הפעם הראשונה שלי כמכשפה

מצטערת שוב יצא פרק קצר.. אני ממש משתדלת! /:

מקווה שכשיתחיל חופשת סוכות אני אוכל לכתוב במהירות גדולה יותר.

------------------------------

התעוררנו בבוקר כולן מהצרחות של סברינה כשהיא ראתה עכביש בחדר.

כל אחת ניסתה בתורה להרוג אותו או לפחות להעיף אותו מהחדר.

בסוף רוז לקחה את העיתון של הנביא היומי מאתמול והוציאו אותו מהחלון.

"קדימה אנחנו נאחר" אמרה לי-אן שהייתה כבר לבושה.

"נאחר לאן?" שאלתי מנומנמת.

"עושים חזרות לנשף! שחכת?" אמרה סברינה בהתרגשות כשהיא קפצה ממקום למקום.

"אוי נכון" אמרתי ונאנחתי. שנאתי את כל העיניין של הנשף.

אחרי כמה דקות, ירדנו למטה וכשבאנו להיכנס לאולם הארי עצר אותי.

"תמשיכו אני כבר מגיעה" אמרתי לבנות כשראיתי שאני לא אוכל להתעלם ממנו יותר.

"אני באמת מצטער. זה היה ממש שטות לגלות לרון. אני לא חשבתי שזה יהיה בכזה גודל של תלמידים שידעו" אמר הארי במהירות שבקושי הבנתי משהו.

"הארי! אני.. קשה לי לסלוח לך.." אמרתי לו מובכת לגמרי כי לא ידעתי מה להגיד.

"בבקשה תתני לי עוד הזמדנות אחת. ואם אני אפגע בך שוב אני אתן לך את הכבוד להעיף אותי מהמטאטא בבעיטה" הוא אמר.

חיוך עלה בפניי "אבל אני לא עולה על מטאטאים" אמרתי.

"אז לתוך האגם. לאן שתירצי" הוא אמר וחייך.

"אני אחשוב על זה" אמרתי ובאמת שניסיתי להפסיק לחייך.

"תחשבי כמה זמן שאת צריכה" הוא אמר ונכנס פנימה.

התקדמתי לעבר הכניסה ודראקו עצר אותי. "אז עכשיו אתם חברים?" הוא אמר בכעס.

"על מה אתה מדבר?" אמרתי והחיוך שלי נמחק ברגע.

"איך את יכולה לדבר איתו אחרי מה שהוא עשה לך" אמר דראקו ואז קטעתי אותו "אתה חושב שאני לא זוכרת מה הוא עשה לי?".

"מספיק כבר דראקו אתה מתנהג בכזאת ילדותיות" התחלתי לכעוס.

"אני ילדותי?? אני רק מנסה לשמור עלייך" הוא אמר. "אני לא צריכה שתשמור עלי!!" אמרתי בכעס ונכנסתי פנימה.

התיישבתי ליד סברינה, לי-אן ורוז וניסיתי להפיג את הכעס.

רק אחרי כמה רגעים שמתי לב שהאולם שונה.

הופתעתי לגלות שכל השולחנות והכיסאות נעלמו ועכשיו היה רק שטח ענקי פנוי ו2 הצדדים כיסאות.

"בנים לצד שמאל ובנות לצד ימין" חזרה על דבריה פרופסור מקגונגל כל כמה שניות.

אחרי כמה דקות של בלאגן, כל התלמידים התיישבו והתשומת לב הופנתה לפרופסור.

"שלום לכולם וברוכים הבאים לחזרות לנשף" היא אמרה בקול רם.

"בית ספרנו משתתף בנשף הזה כבר מאות שנים ולא ניתן שאתם תהרסו את המוניטין שלנו" היא אמרה.

"אנחנו נעבוד על כמה דברים- ריקוד, ביגוד ונימוסים" אמרה הפרופסור ושמעתי את סברינה נרדמת לידי.

"אני אצטרך מתנדב להתחלה" אמרה הפרופסור ונעשה שקט מוחלט באולם.

"מישהו? לא? טוב אז אני אבחר! אממ.. רון וויזלי" היא אמרה והצביעה עליו.

"אני?" הוא אמר והאדים כמו עגבניה.

"כן כן בוא לכאן" היא אמרה לו וסימנה עם האצבע.

חיוך עלה על שפתיי. זה היה כמו מין קארמה כזו.

פרופסור מקגונגל הסבירה לו איפה להשים את הידיים והם החלו לרקוד.

כולם בקהל התחילו לצחוק והתחלתי להרגיש רע בשביל רון.

"תודה לך רון" היא אמרה והוא חזר למקום. עכשיו הוא היה פחות אדום ממקודם.

"ועכשיו אני אצטרך זוג מתנדבים אחר" היא אמרה אבל לא מצאה.

"מה איתך הארי פוטר? אתה נשמע שם דיי מתרגש" היא אמרה לאחר שהוא התחיל לצחוק בקול רם מידיי.

"לא אני אוותר" הוא אמר לחוץ.

"קדימה אין מה להתבייש" הקימה אותו הפרופסור.

"ועכשיו אני צריכה מתנדבת" אמרה והסתכלה לכיוון כיסאות הבנות.

חשבתי שמיליוני בנות יקפצו אבל כנראה שכולן מתביישות.

ראיתי את דראקו צוחק עם החברים שלו כשברור שהם צוחקים על הארי.

הוא כול כך ילדותי. מה הוא חושב לעצמו רתחתי מזעם.

אני לא יכולה לסבול את זה יותר חשבתי לעצמי.

"אני מתנדבת" קפצתי מהמקום בלי לחשוב פעמיים.

הפרק הקודם		הפרק הבא