האדונים ירחוני, זנב תולע, רך כף וקרניים

 החלק השני, כמו שהבטחתי!
מהפרקים הבאים העיניינים יתחילו קצת להתחמם...
מקווה שתהנו!

נראה היה שהשבוע הלבן, מלא השלג שעבר עליהם ריכך אפילו את המורים.
למרות שג'יימס אהב הרבה יותר את הקיץ, אפילו הוא לא יכול היה להכחיש שזה אכן מראה מרשים להסתכל החוצה מהחלון בבוקר ולראות הכל לבן, למרות שאפילו אלה שחיו ונשמו את השלג נאלצו להודות שהוא איבד קצת מיופיו הבתולי ברגע שהתלמידים יצאו החוצה ופסיעותיהם השחורות הותירו את עקבותיהם בשלג.
לא היה ספק שכולם בטירה קיבלו את האווירה החורפית, אפילו גמדוני הבית, שסיפקו שוקו חם ומרק בשפע.
אבל למרות היתרונות של השלג בסופו של דבר לכולם נמאס להיות כלואים בטירה, מצטופפים סביב האש, לכן המודעות שנתלו במהלך הלילה ברחבי הטירה על יציאה להוגסמיד שימחו את כולם, והתור שעמד לפני פילץ' שבדק את האישורים שלהם להוגסמיד היה ארוך מהרגיל.
ג'יימס תכנן לבלות את היום עם שלושת חבריו, או בעצם שני חבריו, כי פיטר נדרש להשאר ולנקות את הלכלוך שגרם כשפוצץ את הקדירה שלו, שהייתה מלאה בשיקוי שחור וסמיך.
אבל, עוד לפני שהגיעו אפילו לזונקו, תוכנייתו השתבשה.
הוא, סיריוס ורמוס היו בדרכם לחנות התעלולים, מתלוננים על המחסור בפצצות סירחון, כשפתאום מישהי בלונדינית, לבושה מעיל עבה קראה לרמוס הצידה.
רמוס הסתכל לרגע על חבריו, שהנהנו אליו בחיוך, והוא מיהר אל דיאנה, והם הלכו שלובי יד לאחד מבתי הקפה.
"אוי, בא לי להקיא", ג'יימס אמר לסיריוס, אבל הוא אפילו לא התרכז בו, אלא רק הסתכל על מישהי בלונדינית, שנראתה בדיוק כמו הקודמת שסימנה לו לבוא.
"אני עוד דקה חוזר", הוא הסתובב אל ג'יימס והלך אל אליסון, משאיר את ג'יימס מאחור.
ג'ייסמ חיכה דקה, שתיים, חמש, ועשר אבל אף אחד מהחברים שלו לא חזר, והוא, בלית ברירה הלך לפונדק שלושת המטאטאים.
איכשהו, ג'יימס מצא אתת עצמו יושב בפונדק שלושת המטאטאים לגמרי לבד, קופא מקור, מביט באומללות בפתיתי השלג, ורוצה בכל מאודו לחזור לטירה.
כשהסתכל סביבו, הוא הרגיש כאילו כל הזוגות שהולכים שלובי ידיים, חולקים כוס בירצפת ומדברים בהתלהבות אחד עם השני לועגים לו, והוא שאל את עצמו בפעם המאה למה לילי לא מוכנה לחשוף את הקשר ביניהם.
כן, זה באמת יהיה די מוזר, אחרי שנים של חיזור מצידו ושנאה מצידה, ובמיוחד הרבה ריבים, אבל, האחרים פשוט יצטרכו להתרגל לזה, והאמת היא שלג'יימס ממש לא היה אכפת מה אחרים יחשבו עליהם, ומשום מה, עלה בו פתאום זעם כלפיה. פתאום, נמאס לו לא רק מכל הזוגות שמקיפים אותו, אלא מכל התלמידים הצוחקים שסביבו.
הוא פנה אל היציאה, אך לפני שהספיק לפתוח את הדלת הדלת נפתחה מבחוץ, ובדלת נכנסה, מי אם לא לילי עם שתיים מחברותיה.
"היי ג'יימס", אמרה אחת מהן וציחקקה, אבל ג'יימס, שבדרך כלל היה עונה לה תשובה שהייתה גורמת לה להסמיק ולצחקק התעלם ממנה, ורק זרק בלילי מבט שידע שאם היא הייתה מביטה בו ככה, הוא היה מפחד.
כשראתה את המבט על פניו חיוכה נמחק, והיא קפאה על מקומה.
ג'יימס יצא החוצה, ונתקע, לא בעדינות במיוחד בכתפה של לילי שעמדה בדלת.
"אני אחזור עוד רגע", הוא שמע אותה אומרת לחברותיה שניה לפני שבגר את הדלת, ואז הוא התחיל לרוץ.
הוא הגיע לסימטה צדדית והסתכל על הרחוב הראשי, שם ראה את לילי, שבבירור חיפשה אותו.
פתאום הוא ידע מה הוא רוצה- מה הוא צריך לעשות. הוא התרכז לרגע, ושנייה אחר כך הוא כבר היה אייל.
זו הייתה הרגשה כל כך טובה, ולא רק בגלל הפרווה שפתאום עטפה את כל גופו, אלא בגלל שהרגיש הרבה יותר משוחרר, הרבה פחות אנושי.
רק כשהפנה עוד פעם את מבטו לרחוב הראשי הוא קלט כמה מסוכן מה שעשה הרגע. כל אחד שיסתכל לכיוון שלו יכול לראות אותו, ואייל הוא לא סתם חתול משוטט, לא נוהגים לראות סתם כך איילים ברחובות הוגסמיד, וכשתיאר לעצמו את תגובתו של רמוס אם היה רואה אותו הוא פנה לאחור ורץ לעבר הרחובות הצרים, וההרבה פחות צפופים של הוגסמיד.
הוא לא ידע כמה זמן, או לאן הוא רץ, אבל איכשהו הוא מצא את עצמו ליד הצריף המצווח.
"גם אני תמיד באה לפה כשאני רוצה לברוח", הוא שמע פתאום קול מוכר מאחוריו והא הסתובב.
לילי ישבה על החומה, גבה אליו, שיערה האדמוני מתבדר ברוח.
"האמת היא שאני רוצה לברוח ממך", הוא אמר לאחר שהשתנה בחזרה לבן אדם, מודע לזה שהוא פוגע בה.
היא הסתובבה אליו, וסימנה לו לבוא לשבת לידה."אתה רוצה להגיד לי שאחרי שסופסוף השגת אותי, אתה רוצה להפטר ממני?", היא לחשה בשובבות אחרי שהתיישב על חומה הקפואה, פניה סנטימטרים ספורים מפניו.
"לא, אני לא רוצה להפטר ממך, אני רק רוצה..." אבל הוא לא הספיק ללסיים את המשפט, כי לילי הצמידה את שפתיה לשלו, והוא שקע עוד פעם בתחושה המהפנטת המוכרת. הוא כרך את זרועו סביב מותנה, מקרב אותה אליו וליטף עם ידו השנייה את שיערה הסמיך, אבל פתאום, משהו העיר אותו.
אולי זו הייתה תחושת הכעס, או אולי סתם פתית שלג שפגע בידו, אבל הוא הרחיק את פניו מפניה, למרות שעדיין לא שיחרר אותה.
"לא, לא הפעם", הוא לחש. "את לא יכולה להשתיק אותי בעזרת נשיקה כל פעם מחדש", הוא אמר והוריד את ידו ממותנה, פותח מרחק ביניהם.
"אני רק רוצה", הוא המשיך את המשפט שהתחיל "לדעת למה אנחנו צריכים להתחבאות."
"אם אני אגיד לך, אתה רק תרצה לברוח ממני יותר", היא לחשה בקול שבור ואז עזבה אותו שם, מבולבל ופגוע יותר ממה שהיה.

הסוף יצא לי קצת דיכאוני לא?
בכל מקרה, תנו ביקורות, על כל דבר שמפריע לכם, כי אני ממש רוצה להשתפר במה שאפשר.

הפרק הקודם		הפרק הבא