להיות חצויי זה לא קל

קראתי על אבא והמשכתי לדפדף כשהן התלוננו שהתלהבתי יותר מידי בפרצוף חמוץ. "אז תשמעו מה מסתבר," אמרתי לבסוף כשהגעתי לסוף סיפור נוסף שקשור לאל השאול. הן הסתכלו עליי בשאלה ובחשש. "רק בארמון של אבא שלי יש את המפה." סיימתי את המשפט. קלייר פתחה את הפה כדי להגיד משהו אבל מיד סגרה אותו והסתכלה קדימה שוב. אמילי לפניה הסתכלה עליי עדיין בחשש. "איך נגיע לשאול?" שאלה בת אתנה. בלעתי רוק וסגרתי את הספר. "צריך לעשות מסע צללים לשם," אמרתי. "אם אנחנו לא רוצים ללכת על האדמה ולהיתקל בחברים." בחברים התכוונתי למפלצות. חברותיי השתתקו. לבסוף נחשול הסתכלה עליי שוב במבט חודר ובוחן. "אתה מוכן לדבר כזה?" שאלה. "אני יכולה לעזור עם הכוחות שלי מהקטה," אמילי אמרה במהירות. "ואולי אפילו של אתנה." "איך תעזרי עם הכוחות של אתנה למסע צללים?" קלייר שאלה בייאוש, שרק אני הבנתי אותו. אמילי. שאול. בלעתי את הבחילה, שחזרה אליי כש'נזכרתי' בכוחות שלי. "המחשבות יכוונו אותנו, הקסם יביא אותנו" הסבירה אמילי וגרמה לבטן שלי לקפוא למשמע קולה. קלייר הנהנה ואז שתקנו שוב. "אז.." נחשול אמרה כעבור שתי דקות. "עכשיו?" הוסיפה. לקחתי אוויר והנהנתי- כולן הסתכלו עליי. "תחזיקו ידיים," אמרתי, מנסה להסתיר את זה שאני רועד מפחד. לדברי ניקו אני עוד לא שולט בזה לגמרי- לפעמים לא הגעתי לגבעת החצויים אלא לביתן האחרון לפני ודברים כאלה. קיוויתי שאני אצליח בעזרת אמילי. ישבנו כמו ברכבת ונתנו כל אחד יד למי שישב לפניו. "שלום, אוויר צח" אמילי מלמלה. "שלום, ים ושמש" קלייר מלמלה גם. "שלום, לק וספידי" אפילו נחשול הצטרפה להספד שלנו. הצלחתי לצחקק, הן חייכו בהיסוס ונעלמנו לצללים.

הפרק הקודם		הפרק הבא