רשומות פוטר : לפיד הגורל

פרק 24: אמת
"הארי," אמרה הרמיוני בקול מודאג, "אתה בטוח שאתה בסדר?"

"אמרתי שאני-לא-רוצה–לדבר-על-זה," הארי קם במהירות. שעה שלמה בילה בתוך ההגיגית, והיה לו קשה להתרגל שוב לתחושת המציאות.

לפני כשעה, כשרק חזרו ממבוא ספינר, הכניסה הרמיוני את כל הזיכרונות יחדיו להגיגית ומלמלה לחש רוני עתיק, שגורם לזכרונות להסתדר בסדר כרונולוגי. "קורס חקר לחשים עתיקים," הפטירה בתגובה למבטם המשתהה של הארי ורון.

"טוב, המון דברים התבהרו לנו, אך אין לנו די זמן לדון בהם עכשיו. אנחנו חייבים להתחיל לזוז."

"אבל לאן?" שאל רון, "אנחנו לא יכולים לחזור למבוא ספינר, נכון?"

"בכלל לא חשבנו על זה," אמרה הרמיוני ונשכה את שפתיה, "אנחנו לא יכולים להמשיך לגור שם, מי יודע למי עוד סנייפ סיפר שאנחנו גרים שם."

"חיפוש אחר דירה חדשה לא בא בחשבון," אמר הארי, מאלץ את עצמו לחשוב על כל דבר מלבד מה שראה בהגיגית, "לא עם המצב שיש עכשיו, אף אחד לא ישכיר לנו דירה."

"ולא נוכל למגן אותה כמו שצריך," נאנחה הרמיוני וחזרה לשבת, "לא בזמן קצר כל כך."

"למען האמת," היסס רון, ופנה להביט בהארי, "יש מקום אחד שנוכל ללכת אליו."

הארי פנה להביט בו. "המחילה?"

"לא," השיב רון, והתמהמה קצת לפני שהמשיך, "התכוונתי לכיכר גרימולד מספר 12."

לבו של הארי צנח. הוא בכלל לא רצה שהבית הזה יהיה שלו. הוא רצה שהבית יהיה עדיין שייך לסיריוס, ושסיריוס יהיה בחיים.

"הוא לא בשימושו של המסדר?" שאלה הרמיוני, זיק של ספק בעיניה.

"הם השתמשו בו בתחילת השנה, אבל כרגע אין לי שום מושג," ענה הארי. כמוהם, גם הארי הבין שהבית בכיכר גרימולד יהיה המקום הבטוח ביותר עבורם כרגע. לחלקיק שניה, ראה בעיני רוחו איך הוא פוגש בג'יני בין כותלי הבית, אולם מיד נזף בעצמו על כך שהעלה בדעתו לסכן אותה כך.

"-וכך נוכל לעקוף את ההגנות של המסדר," סיכמה הרמיוני את דבריה. הארי חזר למציאות, מתקשה להבין מה פיספס בזמן שחלם בהקיץ על ג'יני. לאחר בירור קצר, קיבל הארי את התשובה שלו;

הם עוברים לבית בכיכר גרימולד, וזה סופי.

"ומה עם החפצים שלנו?" שאל הארי, "מה עם הדוויג, פיג וקרוקשנקס?"

"אני מניח שנוכל לחזור ולקחת אותם," הסביר רון. "זה ייקח עשר דקות," הוא פנה אל הרמיוני במבט שואל.

"רבע שעה, לכל היותר," הרמיוני הינהנה לאישור.

מחשבותיו של הארי נדדו שוב אל סנייפ, והכעס געש בקרבו.

"הארי?" הרמיוני שמה לב שלא היה מרוכז בדקות האחרונות, "אתה בא?"

"כן, ברור," השיב בטון חלול, "אנחנו חייבים להישאר ביחד."

הארי הצטרף אל רון והרמיוני ונגע במפתח המעבר שהרמיוני הכינה- הגיליון האחרון של 'הנביא היומי'. הוא עצם את עיניו, מתמסר לאותה התחושה המוכרת בקרביו.

כשפקח את עיניו, הם היו שוב בדירתם במבוא ספינר, שקטה ומבולגנת, בדיוק כפי שהשאירו אותה כשעזבו.

"שקט פה מדי, אתם לא חושבים?" שאל רון בלחש. למרות זאת, איש מהם לא העז להתקרב לחלון השבור, ולהביט בנעשה ברחוב.

הדוויג, שקטה ומכונסת בפינת הכלוב שלה, בהתה בהארי בעיני הענבר הגדולות שלה. הארי, שרחמיו נכמרו על התנשמת המסכנה, נתן לה את חטיף התולעים האהוב עליה ומילא לה מים בכלי.

הרמיוני לא ביזבזה זמן ומיד התחילה באיסוף ואריזת חפציהם החשובים, אלה שלא יכלו להשאיר מאחור.

לאחר שרון סיים לארוז את מלאי השיקויים שלהם, והארי סיים להעלים את כל החפצים שהחליטו לא לקחת איתם, הרמיוני כבר גמרה את עבודתה.

"השארתי לגברת מורגן מכתב שמסביר הכל," אמרה הרמיוני. "הכנסתי שם את שכר הדירה שאנו חייבים לה, בתוספת שכר הדירה לחודשיים הבאים, כי לא הודענו מראש שאנחנו עוזבים."

"זה לא ממש משנה," אמר הארי ובחן את הדירה, שהייתה ריקה מכל חפץ ונראתה איכשהו אחרת, "לא יהיה לנו כל כך צורך בכסף מוגלגי."

"אני לא אתגעגע למקום הזה, זה ברור," אמר רון בהקלה. השלושה העיפו מבט אחרון בדירה המעופשת, ויצאו לדרכם.

"אפילו הדירה במבוא ספינר עדיפה על המקום הזה!" קרא רון. המפקדה לשעבר של המסדר הייתה אפילו עוד יותר מוזנחת מהדירה ברחוב ספינר, עד כמה שהדבר היה אפשרי.

"נראה שהם נאלצו להתפנות במהירות," אמר הארי, תוך שהוא סוקר את החדר העגמומי.

"זה הגיוני," הפטירה הרמיוני. "עכשיו כשוולדמורט בשלטון-"

"בוגדים! איך אתם מעיזים! הסתלקו מכאן!" צווחותיה המוכרות של אמו של סיריוס מילאו את חלל החדר.

"לפחות דבר אחד לא השתנה כאן," אמר רון, ויחד עם הארי, הגיף את הוילון על פני הדיוקן הקולני.

"טוב," סיכמה הרמיוני, לאחר שסיימו לארגן את חפציהם באחד החדרים וערכו סקירה קצרה בבית. "המצב לא כל כך גרוע - לפחות לא כמו שהוא היה לפני יותר משנתיים," הוסיפה למראה מבטו המשתהה של רון. "בכל מקרה, עדיף שלא ניכנס לחדר השני, השלישי והחמישי במסדרון העליון, אני לא יודעת מה בדיוק יש שם, אבל זה לא נראה טוב."

הסיור בבית גרם להארי להרגיש מדוכדך עוד יותר. כל פינה, כל סמל של בית משפחת בלק שהתנוסס על החפצים שמנדנגוס לא גנב, הזכיר לו את סיריוס. הוא מחה דמעה יחידה שזלגה על לחיו.

"אני אלך להכין ארוחת צהריים," אמרה הרמיוני, שכנראה הבחינה במצוקתו של הארי. "או לפחות אבדוק אם המטבח פה עדיין ראוי לשימוש. אתה בא, רון?"

"למה שאני ארצה ללכת למטב-" אמר רון בבלבול. "אה- למה לא בעצם? זה נשמע דיי מעניין," הוא מיהר בעקבותיה של הרמיוני והשאיר את הארי לבד בחדר הקודר.

הארי נאנח והתקדם לכיוון חלקו האחורי של החדר. שם, תלוי על הקיר המתפורר, עמד שטיח מעופש ועליו אילן היוחסין המרשים של משפחת בלק. הארי בהה בנקודה החרוכה בה היה פעם שמו של סיריוס. הוא נזכר בעצב איך לפני יותר משנתיים עמד בחדר הזה ממש יחד עם סיריוס. אז, ברגע של גילוי לב, סיפר לו סיריוס כמה שנא להשתייך למשפחת בלק.

הוא הוציא מתיקו את זוג המראות שקיבל מסיריוס. איכשהו, בבית הזה, היה נראה לו כי כוחן התעצם.

'אני רוצה שתשתמש בזה אם תזדקק לי', מילותיו של סיריוס הידהדו באוזנו.

הארי תהה מה סיריוס היה אומר לו, לו היה כאן איתו. הוא תהה מה דמבלדור היה אומר. איך הוא היה יכול לבטוח כך בסנייפ, ולהאמין שהוא כבר לא היה אוכל מוות? הרי סנייפ מעולם לא הצטער על כך שהוריו של הארי מתו. להיפך, הוא שנא אותם.

בהיסח הדעת, הארי לא שם לב שכבר יצא מהחדר. הוא נתן לרגליו להוביל אותו במסדרונות הבית הארוכים, עד שמצא את עצמו ליד דלת המטבח. אך במקום שיעלו באפו ניחוחות נעימים של בישול, הריח שעמד באויר דמה יותר לכרובים עבשים.

הארי פתח את דלת המטבח, נזכר בחיוך כמה הוא ושאר ילדי וויזלי ניסו לצותת לישיבות המסדר שהתנהלו ממש מעבר לדלת זו.

"-לא, מה שצריך עכשיו זה מלח," הרמיוני הייתה חסרת סבלנות.

"הארי," קרא רון. "גילית משהו חדש?" שאל וזכה למרפק בצלעותיו מצד הרמיוני.

"לא, לא ממש," מילמל הארי. "איך אתם מתקדמים?"

"טוב," קולה של הרמיוני עבר לטון ענייני. "אחרי הרבה לחשי קירצוף מתקדמים על הכלים כאן, הצלחנו, אה...לבשל את זה," היא הצביעה על סיר גדול.

"כן, אני רואה," ענה הארי והרים את מכסה הסיר. הנוזל הירוק והמבעבע לא נראה כמו אף תבשיל שהארי הכיר.

"הארי, אנחנו חייבים לציין, למרות שביקשת לא לדבר על זה- אני ורון לא מאמינים לשטות הזו. אתה יודע, שאתה תהיה זה שימשיך את דרכו של אדון האופל. אני, באופן אישי, ממש לא מתחברת לתחום המעורפל הזה שנקרא 'גילוי עתידות'" הרמיוני עטתה על פניה את המבט הכי מזלזל שלה.

"כל מילה בסלע, חבר. לפעמים יש נבואות שכלל לא מתגשמות."

"תודה, חברים. אני באמת מעריך את הניסיון שלכם לעודד אותי." הארי תפס כיסא והתיישב ליד שולחן העץ הגדול במרכז החדר. "אתם לא מריחים משהו שרוף?" הוסיף.

"אוי, לא!" הרמיוני הסירה במהירות את הסיר מהאש, ובחשש מה פתחה את המכסה. ענן אדים מהבילים התפשט בכל רחבי החדר.

"לא נראה לי שזה פגע בטעם," העיר רון בעוקצנות. הרמיוני העמידה פנים שלא שמעה אותו.

"רון, אם אתה חושב שאתה כל כך גא-" צליל 'פססססססס' עז שבקע מהתבשיל, אשר צבעו השחור הלם אותו הרבה פחות מצבעו הירוק, קטע אותה.

"זהו זה, נמאס לי!" קראה הרמיוני בזעם. "אוונסקו!"

"אה, הרמיוני," ציין רון, "כרגע העלמת גם את הקדרה..."

"לא אכפת לי!" הרמיוני עזבה את החדר בסערה, מותירה את הארי ורון מופתעים, אך בעיקר רעבים.

"אני חייב ללכת אחריה, חבר," אמר רון ועזב גם הוא את החדר. הארי נותר לשבת ליד שולחן העץ, מנסה לשווא להדחיק את זיכרונות ההגיגית ששבו ועלו במוחו.

'קריצ'ר', הארי נזכר בגמדון הבית הארור, שנהג לאגור חפצים רבים, ומיד ניגש אל דלת הכוך שהיה חדרו של היצור.

ערימה מלאה של חפצים, שרובם הגמור היה מקולקל, שבור ומאובק עמדה שם. הארי זיהה תמונות שהבזיקו בשחור ובלבן, שמיכות מלוכלכות, תכשיטים וגם מסמכים ישנים.

"לומוס!" קרא הארי, כדי להיטיב לראות את החפצים השונים. מבעד לערמת הלכלוך, הבליח זוג עיניים אפורות ומוכרות מאוד להארי, שקפץ אחורנית בצווחת בהלה.

"אדונילי חזר, הו כן," גמדון הבית הזקן לא השתנה כלל, עדיין מטונף, מוזנח ומרושע למראה. הוא נראה כאילו הארי העיר אותו משינה ארוכה. "מה גבירתילי המסכנה הייתה אומרת על זה לו ידעה, ועכשיו הוא שוב יצווה על קריצ'ר המסכן. בוגדי דם שכמותם!"

"בוקר טוב גם לך, קריצ'ר. זה יספיק," אמר הארי בקול סמכותי, לא טורח לנסות להסתיר את את התיעוב בקולו, "מה אתה עושה כאן בכלל? חשבתי שאמרתי לך לעבוד בהוגוורטס."

"הוגוורטס סגור עכשיו," השיב קריצ'ר בקול ערמומי. "כן, אדונילי...סגור."

"ממתי אתה פה?"

"עכשיו רק קריצ'ר נשאר בבית, רק קריצ'ר. כל הבוגדימים עזבו, לפני הרבה זמן כבר. כמה קריצ'ר מתגעגע לאדונילים הישנים שלו."

"אני אוסר עלייך לצאת מהבית," אמר הארי, מכוון את האור שהפיק שרביטו על הגמדון, שללא ספק לא ראה אור ימים רבים, "או לספר, לרמוז או לגלות בכל דרך שהיא על כל דבר שאתה שומע בבית הזה. ברור?"

"...וקריצ'ר האומלל חייב לציית לו," קריצ'ר שלח בו מבט נבזי. "כל כך נורא, כל כך לא מכובד..." וקריצ'ר המשיך למנות את מגרעותיו של הארי.

הארי, מצדו, עבר לבחון את ערימת החפצים שניצבה במרכז הארון, כמתלבט כיצד לפעול. ללא ספק נוספו לערמה דברים חדשים-ישנים. לבסוף שלף כמה מסמכים וחפצים שנראו לו חשובים, מתעלם מקריאות המחאה של קריצ'ר הנסער.

הארי עזב את המטבח והתיישב על הספה בטרקלין, מעיין בעיתון המוגלגים שהרמיוני הביאה מדירתם הישנה. ככל הנראה גברת מורגן לא שמה לב שהם כבר לא שוהים שם, והמשיכה להשאיר את העיתונים על מפתן דלתם כהרגלה. על כל פנים, מה שקרא לא עודד אותו כלל וכלל.

המוגלגים היו קרועים בין ההיסטריה שאפפה את המדינה, לבין ניסיונותיהם העלובים להמשיך בשגרת חייהם. כותרות העיתון זעקו לפטר לאלתר את ראש הממשלה.

'אם ראש הממשלה רק ינסה לספר לתושבים את הסיפור האמיתי', חשב לעצמו, 'לא רק שיפוטר לבטח, אלא גם יישלח למוסד לחולי נפש'.

'הקרב במשרד הקסמים היה רק פתיח קטן וזעום למה שעתיד להתרחש', חשב הארי. כעת כל צד נאבק לגייס תומכים, לארגן צבא, לשכנע את המתלבטים. הארי נזכר איך לפני שנתיים יצא האגריד לגייס את הענקים לצידם, למרות שבחיבור האחרון בינו לבין וולדמורט, זכר ששמע גם אותו אומר משהו על ענקים.

המלחמה הגדולה ביותר שידע עולם הקוסמים במאה השנים האחרונות עמדה בפתח, המלחמה בה המאבק בין טוב לרע יגיע לשיאו, המלחמה בה ייקבע עתידה של קהילת הקוסמים ביבשת.

וכל זה על הכתפיים שלו.

'בלי לחץ', חשב לעצמו, ונרדם על הספה המאובקת.

"את חושבת שאנחנו צריכים להעיר אותו?"

"לא, ברור שלא. הוא עבר הרבה היום. כדאי שנניח לו לישון, הוא צריך לנוח."

"הוא לא ישן כבר כמעט יומיים, את בטוחה שהוא בסדר?"

"מה שעברנו ביומיים האחרונים היה יכול לערער כל בן- אדם נורמלי."

"זה נראה כאילו עבר נצח מאז הבוקר."

"או כאילו שדחסו התרחשויות של כמה חודשים לשבוע. רון, אולי תהיה קצת יותר בשקט?"

הארי שמע את רון והרמיוני מתלחששים, איפשהו מעליו. הוא עצם את עיניו והעמיד פנים שהוא עדיין ישן.

"אני לא יודעת איך הוא מתמודד עם כל המידע החדש לגבי הנבואה השנייה."

באותו רגע החליט הארי לפקוח את עיניו, וגרם להרמיוני לקפוץ בבהלה. "חשבתי שאתה ישן!"

"באמת ישנתי," הצטדק הארי. הוא ניחש, למרות שלא ידע בוודאות, שכבר הגיע הלילה.

"הכנתי ארוחה חדשה," נזכרה הרמיוני, "אם אתה מעוניין..."

"זה נשמע טוב," אמר הארי בהכרת תודה.

"זה ממש לא," לחש לו רון מאחורי גבה של הרמיוני. הארי רצה לחייך, אולם הרגיש שהחיוך נתקע לו אי שם בין המוח לשרירי הפה.

"מה זה, הארי?" שאל רון לפתע, והצביע אל עבר המסמכים.

"זה המסמכים שלי, לא?" ענתה הרמיוני. "אני עדיין חוקרת את הספל."

"לא," אמר הארי, "לקחתי את זה מהחדר של קריצ'ר. מסתבר שהוא חזר לגור כאן, אחרי שחברי המסדר עזבו."

"זה לא היה יכול להיות לפני יותר משבוע, מקסימום שבועיים." אמרה הרמיוני. "הוא בטח מורעב, המסכן!"

"הם שווים משהו?" רון בחן את הקלפים מקרוב, שנראו כאילו הם יכולים להתפורר בכל רגע, מתעלם מההערה האחרונה של הרמיוני.

"עוד לא יצא לי לבדוק," ענה הארי, ושיפשף את עיניו.

"הם נראים כמו דפים שנתלשו מספר," הסתקרן רון. "ולא ספר טוב כל כך."

"אתה מתכוון אפל?" שאל הארי בעניין. עכשיו, לאחר שהשלים כמה שעות שינה, הרגיש קצת יותר טוב. "אבל למה שקריצ'ר ישמור את זה?"

"כנראה שזה היה שייך לבן משפחה אהוב במיוחד עליו, או על גבירתו," הרמיוני קראה את הדפים בעיון. נראה שהיא התגברה די מהר על הדאגה לקריצ'ר.

"אני לא חושב שקריצ'ר קרע אותם.," אמר הארי, "אם זה היה ספר כל כך חשוב, הוא לא היה מעז להרוס אותו."

"אז כנראה שאחד מבני משפחת בלק קרע את הדפים."

"מה יש לנו כאן?" רון הרים את אחד מהחפצים המאובקים. "זה רק שעון," אמר לאחר סקירה מהירה.

"מספר עטי נוצה," הרמיוני רפרפה באצבעותיה, "לא נראה מסוכן במיוחד."

"ומה בנוגע לזה?" הארי משך שקיק מבין הערמה, שככל הנראה הכיל אבקה מסוימת.

"לא כדאי לך לפתוח אותו," הרמיוני שלחה בו מבט תוכחה.

"אני משער שאת צודקת," הוא החזיר את השקיק אל השולחן.

"של מי היו כל החפצים האלו?"

"לא של סיריוס, זה בטוח," אמר הארי והרים חפץ אפל למראה.

"מה יש בדפים האלה בכלל, הרמיוני?" רון פנה להביט בה.

"אני לא יודעת, לא כל כך הבנתי," אמרה הרמיוני בשקט, והארי ניחש כמה קשה היה לה לומר את המשפט הזה. "אני חושבת שעל איזשהו חפץ עתיק. רגע, יש כאן איור...אוי, אלוהים!" היא פלטה צווחה ושמטה את הדפים מידה.

"מה קרה?" שאל הארי בקול חד, וחטף את הדפים מהרצפה. לא עבר הרבה זמן עד שגם הוא הבין במה מדובר.

"זה התיליון של סלית'רין," אמר רון בפה פעור, עיניו ממקודות בשרטוט של תיליון זהב כבד בעל האות S עליו.

"זה לא מפתיע שלמשפחת בלק יהיה ספר שמספר עליו, בעיקר בהתחשב בעובדה שהם היו קנאים מאוד לגבי טוהר ד-."

קול חריקה גדול הקפיץ אותם. קריצ'ר עמד בכניסה לטרקלין.

"למי זה היה שייך?" שאל רון, תוך שהוא מצביע על החפצים. קריצ'ר שלח בו מבט מרושע והגיב בשתיקה.

"למי זה היה שייך, קריצ'ר?" שאל הארי, הפעם בקול תקיף יותר.

"לאדונילי הרבה יותר טוב," עיניו של קריצ'ר זרחו. "כל כך נעלה, אצילי, בעל תוי פניה המדוייקים של גבירתילי."

"על מי אתה מדבר?" שאלה הרמיוני.

קריצ'ר המשיך כאילו לא שמע אותה. "בן כל כך טוב. לא כמו אותו רוצח כפוי טובה ששבר לאימא שלו את הלב."

"זה יספיק," קולו של הארי היה נוקשה ותקיף. הוא בהחלט לא רצה לשמוע את כל מה שקריצ'ר חשב על סיריוס, במיוחד לא לאור הקשר שהיה לו למותו. "אני חושב שהוא מדבר על רגולוס, הוא היה האח הקטן של סיריוס," הארי פנה אל רון והרמיוני.

"רגולוס?" שאל רון. קריצ'ר, מצידו, מיהר להסתלק מהחדר לפני שמישהו יתקיל אותו בשאלות נוספות.

"הוא היה אוכל מוות. מת לפני 17 שנים. סנייפ רצח אותו, ראיתי בזכרון שהיה בהגיגית."

דממה השתררה בחדר בעקבות איזכורו של סנייפ.

"אתם חושבים שהוא ידע משהו על ה-" רון הנמיך את קולו ללחישה, "ההורקרוקסים של וולדמורט?"

"לא סביר," השיב הארי, "סיריוס אמר שהוא אף פעם לא היה מספיק חשוב, וחוץ מזה, וולדמורט לא סיפר לאף אוכל מוות על ההורקרוקסים שלו, אז למה שלרגולוס הוא כן יספר?"

"זה בטח סתם צירוף מקרים מוזר," אמרה הרמיוני. "הרי התיליון הזה היה חפץ חשוב להרבה מאוד קוסמים, וזה רק ציור שלו על דף. כנראה שגם הוא, כמו הרבה צאצאים לשושלות קוסמים עתיקות, חיפש את החפץ הזה."

"אבל אני יודעים שרא"ב, מי שזה לא יהיה, הוא אוכל מוות. כלומר, היה לפחות אדם אחד שידע על ההורקרוקס ואיך אפשר לעקוף את ההגנות עליו," התעקש רון.

"רגולוס היה קוסם נחות," אמר הארי בתגובה. "אני ודמבלדור בקושי הצלחנו לעבור את ההגנות שוולדמורט שם עליו. זה היה חייב להיות קוסם מוכשר ביותר."

שוב השתררה דממה חדה בחדר. "אני אביא לך קצת אוכל, בסדר, הארי? אתה לא נראה טוב," אמרה הרמיוני לבסוף.

"אני אבוא איתכם," ענה הארי, ושלושתם עזבו את הטרקלין. האוכל שהרמיוני הכינה לא היה כל כך גרוע, לפחות לא כמו הנזיד הקודם. הארי אכל בשקט, בעוד רון חיקה תנועות הקאה מאחורי גבה של הרמיוני.

"שנמשיך לבחון את החפצים?" שאל רון. "אני מתכוון, אולי נמצא שם משהו שימושי..."

הארי הסכים, למרות שלא חשב שהם יצטרכו להשתמש בחפץ שהיה שייך למשפחת בלק. השלושה קמו מהשולחן ופתחו את דלת חדרו של קריצ'ר.

"טבעת נחמדה," קרא רון ומדד אותה על אצבעו, על אף מחאותיהם של הארי והרמיוני. "איך אני נראה?"

"לא משהו," ענתה הרמיוני בחיוך קל שלא יכלה לעצור. "רון, חלק מהדברים האלו יכולים להיות מקוללים. אני מציעה שתוריד אותם בזה הרגע."

"אוי, תראו! יש פה נדן לשרביט," רון התעלם ממנה לחלוטין. "תמיד רציתי אחד כזה!"

"רון, די. זה כבר לא מצחיק יותר."

"בסדר, בסדר," אמר רון ושילב את ידיו. הוא השליך לעבר הרמיוני את הגלימה שמדד והעביר להארי את הנדן המתפורר.

"אני לא רוצה את זה," אמר הארי, והפך את הנדן, שלפי החריטות, ככל הנראה היה שייך לאיזה קג"ב אחד. "אנחנו מכירים קג"ב? זה לא איזה ארגון רוסי?"

"קבב?" צחק רון, "אילו ראשי תיבות עלובים."

"הוא מבית משפחת בלק, זה בטוח," אמרה הרמיוני והושיטה את ידה כדי לקבל את הנדן. "אתם בטוחים שזה קג"ב?" היא אמרה באווירה מבודחת, והברישה את הנדן בתנועה מהירה. מה שראתה לאחר ההברשה גרם לה לפעור את פיה בתדהמה.

השלושה הביטו בבעתה בחריטה שעל הנדן: האותיות 'רא"ב' התנוססו בגאווה על גבי הכלי.

"זה לא יכול להיות זה..." הרמיוני התרחקה ונסוגה לאחור, שומטת את הנדן היישר לידיו של הארי.

"אני חושב שמצאנו אותו," הארי לחש.

"זה עדיין יכול להיות צירוף מקרים," הרמיוני אמרה כלא מאמינה.

"יש יותר מדי צירופי מקרים בסיפור הזה," הוסיף רון, "לדעתי, הארי צודק."

"זה היה רגולוס!" צעק הארי בייאוש, והשליך בחוזקה את הנדן אל הרצפה, "זה היה רגולוס כל הזמן הזה!"

"הארי," הרמיוני פנתה אליו. "זה לא יעזור לנו לגלות אם הוא השמיד את ההורקרוקס."

"הכל היה לחינם, דמבלדור החליש את עצמו לחינם!"

"לא הייתה לו שום דרך לדעת את זה, הארי," אמר רון. "רגולוס-"

"רגולוס לא באמת היה הבוגד! סנייפ היה זה שריגל לטובת וולדמורט. והוא הרג אותו! סנייפ הרג אותו!" צרח הארי, "ודמבלדור ידע! הוא ידע! ולמרות זאת הוא הרשה לו ללמד בבית הספר!"

"אתה לא רומז שדמבלדור היה מטומטם, נכון? אף אחד לא היה יכול לדעת."

"היה לו את כל ההוכחות לכך שסנייפ היה עדיין אוכל מוות!"

הוא התנשף כאילו הרגע סיים ריצת מרתון. רון והרמיוני הביטו בו מבוהלים, ולא העיזו לפצות פה.

הארי הוציא בזעם את התיליון המזוייף מכיסו, אשר נשא עימו מאז אותו לילה נוראי בו דמבלדור נרצח. הוא השליך את התיליון וקרע את הפתק. לפתע נשמע רעש חזק מכיוון דלת הכניסה.

השלושה השתתקו בבעתה, לא יודעים למה לצפות. הדלת נפתחה בחריקה עזה, ונקישות המגף על רצפת העץ הידהדו ברחבי הבית. הארי הרים את שרביטו בהיכון.

"איפה היצור המפגר הזה. זה חייב להיות כאן איפשהו," רטן האיש בשקט, כנראה לעצמו.

"אקספלי-"

"פרוטגו!" קראה הדמות.

"מה לעזזל אתם עושים כאן?!"

"מה אתה עושה כאן!" קרא הארי בתיעוב.

"שלושה נגד אחד, מעניין."

לפני שהספיק לסיים את המשפט, התעתקה הרמיוני אל מאחורי גבה של הדמות. "קרושיו!" קראה הדמות, וכיוונה את שרביטה אל רון.

"דיפולסו!" קרא הארי וכיוון אף הוא על רון, שנזרק בעוצמה אל הקיר הנגדי וניצל מן הקללה. "שתק!" קראה הרמיוני מאחורי גבו של האיש.

"בדיוק האיש שחיפשתי, אנחנו כבר לא ילדים, עכשיו זה יגמר!"

"הארי, הוא לא ממש שומע אותך. הוא משותק," אמרה הרמיוני. רון התרומם מהרצפה במאמץ רב, מעסה את גבו הכואב. "אלוהים, הארי. היית יכול להיות קצת יותר עדין..."

"הצלתי לך את הישבן, רון! המעט שאתה יכול לעשות זה להגיד תו-."

"בני בליעל! בוצדמים מסריחים! פושעים פורעי חוק המטנפים את ביתי!" צעקותיה של גברת בלק קטעו את הארי.

"אר, שמישהו יטפל בה," אמרה הרמיוני. "אני אטפל בזה," אמר רון, ויצא מן החדר.

"תפתחי לו את הפה," אמר הארי בתיעוב, כאילו מתאפק שלא לחנוק את האיש שמולו.

הרמיוני טיפטפה לתוך פיו כמה טיפות של וריטסרום והחזירה את הבקבוקון לתוך גלימתה.

"שחרר!"

"מה שמך?"

"שמי הוא סוורוס טאבאיאס סנייפ," ענה סנייפ בקול חדגוני וחלול.

"אתה לא נמצא תחת השפעה של שיקוי פולימיצי?"

"לא."

"צריכה להגיע לכאן תגבורת?"

"אף אחד לא יודע שאני כאן,"

"למה באת הנה?"

"גיליתי את סודו של אדון האופל. כשהרגתי את רגולוס בלק, המשפט האחרון שאמר לי היה: 'צר לי על חיי, אבל צר לי יותר על חייכם. כולכם עיוורים ליכולותיו הנפלאות של אדון האופל,'" פתח סנייפ.

"שנים שאני לא הצלחתי לפענח על מה קישקש שם האיש האומלל הזה, עד לפני כמה שעות. אז גיליתי שרגולוס רמז לי על ההורוקרוקסים שאדון האופל עשה בכדי להיות בן אל-מוות."

"אז איך הגעת לכיכר גרימולד?"

"באתי לכיכר גרימולד, כי ידעתי שזה המקום האחרון שרגולוס חי בו לפני מותו. קיוויתי שאוכל למצוא כאן עוד רמזים לגבי ההורוקרוקסים של אדון האופל."

"הוא בא לכאן מסקרנות בלבד. עכשיו אני מבינה למה הוא הגיע לבד."

הארי נזכר איך רגולוס הודיע לדמבלדור שהוא רוצה לעבור צד ושיש לו הוכחות, ואיך דמבלדור התייחס אליו באטימות.

"איך השגת את כל הזיכרונות שאתה אוסף ומבודד?"

"פשוט לקחתי את כל הזכרונות שדמבלדור השאיר בתוך ההגיגית שלו, כשהיה משאיל לי אותה בשנתיי כמורה בהוגוורסט."

"אמרתי לכם," אמרה הרמיוני בתוכחה.

"מה אתה חושב על הנבואה שמנבאת כי הארי פוטר ימשיך את דרכו של וולדמורט?" שאל רון.

"אין אדם שיוכל להחליף את אדון האופל, ולא יהיה. הנבואה לפי דעתי שיקרית. לפוטר אין את היכולות להשתוות לאדון האופל, הוא סתם בינוני ושחצן בדיוק כמו אביו."

"למה הרגת את רגולוס בלק ואת דמבלדור, ולמה סיפרת לוולדמורט על הנבואה שתגרום לו להרוג את לילי פוטר, אם אהבת אותה?"

"אהבתי ללילי פוטר הייתה לא יותר מאהבת נעורים טיפשית. בגלל שכולם סביבי ידעו כמה רציתי אותה אז כבת-זוג, השתמשתי בזה לטובתי. זה היה הטיעון החזק ביותר שדמבלדור השתמש בו מול המסדר.

לאחר שסיפרתי לאדון האופל את הנבואה שניבאה טרלוני על הארי פוטר, הוא נתן לי משימה. את המשימה הזו מילאתי החל מאותו יום ועד ליוני האחרון. כעת אני יכול לומר שעמדתי בה בהצלחה; כ-17 שנים שאני מרגל לשורותיו של אדון האופל."

"תנו לי לרצוח אותו, בבקשה!" הארי נאבק בהרמיוני וברון, שאחזו בו משני צדדיו.

"במקביל לרצח של הפוטרים," המשיך סנייפ. "אדון האופל נעלם מעל פני האדמה. אבל אז האמנתי שזה רק עניין של כמה ימים עד שיקרא לנו שוב, דרך האות האפל. המשכתי במשימתי, וסיפרתי לדמבלדור שאני מצטער שלא ביקשתי מאדון האופל לחוס על חייה של לילי, ושאני רוצה לנקום בו על שבגד בי כך. מה גם שכמה חודשים לפני מפלתו של אדון האופל, דמבלדור עוד חשב שאני מרגל לטובתו, כך שמה שסיפרתי לו על לילי רק גרם בו להאמין בי עוד יותר. במשך שנים שימשתי כסוכן כפול, אבל נאמנותי האמיתית הייתה ועודנה לאדון האופל."

"למה נשארת נאמן למשימת הריגול של וולדמורט, אחרי שראית שהוא באמת נעלם, ולא רק לכמה ימים כמו שחשבת בהתחלה?"

"בתקופה שבה אדון האופל נעלם, לא היה בשביל מי לרגל, והאמת שאני בעצמי כבר התחלתי לאבד תקווה שהוא אולי יחזור יום אחד. אבל משימה חדשה פיעפעה בעורקיי, והיא להרוג את דמבלדור.

במשך כל השנים האלה התחבבתי כמה שרק יכולתי על דמבלדור, וכשראיתי שהאמון האבסולוטי שהיה לו בי התערער ולו במעט, מיד ניצלתי את ההזדמנות כדי להוכיח לו שוב שאני עדיין מאוהב בלילי, קרי עדיין מתחייב להגן על בנה היחיד הארי, קרי עדיין שייך לצד שלהם. אז רקחתי לעצמי שיקוי מזל, שלקח לי שלושה חודשים ארוכים ומפרכים להכינו. ואז, כשקווירל האדיוט ניסה להפיל את הארי פוטר מהמטאטא, אני הייתי שם כדי להציל אותו. מאז אותו מקרה, דמבלדור חזר לבטוח בי בלב שלם. השיקוי עבד."

"למה לא עזרת ל'צללית' בדמותו של אדון האופל, עכשיו אתה בטח מבין שזה היה שבריר נשמה, למצוא גוף אחר שיאכלס אותו? הרי ידעת שהוא דבוק לקווירל, אז למה לא עזרת לקווריל?"

"דמבלדור לא טיפש. הוא ידע טוב מאוד מה יש לקווירל מתחת לטורבן שלו, ואם היה מבחין בניסיון הכי קטן שלי לעזור לקווירל, הוא היה הורג אותי בוודאות. הייתי יוצא קירח משני הצדדים."

ואז, לפני כמה חודשים, הגיעה ההזדמנות בתזמון מושלם, לפי תכנונו של אדון האופל- רצחתי את המכשף הזקן."

"אבל, למה, לעזאזל? למה רצית כל כך להרוג את דמבלדור?"

"אותה סיבה שהרגתי את רגולוס, כמובן. בגלל אהבת חיי האמיתית."

"מה?!"

"זה היה לפני מפלתו של אדון האופל. שלושתינו היינו אוכלי מוות. אני ואהובתי תכננו להתחתן, רבנו בגלל שטויות, והקשר הרומנטי בינינו התפוצץ.

בזמן שנעדרתי זמן רב והייתי סוכן כפול, רגולוס הכניס לה דברים לראש, אמר לה שאני לא טוב בשבילה. אני חושב שהם אפילו יצאו ביחד למשך כמה חודשים טובים. ב- 1980, השנה בה נפל אדון האופל, שניהם רצו לעזוב את שורותיו, אך כשניסו לעבור צד, קיבלתי הוראה לרצוח אותם. את רגולוס הרגתי בשמחה רבה, על שלקח ממני את אהובתי. אבל אותה לא הרגתי. הפצרתי בה שתיתן לי עוד צ'אנס, אך ברגע ששמעה שהרגתי את רגולוס, היא ברחה ממני. אחר כך גיליתי שהיא הגיעה עד למנצ'סטר, ושהתחולל שם קרב קשה בין מסדר עוף החול לאוכלי-המוות, במסגרתו נלקחה כבת ערובה. כמה ימים לפני כן סיפרתי לדמבלדור, אשר בטח בי לחלוטין באותם ימים, שרגולוס מנסה לרגל אחריו בטענה שהוא עוזב את וולדמורט. דמבלדור עשה את הקישור בין רגולוס לבין אהובתי, והחליט להחזיק בה כבת ערובה, עד למפלתו של אדון האופל, אז כלא אותה באזקאבן. לפי השמועות היא הייתה בהריון מתקדם, אך איני יודע אם היא הצליחה ללדת את הילד, או שהיא מתה באזקאבן לפני כן."

"מה שמה של אותה אישה, שאהבת והינך עדיין אוהב?"

"שמה אסמ-"

"בומבורדו!"

פיצוץ עז העיף את רון, הרמיוני, הארי וסנייפ אל קירות הטרקלין. המנורה שבמרכז הסלון נפלה והתנפצה, והדלת הראשית של הכניסה שכבה במאוזן על הרצפה.

הרמיוני הייתה הראשונה לקום, היא נלחמה נגד נרקיסה מאלפוי, שגם היא הייתה לבדה. כנראה שסנייפ נעדר לזמן רב מידי, והיא החליטה לצאת לחפשו.

"אתה עוד תשלם על זה, פוטר!"

נרקיסה התגלגלה משמאל לכורסאה שמאחוריה והתחבאה, בעודה נושאת את סנייפ המעולף בידה.

"אקספליארמוס!" היא קמה על רגליה במהירות.

"שתק!"
"-פרוטגו!" היא הצליחה לחסום את הקללות ששיגרו אליה הארי והרמיוני, העיפה מבט אחרון בחבורה שעמדה מולה, והתעתקה משם.

הפרק הקודם		הפרק הבא