הפעם הראשונה שלי כמכשפה

וואו הרבה זמן לא העלתי פרק! אבל אל תידאגו אני הולכת לכתוב הרבה פרקים ולשמור אותם ואז אני אוכל להעלות אותם בלי דאגה D:

הפרק הזה עשיתי אותו ארוך יותר אז תהנו!

---------------------------------------------------------------

כל הפרצופים הופנו אליי והרגשתי שאני מסמיקה כמו עגבנייה.

הארי נראה מבולבל בידיוק כמוני ואפילו לא העזתי להסתכל לכיוון של דראקו.

"קדימה בואי אל תתביישי" אמרה לי פרופסור מקגונגל.

הלכתי לכיוון הארי והפרופסור בלי להרגיש את הרגליים בכלל.

"אז תעשו בידיוק כמו שאני ורון עשינו. תשים את היד שלך כאן ואת היד השנייה כאן.." היא אמרה תוך כדי שהיא סידרה אותנו.

היינו כול כך קרובים. זה היה ממש מביך.

"ומוזיקה בבקשה" אמרה פרופסור מקגונגל והניפה את השרביט שלה באוויר.

אני והארי ניסינו לרקוד.. זה היה נראה יותר כמו סתם מעגלים.

הארי הזיע בידיים אז נאלצתי להחזיק אותו חזק יותר כדי שלא יעזוב ויגרום לפאדיחה.

רק לרגע הסתכלתי לו בעיניים ולא יכולתי להזיז את המבט שלי.

כמה רגעים הפכו לכמה שניות ואז הארי לחש לי כשבקושי שמעתי בעצמי:

"אז את לא כועסת עליי יותר?".

"מה?" אמרתי מובכת כשקלטתי שהסתכלתי על הארי יותר מידיי.

"שאלתי אם את לא כועסת עליי יותר" הוא אמר גם מובך.

"ולסובב את בת הזוג" פרופסור מקגונגל אמרה מאושרת ושמחה כשהיא כמעט התחילה לרקוד ביחד איתנו.

הארי כמעט העיף אותי, למזלי החזקתי בו חזק.

"כנראה שלא.." אמרתי לו כשחזרנו להיות פנים מול פנים.

הארי חייך. חוץ מהריקוד המפדח והפנים האדומות שלו מהסמקה, יכולתי להרגיש שהוא מאושר.

"וזהו" אמרה פרופסור מקגונגל כעצרה את המוזיקה עם השרביט שלה.

חייכתי והסמקתי באותו הזמן. עד שקלטתי את הפרצוף של דראקו והכל נמחק בבת אחת.

הוא היה נראה כול כך כועס שפחדתי להסתכל לכיוונו.

"נא לחזור למקום" פרופסור מקגונגל אמרה.

חזרתי למקום שלי והשתדלתי להסתכל לכיוון הפרופסור.

הארי גם התיישב במקומו אבל במקום להישאר בשקט, הוא דיבר עם חבר שלו רון.

הם לא הפסיקו להתלחשש וזה הפחיד אותי.

"בואו נבחר כמה תלמידים נוספים כדי שכולם יוכלו לנסות" אמרה הפרופסור ובחרה כמה תלמידים.

המוזיקה התחילה שוב והם רקדו באולם האוכל.

"מה זה היה לעזעזל?" אמרה לי סברינה אחרי שתקעה בי דיי חזק את המרפק שלה.

"על מה את מדברת" ניסיתי לשלוט בקול שלי.

"את? והארי? מה חשבת?!" היא אמרה כמעט בכעס.

"את חושבת שדראקו יכעס?" הסתכלתי לתוך העיניים הכחולות שלה בדאגה.

"יכעס?! מייצ'ל, הוא ירתח מזעם" היא אמרה ונראתה יותר מפחדת מכועסת.

"עוד לפני שבאת היה מריבה בניהם ועכשיו את עוד יותר מגדילה את החור בניהם" היא אמרה בלחש.

נשכתי את השפה והתפללתי שהשיעור הסתיים כבר.

אחרי כמה דקות נוספות של מוזיקה הפרופסור עצרה אותה ואז שיחררה אותנו מוקדם.

לקחתי את סברינה איתי וכמעט התחלתי לרוץ לשירותי הבנות.

"מה אני אעשה סברינה" אמרתי ושטפתי את הפנים כדי לנסות להוריד את ההסמקה שבלחיים שלי שבלטה כל השיעור.

"פשוט תגידי לו.. שניסית להשלים לא יודעת" היא אמרה ותיקנה את האיפור שלה מול המראה.

"להשלים? דרך ריקוד? מול כל בית הספר?" אמרתי וסוף סוף הבנתי כמה גדולה הייתה הטעות שלי.

"טוב זה לא מול כל בית הספר.." סברינה אמרה רגועה לגמרי.

אחרי כמה דקות של שתיקה סברינה הסתובבה אליי ואמרה לי "את תצטרכי לדבר איתו בסופו של דבר".

"אולי תדברי איתו כשהוא במצב רוח טוב?" היא אמרה אחרי כמה שניות שלא הגבתי.

"כמו בארוחת הבוקר?" שאלתי.

"כמו באימון קווידיץ'..." היא אמרה לי.

"נכון! צודקת! דראקו באמת אוהב קווידיץ'!" אמרתי כמעט בהתרגשות.

"מחר יש לו אימון. פשוט תלכי ותדברי איתו" היא אמרה וחזרה למראה.

"איך את יודעת שיש לו אימון מחר..?" שאלתי מבולבלת.

"התחלתי לצאת עם חבר שלו מהקבוצה" סברינה אמרה לי וקרצה.

ציחקקתי קצת והתחלנו ללכת לכיוון חדר המועדון כדי לקחת את הספרים לשיעור הבא.

עלינו במדרגות והתקרבנו לדיוקן של האישה המדברת.

"סיסמא" היא שרה.

"ציפור כרבולת" אמרה סברינה כשהיא נגעלת מהסיסמא.

הדלת נפתחה ונכנסנו פנימה.

"לא יכלו לתת סיסמא נורמלית יותר" סברינה אמרה וגילגלה עיניים.

עלינו במדרגות של חדרי הבנות והתקרבנו לכיוון החדר שלנו.

"מייצ'ל" שמעתי מישהו קורא מאחוריי.

זו הייתה הרמיוני גריינג'ר.

הפרק הקודם		הפרק הבא