חייבת לדעת

אני יודעת שאמרתי שייקח לי שבועיים והעליתי פרק בקצת יותר משבוע, אבל אני מקווה שאתם שמחים מזה ולא מבואסים :)
אז זה הפרק, אני מקווה שתהינו :)

אחרי לא פחות מכמה שעות של ספק וחופש, מערכת השעות שיכלה בקלות לשגע כל תלמיד שפוי
ונורמאלי חזרה למסלולה. היציאה להוגסמיד הייתה הפוגה נעימה לכולם. טוב, כמעט לכולם.

לילי אוואנס מצאה את עצמה שוכבת במיטתה, מדיפה ריח נורא וחמוץ מפיה. היא ניסתה להיזכר
במאורעות היום הקודם, אבל בקושי הצליחה. הדברים היחידים שזכרה היו רק ראשי פרקים חוזרים
ונשנים במוחה: ג'יימס פוטר, פונדק, שתייה, הקאה, ג'יימס פוטר ועוד ג'יימס פוטר. זה כל מה שהיא
יכלה לגייס באותו רגע תשוש ומבולבל. היא ליטפה את שערה האדמדם בידיה, כדי לסדר אותו עקב
ההתפרעות הבלתי ניתנת לפירוש והתמתחה בחוסר נוחות משוועת.
טונקס לא הייתה בחדר, בדיוק כמו שאר חברותיה לבית. השעה הייתה מאוחרת. לילי פספסה כבר
שני שיעורים אם לא יותר.
היא ניערה את ראשה וקמה עם רצון או בלי רצון. צחצחה שניים במהירות והשליכה על עצמה את
גלימת גריפינדור המקומטת שעליה התנוסס אריה במלוא הדרו.
היא אספה את שערה שנמתח עד לכאב ומיהרה לצאת מחדר המועדון, שכל הנשמע בו היה ההד של
פסיעות רגליה.
המסדרונות היו ריקים, כאילו כולם נשכחו בהוגסמיד והיא היחידה שחזרה לטירה הגדולה, היא
גילתה את השערתה כשגויה כשנכנסה לכיתת הלימוד וכל המבטים הופנו אליה. השקט שרר שם
יותר מתמיד, התלמידים לא התלחששו זה עם זו, רק הסתכלו עליה, כאילו היא איזה יצור מוזר שלא
קשור כלל לחברת התלמידים.

"גברת אוואנס, אני מקווה שיש לך תירוץ משכנע יותר משיקוי שינה, קדימה שבי." מלמל הפרופסור
בעוד שהרצה לכיתה על ת'סטראלים ועל מבנה גופם הייחודי.
בדרכה לשולחן היא העיפה מבט לקצה הכיתה, שם ,בתוך עצמו, התכרבל ג'יימס פוטר, מאיים
להירדם כששקי שינה עבים ושחורים מסתלסלים מתחת לעפעפיו. ראשו מונח על שתי ידיו הנבולות,
משקפיו מונחים לצדו.

הוא לא הרים את ראשו למרות ששמע על כניסתה בדיוק כמו שכולם שמעו.

"למה לא הערת אותי?" שאלה את טונקס בלחישה מיד לאחר שהתיישבה.

"את היית שיכורה, ליל, מה הייתי אמורה לעשות? להעיר שיכור זה לא הדבר הכי נכון שקוסם יכול לעשות."

"בפעם הבאה תעירי אותי גם אם אני שיכורה."

"את מתכוונת להשתכר ככה שוב?"

"ברור שלא, אני רק מבהירה נקודה חשובה."

"-להפסיק לדבר שם.  אוואנס הצעירה, אני נאלץ להוריד לגריפינדור עשרים וחמש נקודות,
על האיחור ועל הדיבור." המבטים כאילו חזרו לנבור עליה.

ג'יימס פוטר, עם כמה שהיה תשוש, לא הרים את ראשו בכל זאת.
"מה קרה לו?" שאלה טונקס והנידה את ראשה לכוונו של ג'יימס.

"אני לא יודעת." היא אמרה,  חצי בדיבור חצי בלחישה, מתעלמת כליל מהפרופסור.

לילי לא טרחה להקשיב לו, לא טרחה לשרבט את מילותיו במחברתה. כל זה היה נראה שולי
באותו רגע. מה שעניין אותה היה איך הוגסמיד הפך מיום של בילוי ליום של תעלומה שלא
זוכרים ממנו כלום? היא ניסתה להיזכר בעוד פרטים עד שמצחה לא יכל להתכווץ יותר ממה שכבר היה, טונקס לא
שמה לב אליה, היא רק שרבטה במחברתה, דבר שהפתיע את לילי, כי טונקס בזמן האחרון לא
הייתה קשובה יותר ממנה. אחרי דקה ואולי פחות מכך הבינה שזה לא היה סתם שרבוט במחברת,
טונקס הניפה בסתר את שרביטה וגרמה לקלף הקטנטן שאחזה בו להתקפל למטוס ולרחף לצדו
השני של החדר ההומה. הוא נחת בשלום  על שולחנו של לופין, שבחוסר הבנה מובהק פתח את
הפתק ולאחר חייך. הוא שרבב מילים נוספות על הדף, הניף בשרביטו גם כן, והדף חזר לשולחנן
המשותף.
ככה פחות או יותר התנהל השיעור, לילי מרעיפה מבטים לא מובנים לכוונו של ג'יימס שנראה תשוש
ומדוכא יותר מרגע לרגע, וטונקס ולופין שהתכתבו ע"י מטוס נייר מרחף שבדרך קסם הצליח
להתחמק ממבטו של הפרופסור.


הצלצול נשמע ברקע אחרי עוד כמה דקות מייגעות שנראו ככמה שעות טובות ובלתי נסבלות שכאלו.
בתנועה חדה אחת התלמידים גררו את כסאותיהם אחורנית ויצאו דרך דלת הברזל הגדולה
שנעטפה בפסי עץ מסולסלים. ג'יימס קם ממקומו מהר יותר מכולם, החל לארוז את חפציו כמו השאר,
לא הוגה מילה מפיו וכאילו מתעלם ממלמולי החבורה הקונדסאית והערנית מסביבו.
לילי התכוונה לצאת מהכיתה ולשאול אותו מה קרה, לחכות לו בחוץ. היא ארזה את  חפציה במהירות וטסה לכוון היציאה.

"מיס, אוואנס, גשי לכאן בבקשה." מלמל הפרופסור טרם הספיקה לצאת, וישב בכיסאו הנמוך והמרופט למחצה.

"כן, פרופסור?" היא ענתה לו בחדות. הפרופסור נעמד מולה והסתכל לתוך עיניה.

"אני רק רציתי לשאול..." לילי ראתה את ג'יימס עובר על ידה ועדיין לא הבחינה במבטו,
לדקה אחת היא לא הייתה בפוקוס, אך הפרופסור העיר אותה "או יותר נכון לומר שאת מתנהגת.
..ובכן...מוזר בחודשים האחרונים והבחינות בקרוב, אני חושש שזה עלול לפגוע בך בעתיד הקרוב,"
ג'יימס פוטר יצא מהכיתה "אז אני רק מזהיר אותך," חייך "תשתדלי לעמוד בקצב."

"טוב , פרופסור, יום טוב." היא לא שמעה בדיוק מה אמר, היא רק ידעה שג'יימס,

 בכל צעד שהיא עושה- רק הולך ומתרחק, אז היא החלה לרוץ לכוונו.

היא התעלמה כליל מהחבורה מסביבו "פוטר." היא צעקה וכולם הסתובבו לכוונה,

כולם חוץ מג'יימס שהמשיך ללכת "פוטר!" בצעקה השנייה גם הם שמו לב שהוא לא נענה לצעקותיה המתמשכות ונשנות.

היא רצה אליו, משאירה את החבורה מאחור, עומדת לפני ג'יימס שעדיין שתק ורק ניסה לעקוף אותה בכל דרך אפשרית אך זאת לא

נתנה לו "היי" היא אמרה במהירות ובתהייה.

"היי" הוא ענה לה בזלזול.

"אתה רוצה להגיד לי מה קורה?"

"מה קורה?"

"אני לא יודעת, תגיד לי אתה."

"אני לא יודע מה קורה, אני רק עייף."

"אתה?"

"כן, הלכתי לישון מאוחר אתמול "

"וקמת בזמן לשיעור במקום להבריז?"

"יאפ" העיגולים השחורים כאילו בלטו יותר.

"הו, אז...אני רק רציתי להודות לך על אתמול וסליחה על כל מה שקרה שם עם ה-"

"את לא צריכה. את זוכרת מה קרה בכלל?"

"כן...בקושי, אני רק זוכרת שהקאתי ו...זהו."

"הו, את לא זוכרת שום דבר אחר שקרה?"

"לא...יש משהו שאני צריכה לדעת עליו ?-"

"לא...לא, את רק הקאת אז עזרתי לך להגיע לטונקס וסוורוס."

"אז...תודה, פוטר, אני חייבת לך."

"וואו-"

"מה?"

"זאת הפעם הראשונה שאת חייבת לי משהו, תיזהרי, ליל,  אני עוד אגרום לך לעשות משהו שתתחרטי עליו."

"תיזהר, פוטר, שאני לא אקח את התודה שלי בחזרה."

"את לא יכולה לקחת אותה, לילי, היא כבר שלי, וחכי עד שאני אמצא משהו טוב מספיק בשבילך לעשות."

הוא העביר את ידיו הגסות באיטיות על הפסים השחורים מתחת לעיניו וכאילו ניסה למחות את שקי השינה תוך כדי שחיוך כיסה את פניו, כך גם את פניה של לילי.

"אתה יודע, ג'יימס? אני...אני חשבתי קצת-"

"זה בטח היה קשה-"

"תפסיק עם זה לשנייה, אני רצינית," כווצה את גבותיה "ואולי אתה לא תסכים איתי בהתחלה אבל מה אתה...אני חושבת שכדאי שנשתף בעניין ג'ניפר גם את בלאק ולופין."

"מה?"

"אני יודעת, זה נשמע-"

"אני לא חושב שהם מסוגלים ל-"

"-אני יודעת, זה מה שאמרתי לעצמי בהתחלה, אבל תחשוב על זה. וולדמורט רוצה אותה,
והוא רוצה להרוג אותנו, אתה לא חושב שזה יעזור אם המספר שלנו רק יגדל? ככה אנחנו מהווים לו סיכון גדול יותר, אם אנחנו לבד, אז אנחנו לא איום."

"הבנתי, אבל הם החברים שלי, אני לא רוצה ששום דבר יקרה להם."

"פוטר, הם קונדסאים. אתם קונדסאים, אתם בנויים לצרות כאלו מהרגע שבו נולדתם."

"את צודקת לגבי זה. אבל אנחנו נצטרך לספר להם הכול, כמו לטונקס"

"כן, וחשבתי שאתה תספר להם-"

"ומה אם הם לא יאמינו?"

"הם יאמינו לך, אתה החבר שלהם, הם מטבעם אמורים להבין."

"טוב, בסדר. אבל נספר להם כמה שיותר מאוחר-"

"לא. אני חושבת שצריך לספר להם כבר היום"

"מה? לילי, את שמה לב שכל מה שאני אומר את אומרת את ההפך?"

"זו אחת מהיכולות שלי, פוטר. אתה יודע מה? בתור ה'טובה' שאני חייבת לך, אני אספר להם יחד אתך."

"לא, לא, לא, ליל, זה לא יעבוד לך, את יכולה לבוא ולספר להם אם את רוצה. אבל זה לא במקום הטובה שלי, אני שומר אותה למשהו מיוחד."

"אני מתחילה להתחרט בקשר לטובה הזו, היא רק מסבכת את העניינים."

"לא היא לא, את תראי, זה לא דבר כל כך נורא, לתת לי טובה."

"אפילו אתה לא מאמין לעצמך, זה יהיה נוראי."

"ובכן...אולי את צודקת, אבל אין לך ברירה."

"אז מתי אתה רוצה לספר להם?"

"כמה שיותר מוקדם, נכון? שעה הבאה חופשית, אפשר לספר להם אז."

"בסדר. נתראה עוד חצי שעה בחדר המועדון?"

"כן." הוא ענה בעוד חיוך כובש לדעתו ובעוד חיוך תחמן לדעתה.





טירת הוגוורטס, מגדל גריפינדור, חדר המועדון של הבנים, השעה: 11:22 בבוקר.

רמוס לופין, הידוע בכינויו "ירחוני" וסיריוס בלאק הידוע בכינויו "רך כף" ישבו ביתר נוחות על אחת מהמיטות הרחבות והמרופדות
בחדר המועדון של הבנים, עדים ללילי וג'יימס העומדים בידיים שלובות ולטונקס המתבוננת בשניהם בהנאה משהו.

"כן, מה זה?" שאלו לופין ובלאק יחד.

"לילי." ג'יימס הושיט אליה את ידו כמעביר לה את זכות הדיבור.

"ג'יימס." היא עשתה את אותה פעולה.

"לילי." חזר על הפעולה שוב וכך גם על שמה.

"פחדן," היא מלמלה, ולאחר חזרה להביט בשני הנערים לפניה "סיריוס, לופין, אני...אנחנו צריכים לספר לכם משהו."

הם הסתכלו זה על זה וגיחכו.

"אני מפספסת משהו?" ידעה שזהו הרגע הכי פחות מתאים לצחוק בו.

"אתם סוף סוף..." צחקו עוד "סוף סוף יחד? ידענו."

"מה? לא, איו." לילי וג'יימס ענו בפה אחד.

"תמשיכו לחלום," אמרה לילי "זה לא קשור לשנינו ...טוב כן, אבל תבטיחו שאתם רציניים בקשר לזה."

"נשבעים בחיי הקונדסות." אמר סיריוס

"נשבע בדודן של מרלין מדרגה שנייה." הוסיף לופין.

"מאיפה להתחיל?" היא מלמלה לעצמה "וולדמורט." היא הגבירה את קולה "וולדמורט...יש ילדה.
זאת הילדה שאתם תמיד רואים ליד שולחן המורים בארוחות, ובכן...היא לא כאן בשביל סיור. היא כאן כי
היא נושאת איתה משהו מסוכן שצריך הגנה. הורקרוקס. חלק מנשמה. הנשמה של וולדמורט." היא עצרה לרגע נוסף, אבל אז המשיכה, מדברת באיטיות ולפעמים בגמגום "היא נושאת אותו על ידה,
ואין לה כל אפשרות להסיר אותו, והוא מאכלס אותה, בולע אותה מבפנים לבחוץ בייסורים. וולדמורט רוצה אותה...השם שלה הוא ג'ניפר קאלדרן, והוא רוצה אותה...כדי לשמור על החיים שלו,
ולחיות לנצח. אבל יש לנו את ג'ניפר ו,"

"רגע, מה?-"

"ווולדמורט רוצה גם אותנו, אותי ואת פוטר...מתים. יש משהו לגבינו שהוא לא רוצה שיתקיים,
הוא אומר שנסקל את הכול, והכל ייגמר במוות...כמו בנבואה. ואנחנו לא יכולים לעשות כלום לגבי זה,"
היא לא נתנה לו לדבר "אלא אם כן נתגבש לקבוצה גדולה, נהווה סיכון. איום. וחשבנו שהיותכם קונדסאים...יגרום להסכמתכם.
אתם רוצים להצטרף? להילחם וולדמורט. להרוס את ה...הורקרוקס."

"כן-" אמר סיריוס בלי לחשוב או לעכל דבר ממה שאמרו עכשיו. לופין שתק.

"כן, אנחנו נצטרף."

לופין הנהן ואז מלמל 'כן' קלוש ושקט.

"ואי אפשר להרוס אותו." המשיך ג'יימס "או להתקרב לצמיד ההורקרוקס הזה בלי להיפגע...להיעלם...מי יודע לאיפה."

"עשרות אנשים כבר נעלמו." המשיכה לילי "ודמבלדור הצליח להשפיע בקסם חזק על ג'ניפר כדי שלא תיפגע או תפגע. "

"דמבלדור יודע על זה גם?"

"כן. אבל לא הכול. אז אתם צריכים להישבע לא לספר לו את הדברים האלו, לא לשאול מה הוא יודע,
לא לגלות לו שאתם חלק בעניין ולא להזכיר את המילה הורקרוקס. ויש עוד משהו אחר."

"כן?"

"לוולדמורט יש...מרגלים, אם זאת המילה הנכונה. אנשים שמסתכלים בשבילו על ג'ניפר...ועלינו."

"ואתם יודעים מי הם?"

"כן, סוג של.  יש את מייקל שילד."

"אני מכיר אותו, הוא סלית'ריני מפגר-"

"לא מפגר כמו שחשבתם. ויש עוד אחד, עליו אתם כבר שמעתם, רק לא את הגרסה המלאה."

"מי?"

"פיטר פטיגרו," אמר ג'יימס "החבר שלנו. הוא בוגד. הוא עוזר לו."

"איך הוא יכול לעשות את זה?"

"אני באמת לא יודע."

"חכו," אמרה לילי  "אתם בפנים?"

"כן, ברור, זה יהיה כיף" סיריוס אמר בציניות

"רק תזכור, בלאק," אמרה לילי "זה לא משחק, אתה עומד מול מוות."

"נולדתי למות."

"מתי תפסיק להתבדח?"

"ברגע שזה ימאס לי."

"ברגע שזה יהיה מאוחר מדי." לחש לה ג'יימס, וחיוך עלה על שפתיה.

*****************************************

האולם הגדול לא היה מלא במיוחד, אך גם לא ריק.
הדבר היחיד שהיה נראה חדש באותו יום סגרירי היה שהפעם ישבו חמישה אנשים שמודעים סוף סוף לסכנה העומדת בפניהם.

הם נעצו מבטים בג'ניפר קאלדרן, שעכשיו נראתה להם פחות תמימה ויותר קטלנית, ואכלו בתאבון רב למרות שידעו שזה לא בדיוק הזמן המתאים לכך.

קולות צקצוק ודהייה של תנשמות מילא את האולם אחרי לא פחות משנייה. חבילות ממתקים או סתם מכתבים לשלום, נזרקו מפיהם של הינשופים לתוך ידיהם הרועדות של התלמידים.

הנביא היומי נחת אחרי דקה של צפייה בבלאגן ובנוצות הנושקות ארצה, במרכז השולחן בין גורמי החבורה הרחבה. פתק היה מונח על ידו.

'ללילי אוואנס היקרה.'

"זה בשבילי." היא אמרה, ושלחה את ידה למכתב לפני שהספיקה להגיע אל הנביא היומי שנחטף מבין זרועותיה.

"תקראי את זה בקול," אמרה טונקס "ממי זה?"

"זה לא יכול להיות מאמא. ובטח שלא מפטוניה." דברה תוף כדי שפתחה את המעטפה.

"ללילי היקרה.
בת זוגתי חסרת הסבלנות.
אני והוא חשבנו שכדאי שתקבלי עותק אחד של הנביא היומי.
תראי את הסימנים האלו כמתנה.
זאת רק ההתחלה.
הזמן הולך ומתקצר.
תיק-תק תיק-תק תיק-תק."

היא סגרה את המעטפה כשכול המבטים היו עליה.

"ממי זה?" שאל ג'יימס.

"אני...אני לא יודעת."

"מה זאת אומרת 'הסימנים האלו'?" שאלה טונקס.

"הסימנים האלו?" לילי הביטה שוב בפתק האנונימי, לנסות למצוא פרצה שתצביע על אשם.

"תראו." סיריוס אחז בשתי ידיו בנביא היומי, מביט בכותרת הגדולה שמתחתיה נחשפה תמונה זזה באיטיות, מתפרשת על יותר מחצי הדף.

"הסימנים...הסימן." עכשיו כולם היו 'מכונסים' בתוך הכתבה מעוררת החשדות.

 "גולגולת..." לילי מלמלה "נחש..." כווצה את גבותיה "זה הסימן. הסימן שלו. הסימן של וולדמורט."

"העניקו לך אותו, ליל." מלמל ג'יימס.

"וזה לא רחוק מכאן. הוא קרוב משציפינו.", הם הביטו בכותרת- "וולדמורט נראה שוב"

"אז ממי זה?" חזרה טונקס על שאלתה, והפעם גם לופין הצטרף לחבר התוהים.

" "ללילי היקרה"..."בת זוגתי חסרת הסבלנות"..."בת זוגתי"...נשף...מייקל שילד" לילי לחשה באיטיות.

היא ושאר החבורה, מיד סיבבו את ראשיהם לכוון שולחן סלית'רין. הם ראו שם את מייקל שילד,
מחייך כאילו הוא מבחין בהם למרות שמבטו נ

נח על כוס מלאה במיץ דלעת. הוא אחז בדפים של הנביא היומי ונפנף אותם מול עיניהם, כדי להתגרות.
הם חזרו לעיניים שלהם, יודעים שאין כל טעם להתקוטט עמו, יהיה להם די והותר מזה בעתיד.

" 'זאת רק ההתחלה', ההתחלה של מה?" שאל ג'יימס שחטף מידיה של לילי את המכתב

"ההתחלה של המלחמה." היא אמרה בלי לחשוב, כאילו היא זו שכתבה את הפתק.

"הזמן הולך ומתקצר...אנחנו מתקרבים לשעה הזו? לשעת המלחמה?"

"כן. 'תיק-תק תיק-תק תיק-תק'... שעון. זמן. שעה. דקה. שנייה. אנחנו צריכים לעשות משהו." הנמיכה את קולה.

"מתי?"

"כמה שיותר מהר."

הם חזרו להביט בסימן המוענק ללילי. בגולגולת שמפיה מסתלסל נחש.
'הוא כבר לא שומר על פרטיות. הוא כבר לא פועל בשקט. ועכשיו אנחנו צריכים להיות יותר זהירים' חשבה.
עיניה מרפרפות על המילים חסרות המשמעות, מודעת לכך שהסימן האפל הוא אזהרה.
ואזהרה בלבד. מילים ריקות כמו 'הוא נראה ' ו'הוא מחפש משהו' רק הדגישו יותר את העובדה שהוא מחוכם.
שהוא אחד שרוצה להשיג את מבוקשו, אחד שמתי שהוא יצליח.  


זהו :) אני אשמח לשמוע מה דעתכם...לטוב ולרע :)

הפרק הקודם		הפרק הבא