אטלנטיס

נקודת המבט של מיריאניה:

לא יכולתי לנשום. העשן התעצם ומילא כמעט את כל החדר, והיה נראה שהוא ממשיך וממשיך.

שמעתי את ג'ייק ולין משתעלים. לא ראיתי כמעט כלום. דוקטור פריט היה לידי, ממשיך למלמל לחשים מוזרים. היה נדמה שהעשן לא משפיע עליו.

שמתי יד על פי. אגרתי את כמות החמצן הכי גדולה שלי וצרחתי:"הצילו!". 

דמעותיי התחילו לרדת, מעיקות על יכולתי לנשום. 

פתאום שמעתי עוד צרחות, המבקשות עזרה. אלו היו ג'ייק ולין. 

כנראה שההחלטה לצרוח לא הייתה חכמה במיוחד, לא היה כמעט אוויר לנשום. ניסיתי לחפש את ג'ייק ולין בעיניי.

התחלתי ללכת  משתעלת. עיניי התחילו לצרוב.

"ג'ייק... לין...." מילמלתי משתעלת. היה לי בפה טעם של דם.

ואז ראיתי את דוקטור פריט. הסתכלתי עליו בתחנונים שיפסיק כבר, אבל הוא המשיך, ואפילו צעק.

שמעתי קולות מבחוץ. השומרים צרחו, מנסים להיכנס פנימה.

"כ'צ'ד'ר'ע'טונדה!" צרח דוקטור פריט והניף את ידיו. לא הבנתי כל כך מה הוא אמר, אבל זאת המילה היחידה שאיך שהוא קלטתי בערך.

פתאום, העשן התמלא בכל החדר תוך שנייה, ועשן חדר הופיע. הייתה לי הרגש שהוא נכנס לי לריאות.

_______

נקודת המבט של קייט:

אשדון הוציא את הסכין. הסתכלתי על הפצע. הוא כאב מאוד, אבל זה לא מה שעיניין אותי. כשכמות גדולה של דם מתחילה לזרום לך מהפצע, אז חשבתי על מה שיקרה. 

מה יקרה אם כמות הדם הזאת תחזיר אותי חזרה למצבי הרגיל? אז אני לא אוכל לנשום במים, ואמות. מה יקרה למעלה? אם המשפחה שלי? מה אשדון מתכנן לעשות?

למה אף אחד לא בא להציל אותי?

לכל השאלות האלו, לא הייתה לי תשובה. אשדון שיחרר את החבלים שלי. כנראה חשב שאני לא אוכל לעשות דבר. הוא רק הסתכל עליי וחייך.

ניסיתי לקום, הרגלים שלי רעדו, כאב לי, אבל הצלחתי. לקחתי את אחד החבלים ושמתי אותו על הפצע שיעצור את הדימום.

"לאן את ממהרת? אין לך לאן ללכת. זה רק מתחיל." הוא אמר.

לא הקשבתי לו, והגעתי כמעט על הדלת. 

פתאום היא נפתחה. העוזר של אשדון היה שם.

הפרק הקודם		הפרק הבא