השנה האחרונה

מצטער על העיכוב הייתי מאוד עסוק:

"ההפתעות של אמיקוס"

צריחי הטירה הנישאים למרחוק נראו בדיוק כמו לפני החופשה, אולי הם קצת גבהו במשך השבוע. נו, איזה דבר טיפשי לחשוב -  הם נשארו בדיוק אותו דבר כמו תמיד.

נוויל לונגבוטום חצה את מדשאות בית הספר הוגוורטס בכתפיים שמוטות. עבר עליו חג מולד נורא, המוות הטרגי שאירע לאנשים שהוא פגש גרם לחרדה עצומה לסבתו והיא כל הזמן פחדה שאוכלי המוות יחזרו למקום האירוע. לפעמים הוא היה יוצא רק לשאוף אוויר ולהסתכל לעבר המקום שבו הוא נפרד מדין והיא כבר הייתה קוראת לו להיכנס לתוך הבית. היו לילות שהוא רצה לעזוב אותה וללכת למקום יותר שמח, יותר חי אבל הוא לא העז להשאיר אותה לבד בזמנים קשים שכאלו. חוץ מזה, הוא תהה אם נשארו בכלל מקומות שמחים בעולם. אוכלי המוות גרמו לכזה הרס במלחמה הזאת והם לא עוצרים ומספרם של התומכים במסדר רק הולך ופוחת. אם זה לא יגמר עוד השנה המסדר ייפול, הוא הרגיש את זה. חצי מהמסדר כבר הלך – דמבלדור, הוריו, הוריו של הארי, טד, פילץ'... רגע, מה קשור פילץ'?

הוא לא שם לב שהוא כבר הגיע למדרגות המובילות לדלת הכניסה, מולו עמד פילץ' במבט מלא בוז עם רשימה ביד ימין ועט סגולה ביד שמאל – מנסה להראות כאילו הוא מקסימום שר הקסמים. נוויל שם את המזוודה שלו על שולחן שהיה מונח בצד שמאל ופילץ' התחיל לחטט בה עם הגלאי שלו. לאחר כעשר דקות הוא החליט שזה מספיק.

"שם בבקשה?" שאל.

"מה?" החזיר נוויל כלא מבין.

"שם! אני רוצה לדעת את השם שלך לונגבוטום," אמר פילץ' בחוסר סבלנות.

"אבל הרגע אמרת אותו!" החזיר נוויל בעצבנות.

"אל תתחכם ילד! או שתיתן לי את השם שלך או שתחזור הביתה – אלו הכללים."

"הכללים של מי בדיוק?" חשד נוויל.

"של האחראים קארו כמובן, אה הם אמרו לי להגיד לך שהם מחכים לך מאחורי הדלת והם לא נראים שמחים במיוחד," חייך פילץ' וצקצק בלשונו.

"נוויל לונגבוטום," אמר נוויל ונכנס אל אולם הכניסה, מצפה בקוצר רוח לדבריהם של האחים. מה הם רוצים ממנו בדיוק? לתת לו עוד פעם עונש? אבל הפעם הוא באמת לא עשה כלום.

הוא נכנס אל האולם ומולו עמדו אותם שני אנשים שפילץ' דיבר אליהם שניה לפני – האחים קארו. הם נראו עייפים ותשושים ועמדו על המדרגות שמובילות לקומות הגבוהות. אלקטו הצביעה לעבר נוויל וסימנה לו שיבוא אליהם. הוא צעד לעברם בארשת נחושה ועמד על המדרגה לפני האחרונה כשהאחים מסתכלים אליו בבוז תהומי מלמעלה.

"אפשר לדעת מה זה האיחור הזה?" שאלה אלקטו בכעס.

"היו לי סידורים," ענה נוויל באומץ.

"שמעת אלקטו, היו לו סידורים! מה? שלחו אותך למשימות לונגבוטום?" גיחך אמיקוס.

"זה לא עניינך," השיב נוויל.

"מה זה?! אל תתחצף ילד! זו פעם אחרונה שאני שומע חוצפה כזאת. נגמרו הזמנים שאתה עושה מה שאתה רוצה. לא יודע מה דמבלדור לימד אתכם אבל עכשיו אנחנו הבוסים ואתה תעשה מה שאנחנו רוצים. שמעת?"

"מה שתגיד," ענה נוויל והתחיל לטפס במדרגות לעבר המועדון של גריפינדור.

"שאלתי אם שמעת!" צעק אחריו אמיקוס, אבל נוויל כבר עלה במעלה המדרגות ונעלם מן העין.

הוא עלה במדרגות בכעס והגיע לקומה השביעית כשהוא מתנשף בחוזקה. הוא רצה כבר לזרוק את החפצים שלו בחדר ולרדת לראות מה עם שיימוס וגי'ני אבל כשהוא פתח את הדלת חיכתה לו הפתעה:

החדר היה מבולגן כאילו נערך בו חיפוש ממש יסודי – ספרים היו פזורים על הרצפה ,הסדינים היו קרועים ומגירות נשלפו מארונות, לרגע נוויל נזכר שזה קרה להם כבר פעם – כשג'יני באה וחיפשה את היומן של טום רידל בחדר שלהם  בשנה השנייה שלו בהוגוורטס. אבל לא יכול להיות שזאת שוב ג'יני או כל בן אדם אחר שקשור לוולדמורט הוא היה בטוח שאלו האחים קארו. לפני שהוא הספיק להוציא יללת זעם מגרונו הוא שמע קול שגרם לאוזניים שלו לצרום והוא חסם אותם בשתי ידיו – משתדל כמה שיותר לא להיפגע מעוצמת הדציבלים:

"חמש דקות כולם באולם הגדול. מי שחושב להיעדר שיחשוב פעמיים."

היה זה הקול של אמיקוס קארו שהוגבר ע"י שרביטו. נוויל סגר את הדלת בחוזקה ורץ בחזרה במדרגות, הוא לא רצה להסתבך עם האחים קארו. לפחות לא בינתיים.

בשעה שתיים עשרה כל תלמידי בית הספר הוגוורטס ישבו בשולחנות הבתים שלהם, הייתה לנוויל אותה תחושה נוראה שהוא חווה כל פעם לפני שקרה משהו רע, לפי הפרצוף המאיים של אמיקוס שעלה לבימה שמול שולחן המורים כנראה שזה באמת משהו רע.

"ברוכים הבאים לבית הספר תלמידים, מקווה שנהניתם בחופשה," אמר אמיקוס, נוויל שם לב שמישהו מגחך בשולחן של הפאלפף, זו באמת הייתה אמירה מצחיקה – כאילו שאכפת בכלל לאמיקוס אם מישהו חוץ ממנו נהנה, "לאחר ישיבות דחופות עם סגל המורים ועם המנהל הוחלט על משטר חדש בהוגוורטס, משטר, שאני מאמין שיגרום לסדר ומשמעת בבית הספר והחוקים הם כדלהלן...." כל התלמידים היו בהלם וחיכו שאמיקוס יקריא את החוקים, הוא הוציא מגילה ארוכה מכיסו והתחיל להקריא אותה בכל רם:
"אין לצאת מבית הספר אל המדשאות אלא בין השעות שתיים עשרה לאחת. אין לדבר במסדרונות - אנחנו רוצים שקט ושלווה בבית הספר הזה, מי שרוצה לדבר שימצא כיתה פנויה וישוחח שם. אין לקיים מפגשים של יותר מחמישה אנשים שמא תלמידים אלו יחליטו לעשות קנוניא ביניהם וחבל מאוד. אין לדבר בזמן השיעורים, הוחלט ביחד עם צוות המורים שהמדבר ייענש בחומרה. מי שיעבור על אחד מהחוקים הללו ייענש אצלנו בחומרה," לאחר דברים אלו הוא גלל את המגילה והסתכל על התלמידים במבט חד, לאחר שהוא גילה שהכול כשורה הוא המשיך: "אתם תשימו לב שלאט לאט בית הספר הופך להיות בית ספר נורמלי ולא סתם איזו קייטנה, תצפו להפתעות והמשך יום נעים."

השעה הייתה תשע בלילה וששת התלמידים במגדל של גריפינדור החליטו לישון הלילה מוקדם אחרי אירוע היום האחרון.

"כל היום רק דיברו על זה, ג'ק ספילן דיבר באמצע השיעור של שינוי צורה ופרופסור מקגונגל לא עשתה לו כלום," אמר צ'ק ופיהק ארוכות.

"ברור שהיא לא תעשה לו כלום, היא בצד שלנו," אמר נוויל, "אני לא חושב שזה יחזיק הרבה זמן."

"נראה לי שאתה טועה הפעם נוויל," אמר שיימוס, "אנחנו אבודים."

"אולי תפסיק להתייאש כל כך מהר?" התעצבן נוויל כשהוא מסתובב במיטתו אל שיימוס, "אם הארי היה פה..."

"אבל הוא לא פה, נכון?" הפעם שיימוס הרים קצת את קולו, "אז זהו, בסדר? הארי לא פה רון לא פה לונה לא..."

"קראק!" נוויל הרים את שרביטו מיד וכך עשה גם שיימוס, הם בהתחלה חשבו שזה דובי אבל אז הם שמו לב שזה היה הרעש שמעיד על כיבוי אורות.

"מה קרה? מה השעה?" שאל נוויל בבהלה.

"תשע בדיוק," ענה פול.

"אבל ממתי כיבוי אורות בתשע?" נוויל לא היה צריך לחכות לתשובה, אותו קול שהיה בבוקר נשמע שוב בכול רחבי הוגוורטס:

"כמו שאמרתי: צפו להפתעות."

"צפו להפתעות חחה" חיכה שון את אמיקוס בקול מלגלג.

את נוויל זה לא הצחיק, הוא חזר לשכב במיטה ולחכות שהסיוט הזה יגמר.

הפרק הקודם		הפרק הבא