השנה האחרונה

או שש שנים עברו! הייתה לי פתאום השראה אז חזרתי, תהנו!

נוויל התעורר כשהשמש עוד העזה שלא להאיר את פני המזרח. הוא ירד מהמיטה והתלבש במהירות, מנסה להסדיר את פעימות נשימותיו העולות והיורדות. הוא ירד במדרגות שהובילו אל חדר המועדון, יצא את מפתן דלתה של האישה השמנה והלך בשקט לעבר דלת הכניסה. הוא לא ידע למה הוא עושה את זה אבל הייתה לו הרגשה שזה הדבר הנכון לעשות, שחייבים לפעול בדחיפות. נראה כאילו עברו חודשים, אפילו שנים, מאז שהוא, לבנדר, פרוואטי, שיימוס, דניאל וג'יני ישבו בחדר המועדון וניסו למצוא מקום מפגש לחברי צבא דמבלדור. מאז עברו הרבה מים בנהר והגיע הזמן למצוא מקום אמיתי. הוא הגיע ליד דלת הכניסה ונעצר. קדימה נוויל, תחשוב על תוכנית – מה הארי היה עושה?

מתעטף בגלימת ההיעלמות שלו, חשב נוויל והצטער על זה שאין לו אחת כזאת. או שמבקש מפיבס שייתן לו עצה, מה? רגע, מה קשור פיבס?

נוויל הסתובב באחת והתפלא לראות את פיבס מעופף לידו כשהוא יושב בתנוחת יוגה ועוצם עיניים. כשנוויל ניסה לקרוא לו – פיבס סימן לו בידו תמרור עצור.

"הא, סליחה, פיבס?" נראה שפיבס מתעלם אבל נוויל ניסה לצעוק יותר חזק – "פיבבס! נראה לך, כלומר, יש מצב שאתה, איך לומר עושה רעש כדי שאוכל לצאת בלי שהאוכלי מוות שבחוץ ישימו לב?"

"ששש לונגבוטום המלך מבקש ממני עצה כדי שהוא יוכל לעוף מפה בריצה?" שר פיבס תוך כדי שהוא עושה סלטה באוויר.

"כן, כן, משהו כזה, יש אפשרות שתעשה את זה בשבילי?"

"בוודאי! לעשות רעש זו המומחיות שלי" והוא לקח שני מצילתיים שאיכשהו היו לו מוכנות מראש ויצא את המדשאות. בתוך רגע נשמע צלצול מחריש אוזניים ואחריו צעקות של שני אוכלי מוות שנראה שפיבס העיר אותם משינה. פיבס עף בחזרה לתוך הטירה, סימן לנוויל באצבעו ושני אוכלי המוות טסו בעקבותיו לתוך הטירה. נוויל נשם נשימה עמוקה ויצא אל תוך האוויר המקפיא של פברואר. היה זה בוקר קר אך תוך כדי כך נעים, רוח קלה דיגדגה את פניו של נוויל והוא צעד בנחישות לעבר הבקתה שאליה הוא כל כך ייחל להגיע. שתי נקישות על הדלת הספיקו והאגריד פתח בתנופה את הדלת כשהמטרייה שלו בידו. כשהוא הסתכל החוצה ארשת של הקלה כיסתה את פניו.

"אוי לונגבוטום, הלחצת אותי, חשבת שאתה פה מהאוכלי מוות האלה, הם יש להם קטע לאחרונה לבוא להפריע לי לישון. בוא כנס, אכין לך כוס תה חם, לא נעים להיות בקור הזה בחוץ".

לאחר שהאש באח בערה, שתי כוסות תה היו על השולחן והשמש שבחוץ סוף סוף הראתה את פניה – נוויל התחיל לספר להאגריד על צבא דמבלדור.

נראה היה שהאגריד מקשיב בקשב רב. הוא עצר לפעמים מלגימת כוס התה שלו כדי להביע התפלאות אבל חוץ מזה הוא שמר על שתיקה, נראה היה שהוא מבין את נוויל וזה כמובן שיחק לטובתו. לאחר שנוויל סיים לדבר, האגריד כבר סיים את כוס התה.

"זה לא חדש לי לונגבוטום הצעיר, אני יודע על צבא דמבלדור שלכם כבר כמה זמן," אמר האגריד בהפתעה.

"מה? באמת? איך אתה יודע?"

"אני עוקב אחריכם כבר כמה זמן..."

נוויל לא ידע למה אבל הוא השאיר את השאלה שלו באוויר. אין מצב לפספס את ההזדמנות שנפלה בחלקו, אין זמן לשאלות מיותרות, למרות שבסתר ליבו ידע נוויל שהאגריד עקב אחריהם בגלל שהם החברים של הארי, גם הדבר הזה שיחק לטובתו.

"רציתי להציע שאולי נעשה בבית שלך, אם זה בסדר, מסיבת תמיכה להארי, אולי תספר לנו סיפורים על הארי שלא ידענו? אתה יודע, אתה הרי היית מאוד קרוב אליו..."

האגריד חיכה כמה שניות כדי להרהר בדבר, נוויל היה יכול לראות את הגלגלים במוחו מסתובבים, עד ש...

"בסדר, אין בעיה, אבל איך תביא את כולם לכאן? עכשיו, כשכל אוכלי המוות והסוהרסנים האלה בחוץ?"

"את זה תשאיר כבר לי האגריד," אמר נוויל וקם תוך כדי התמתחות של הבוקר. הוא לחץ את ידיו של האגריד ופנה ללכת, ברגע האחרון לפני שהוא יצא את דלת הכניסה הוא הסתובב לאחור, "אני יודע את הסיכון שאתה לוקח על עצמך פרופסור, בימים כתיקונם לא הייתי מבקש ממך לקחת אותו, אבל אנחנו לא בזמנים רגילים, תודה פרופסור."

"לא, ממש לא..." אמר האגריד ופנה ללכת לכיוון הכיור עם שני כוסות התה שלהם.

כשנוויל הסתובב בפעם האחרונה הוא ראה דמעה זולגת על לחיו של האגריד. אע"פ שהוא פעם ראשונה רואה את זה קורה זה לא היה לו מוזר.

הפרק הקודם