוא ראה צל של חיוך.

"אני לא יכול להשאיר אותך ככה."

"כן, אתה כן, אתה רק לא רוצה."

"נכון."

היא דחפה אותו, אבל מי שנדחף אחורה זאת היא, השנים הכל כך מרובות של קווידיץ גרמו ליציבתו של ג'יימס להיות כמעט בלתי ניתנת להפרה.
הוא רכן בפעם השנייה לאותו יום כדי להרים אותה, אבל היא אחזה בחולצתו ולא נתנה לידה להרפות. הוא נפל על אותה קרקע לצידה, כמעט עליה,
והמבט הערמומי והפלרטטני והקרוב במיוחד שלה, נראה עכשיו יותר 'מסוכן' מתמיד.

"לילי, קומי." הוא ניסה לקום גם, אבל זאת לא הרפתה מחולצתו "תעזבי את החולצה שלי."
אבל היא לא הקשיבה, או יכלה להקשיב, או רצתה להקשיב. היא משכה אותו אליה, קרוב יותר ויותר, הוא יכל לספור את נמשיה,
לספור את ריסיה, ולהריח את ריח הבושם המוכר שלה.

היא קירבה את שפתותיהם עד שנגעו אחד בשני, היא זאת שהובילה, לשם שינוי .
הנשיקה שג'יימס פוטר חיכה לה כל כך הרבה זמן לא צופתה לבוא ברגע הזה ובסיטואציה הזו.
הנשיקה הייתה עדינה, השפתון הרך והמתקתק שלה גרם לשפתיה לחוש רכות יותר ונעימות למגע,
אבל הוא לא היה חזק מספיק כדי להסוות את ריח ותחושת החמצמצות והצריבה של ויסקי האש.
הוא נזכר שאסור לו לעשות את זה, היא שיכורה. אבל ג'יימס התמסר להרגשה הזו. לידיה העוטפות של
לילי ולשפתיה הרכות,  לרגליה המונחות בעדינות על רגליו שלו.

"זה שגוי," הוא מלמל בכל ניתוק שפתיים שחזר לנשיקה חדשה ועוצמתית יותר.

"לא אכפת לי." היא מלמלה בניתוק השני.

והם המשיכו להתנשק, להתכרבל בזרועותיו של השני. אחד פיכח והשנייה לא.

"את לא תזכרי," הם התנשקו שוב, כשהיא החלה להעלות את ידיה לשערו הרך "כלום מזה." השלים את המשפט.

"אני יודעת." היא אמרה לו, והוא, שנצמד אליה כמו מגנט ענקי, לא יכל לעצור בעדו.

"אני אוהב אותך," זה נפלט לו. בין נשיקה דביקה לעוד אחת שכמעט זהה לה "ואני מצטער אבל אני לא יכול לנשק אותך עכשיו."

היא התנתקה ממנו לחלוטין, חזרה לאחוז בחולצתו.
"למה?" היא שאלה, כשניצוץ בעיניה.

"כי אני לא רוצה שזה יהיה ככה. לא כאן. לא עכשיו."

"אבל אני רוצה לנשק אותך."

"תאמיני לי, את לא רוצה. אני מכיר אותך עכשיו יותר טוב משאת מכירה את עצמך עכשיו."

"אני מכירה אותי," היא התקרבה לנשק אותו שוב, אבל הוא נסוג אחורנית, פוחד להישבות בקסמיה."

"אמרתי לך. תנסי להתרכז, אני ג'יימס פוטר, מרלין! אני קונדסאי אדיוט שלא חשוב לו מכלום חוץ מעצמו, זוכרת? 
אני לא יודע כלום, הדבר היחיד שאני יודע זה שאת תתחרטי על זה."

"למה אני אתחרט על זה? תזכיר לי את זה."

"- הנה את!" צעקה טונקס, ולידה סוורוס, רצים במעלה הגבעה אל שניהם. "חיפשנו אותך שעות! מה את עושה כאן? מה אתם עושים כאן?"

"לילי החליטה לאתגר את עצמה..."ג'יימס ענה בספק חיוך ספק עוות "בשתייה, אחרי שלקחתי אותה לפונדק. היא שיכורה. תטפלו בה, אני הולך, הראש שלי כואב, תנו לה כוס מים."

"אבל...מה?"

"ולילי," הוא פנה לכוונה, עיני האזמרגד שלה נעוצות בעיני הדבש שלו "את תתחרטי כי את לילי אוואנס. ואת שונאת אותי."

הוא הלך משם, היא לא אחזה בו יותר. מבטה השמח והמסוחרר הלך ופחת והפך לפרצוף לא מבין וכמעט חסר הבעה, בוהה בבועתו בעוד הוא מתרחק ממנה.

"שלום לילי." אמרה טונקס בשלווה מתנשפת.

"שלום." היא אמרה.

"את בסדר?" סוורוס התיישב לצידה, לא ניסה להקים אותה כלל, כנראה מודע לחוסר היעילות שבכך.

"לא." עיניה נראו כיהלומים ירוקים ולטושים בצורה יסודית.

"למה? הנה תשת-"

" 'ני רוצה..." היא לגמה מכוס המים הצוננים בגלל המראה הנוקב של טונקס "אני רוצה..."

"מים?" טונקס הציעה לה כוס מלאה שוב...מרלין יודע מאיפה השיגה אותה.

"לא. אני יודעת...אני יודעת...אני רוצה...אני רוצה..."

'מה אני רוצה? מה הדבר הזה שרציתי כל כך?' שאלה את עצמה.

"אני רוצה... עוד מים." היא אמרה לטונקס, שכעבור שניה אחת ספורה וקטנה,
הושיטה לה את הנוזל הצונן. 'אני רוצה את ג'יימס פוטר' לחשה, כשהיחיד ששמע הוא ליבה. לוגמת מהמים. חוזרת לפיכחות. 'אני אוהבת את ג'יימס פוטר.'


זהו, למרות שזה קצר אני מקווה שיכולתם להוציא מזה את המיטב :) סליחה על הכתיבה הלוקה, פשוט בית הספר עמוס מאוד.
אז מודיעה כבר מעכשיו: ייקח לי הפעם יותר משבועיים לכתוב פרק, כי אני אשקיע יותר ואחפש זמן,
חוץ מזה יש לי יומהולדת ביום ראשון, אז יהיה לי שבוע לא פנוי במיוחד :)
אז אני אשמח לתגובות :)

הפרק הקודם		הפרק הבא