זהירות! מוגל בדרך

"בוב?!" שאל מייקל "זה אתה?"

"נכון" אמר בוב בזמן שהוריד את הגלימה השחורה.

בוב הסתכל על מייקל.

ראו את המבט המבולבל בעיניו.

"אני מניח שאתה רוצה הסברים" אמר בוב "כנראה לא ציפית לראות כאן חבר ילדות".

"אני לא רוצה הסברים, אני חייב הסברים" אמר מייקל.

"אבל קודם נעבור למקום בטוח, תיקח את אמה" אמר בוב.

מייקל גרר את אמה במסדרונות שנהיו פחות ופחות חשוכים.

הוא ובוב עצרו בפתח צר מדי למעבר אדם.

בוב מלמל כמה מילים לכיוון הסדק.

בבת אחת, הסדק נפתח ומייקל ראה מערה קטנה.

הם נכנסו למערה.

בוב השכיב את אמה על מיטה קטנה.

"אז... רק אל תתעלף לי כאן כשאני אגיד את זה... אני קוסם" אמר בוב.

מייקל עמד ליפול ולהתעלף, אבל הוא הצליח להישאר עומד.

"אתה... אתה... קוסם?" גמגם מייקל.

"נחמד לדעת שאתה מקשיב לי" אמר בוב בציניות הידועה שלו.

"אז לפני שאתה באמת מתעלף כאן אתה חייב הסברים. אז אני קוסם, יש לי שרביט, אני עף על

מטאטא, האגדות נכונות, אנחנו קיימים במציאות. זאת גם הסיבה שנעלמתי בכיתה ו'. עברתי לבית

ספר לקוסמים ומכשפות."

באמת צריך להסביר שמייקל עמד להתעלף?

איזה חלשלוש...

כל אותה השעה בוב הסביר למייקל על עולם הקוסמים.

מייקל מעולם לא ניחש שיש ממשלה לקוסמים.

הוא לא חשב שמטאטאים, שרביטים, כישופים ומכשפות באמת קיימים.

אבל זה לא היה הסוף...

"אז..." אמר בוב "זה החלק הקשה יותר. אני חייב לספר לך על חבר שלך".

"דייב?" ההתרגשות של מייקל יכלה לפוצץ דלת (אבל לא טוב כמו שאני יכולה).

"כן, דייב" אמר בוב, מעט בזלזול, מאז שדייב עבר לדירה ליד מייקל בוב התחיל להתרחק ממייקל.

"אז יש לי חדשות פחות טובות, זוכר שסיפרתי לך על 'הוגוורטס'?" שאל בוב.

"כן," ענה מייקל "ואני חייב להגיד שזה נשמע כמו מקום מצוין ללמוד בו".

"זה נשמע לך מקום טוב ללמוד בו?" שאל בוב בהרמת גבה "זה מעולה, כי דייב נמצא שם ואנחנו

הולכים להציל אותו".

זה בהחלט הפתיע את מייקל.

למה שדייב, שאף-פעם לא נראה כמו קוסם, יגיע לבית-ספר לקסמים?

בוב כנראה ראה שמייקל מבולבל, כי הוא המשיך להסביר "לא, דייב לא קוסם. אני חושד שהוא הגיע

לשם בגלל סיבות הרבה יותר אפלות, מישהו מנצל אותו, ולא בצורה הטובה".

"יכול להיות שזה האיש שכלא אותנו?" שאל מייקל שהתחיל לפחד.

"זה בדיוק האיש שכלא אתכם" אמר קול נוסף.

מייקל הסתובב וראה ילדה, קטנה ממנו בערך בשנתיים.

"אוי" אמר בוב "שכחתי להציג לך את אחותי הקטנה. מגי, זה מייקל. מייקל, זו מגי."

"נחמד להכיר אותך מגי." אמר מייקל בחוסר סבלנות "אז מה יקרה לדייב?"

"אני לא יודע, וגם לא ממש אכפת לי." אמר בוב "קודם כל, אנחנו צריכים לדאוג לעצמנו. יצאתם

מהחלק הממולכד של הבניין, עכשיו נצא מהחלק שמלא בשומרים".

זה לא ממש עודד את מייקל.

"אוי נו, אל תדאג" אמר בוב שראה את הפחד בפניו של מייקל "אנחנו מכירים מקומות מסתור לכל

אורך הדרך. חוץ מזה, הם בטח עדיין לא יודעים שברחתם, אף אחד לא נכנס לאזור הממולכד."

"אתה יודע שזה לא חכם להגיד את זה" אמרה מגי "זה מביא מזל רע".

"איזה שטויות על מזל..."

פתאום, אמה פתחה את עיניה.

היא נראתה מבועתת.

היא הסתכלה על מייקל ואז על בוב ומגי.

היא לא נראתה מופתעת מנוכחותם.

"הם יודעים" היא לחשה.

 ====================================

הוא יודע שהוא חייב לעשות את זה,

ותודה להרמיוני, אבל הוא לא צריך תזכורות!

המשימה להשיג את הזיכרון מסלגהורן הלחיצה את הארי גם בלי ה"עזרה" מהרמיוני.

הארי סגר את הספר של הנסיך ופיהק.

בדיוק אז...

"קראק".

קריצ'ר ודובי הופיעו מולם.

כמובן שהארי היה חייב להסביר להרמיוני על התוכנית שלו לגלות מה מאלפוי זומם.

הרמיוני היתה מזועזעת.

אבל הם הקשיבו לדובי...

 ==================================

"שומרים לכל היציאות" צעק האיש הרשע.

הוא יטפל בהם...

הם עוד יתחרטו על היום בו הם נולדו...

======================

לקוראימים היקרימים,

השאלה לפרק זה היא:

האם הייתם רוצים להיות גמדוני בית שעובדים בהוגוורטס? למה?

הפרק הקודם		הפרק הבא