רשומות פוטר : לפיד הגורל

[b]פרק 25 : עטיפות[/b]

"הארי, רון. אתם בסדר?" קראה הרמיוני.
"אני חושב," ענה הארי ומישש את צלקתו הבוערת, "אבל נראה לי שרון מעולף."
"אוי ואבוי," אמרה הרמיוני בדאגה ניכרת. "הארי, אתה תנסה להעיר אותו בזמן שאני אארוז את הדברים. אנחנו מסתלקים מכאן עכשיו!"
"לאן?" שאל הארי והתקדם לכיוונו של רון. "רון, קום כבר!" קרא תוך שהוא מנער את חברו המעולף.
הרמיוני אחזה בתיקה והחלה למלא אותו במהירות, עד כדי כך שהארי החל לתהות אם היא בכלל טורחת לברור את החפצים שהיא מכניסה לתיק, או שמא היא פשוט משליכה לתוכו כל פריט אקראי הנקרה בדרכה.
"הארי, מה בשם מרלין אתה עושה?" מלמל רון, "תפסיק לנער אותי, קמתי כבר!"
הארי שמט את ידיו מצווארון חולצתו של רון, כשזה הזדקף לישיבה והחל לנער את האבק מגלימתו.
"מה קרה פה?" שאל רון בבלבול. "רגע אחד אני שם, מקשיב לסנייפ, החלאה הזה, מברבר בלי סוף. וברגע השני אני שרוע על הרצפה, כשאתה מנער אותי כמו מילקשייק."
"נרקיסה פרצה לבית בתזמון נוראי; בדיוק כשסנייפ עמד לומר לנו מי הייתה אהובתו האמיתית." הרמיוני סגרה את התיק. "ועכשיו בדיוק עמדנו לעזוב את המקום. אז קדימה, שנזוז?"
"חכו," אמר הארי. "אני רק רוצה לבדוק שלא שכחנו כלום." הוא מישש את גלימתו, מוודא שהחרב של גריפינדור עודנה שם. לאחר מכן בדק את כיסיו. "אוי, לא," פלט, נחרד לגלות שזוג המראות של סיריוס לא היו שם. הוא רץ במעלה המדרגות ונכנס לחדר אילן היוחסין של משפחת בלק. שם, על הרצפה, שכבו זוג המראות שסיריוס נתן לו. באנחת רווחה, הרים הארי את המראות ורץ למטה.
"אבל לאן נלך?" שאל רון, מנסה נואשות לשמור על יציבות נוכח משקלם של שתי המזוודות שנשא בידיו.
"אני עדיין לא בטוחה," אמרה הרמיוני. "אבל הדבר החשוב ביותר כרגע הוא לצאת מהבית. אי אפשר לדעת מתי אוכלי המוות יחזרו."
"אז את מציעה שפשוט נצא לרחוב? ככה, חשופים מול כולם?" רון הטיח בה.
"לא," הפטירה ביובש. "אני פשוט מציעה שנתעתק למרחק שני רחובות מכאן, ואז נחשוב כבר מה לעשות."
"הרמיוני צודקת." קבע הארי. "מה שחשוב זה שנתרחק מהבית הזה."
החושך כבר ירד והרחוב היה שומם, כשהשלושה סגרו את הדלת מאחוריהם וניצבו, מהססים, בפתח הבית.
בואו נתעתק לרחוב איימרלד, זה בדיוק במרחק מאתיים מטר מכאן. אף אחד לא יעלה על דעתו שנישאר באזור." אמרה הרמיוני לבסוף, "נוכל ליצור כמה כשפי הגנה על האזור. כך נוכל להחליט בצלילות מה יהיה השלב הבא."
רון והארי הנהנו בהסכמה, והשלושה התעתקו, בפעם האחרונה, מן הרחוב המוכר.

"הרמיוני, זה ייקח לך עוד הרבה זמן?" רון היה קצר רוח. "כי מסריח כאן בטירוף!"
"אלוהים, מכל המקומות הנידחים באנגליה, היינו חייבים לבחור את הסמטה הכי מטונפת, מזוהמת ומחרידה באזור?" אמר הארי, ברגע יוצא דופן של נרגנות.
"לא נראה ששירותי התברואה באזור עושים עבודה טובה במיוחד," מלמל רון בהעוויות גועל, תוך שהוא מציג לראווה טיטול משומש ששלף מהר האשפה העצום.
הרמיוני תיזזה הלוך ושוב לאורך הסמטה, מטילה על האזור שבחרו כל כישוף הגנה אפשרי.
"סיימתי," הכריזה לבסוף, וכיוונה את שרביטה לעבר הפחים. "אוונסקו," קראה. תכולת הפחים נעלמה כלא הייתה.
"אכפת לך לעשות משהו עם הריח?" שאל רון.
"רוזארו," נאנחה הרמיוני, וריח החיתולים התחלף בריח וורדים. "רק תפסיק לקטר."
"או, אני מתנצל, הרמיוני. פשוט היה לי קצת קשה להתרכז כשהמקום הריח כמו חוות גידול של סקרוטים-פוצי-תחת!!!" צעק רון.
"אני לא חושב שנוכל להשכיר עוד דירה," הארי ניסה לכבוש את צחוקו. "הרעיון הזה נכשל כבר פעמיים."
"או שרון פשוט לא מסוגל לחיות עם מוגלגים באותו רחוב," אמרה הרמיוני בלגלוג.
פניו של רון עטו גוון אדום שבלט אפילו בחשכה. "אני מסוגל לחיות טוב מאוד עם מוגלגים. את פשוט לא יכולה לסבול את העובדה שהרעיונות שלך כל הזמן נכשלים!"
"אולי תפסי-" רעש פקיקה חזק שהגיע מכיוון הרחוב קטע את דבריו של הארי.
הארי, רון והרמיוני השתתקו. מה שהיה די טיפשי, שכן הדמות שהופיעה כלל לא יכלה לשמוע אותם, הודות ללחשי ההגנה של הרמיוני. הדמות עטוית הברדס הלכה והתקרבה, צעדיה מהדהדים במורד הרחוב. הארי הבחין כי הדמות ניווטה את הדרך לפי מה שהורה לה החפץ הקטן שבכף ידה. היא המשיכה להתקרב עד שנעצרה קרוב לפתח הסמטא החשוכה בה הסתתרו השלושה, נראה היה כי היא מחפשת משהו. אף אחד מהשלושה לא העז לפצות פה.
הארי הבין כי הדמות בברדס מחפשת אותם, שלף את שרביטו וקרא: "פטריפיקוס טוטאלוס" ובהינף שרביט הדמות צנחה עם הראש כלפי הרצפה, משותקת.
"מה עשית?!" זעק רון.
"תעזור לי!" קרא הארי, תוך שהוא מתקדם לעבר הגופה המשותקת.
"צריך להכניס אותו למחבוא," אמרה הרמיוני. הארי תפס את האיש המשותק בצווארון גלימתו וגרר אותו לסמטא. "מה עם התרמיל שלו?" שאלה הרמיוני, ולמראה הפרצוף הזועף של רון הוסיפה, "אין סיכוי שאצליח לסחוב את התרמיל הענק הזה!" רון, באי חשק מובהק, הניף את התרמיל על כתפיו, תוך שהוא נאנח בהפגנתיות. משנכנסו לשטחה הממוגן של הסמטה, השליך רון את התרמיל על המדרכה המטונפת, בעוד הארי משכיב את הדמות על הרצפה
"לומוס."

"אוי, נוויל. אני כל כך מצטער," חזר הארי בפעם העשירית. "לא ידעתי שזה אתה."
"אני בסדר," אמר נוויל עייף ומותש.
"טוב. זאת לא הפעם הראשונה שאנחנו מקפיאים את נוויל באמצע." אמר רון בגיחוך כדי לשנות את האווירה העכורה, אך ללא הועיל.
"נוויל, למה אתה פה?" שאלה הרמיוני.
"ואיך לעזאזל הצלחת למצוא אותנו?" הוסיף רון.
"הייתי בחממה כשזה קרה." הוא סיפר, דמעה בודדה זולגת על פניו, "בדיוק קצצתי כמה צמחים נדירים שגידלתי. רציתי לתרום למסדר כמה רכיבים לשיקויים שגידלתי." הוא התייפח. "ואז שמעתי צרחות מכיוון הבית." פניו של נוויל החלו להחוויר. "הם תפסו אותה ועינו אותה, אוכלי המוות עינו את סבתא שלי!"
"תמשיך," לחשה הרמיוני בטון אימהי.
"רצתי לכיוון הבית, וכשהגעתי שכבה סבתא על הרצפה, צורחת מכאבים. הם צעקו עליה לגלות להם איזשהו סוד, אבל היא לא אמרה דבר. ניסיתי לעזור, ואפילו הצלחתי לפגוע באחד מהם עם קללה משתקת. ואז הם שיגרו אליי קללה הורגת. הצלחתי להתחמק, אבל אחת הקללות פגעה במראה הגדולה שבסלון, וחזרה ופגעה בסבתא." נוויל יבב, הדמעות מכסות כעת את כל פניו. "מזלי שקלייר הופיעה אצל הוריה, היא גרה איתם עד לא מזמן והם שכנים שלנו. היא עזרה לי להבריח את אוכלי המוות."
רון טפח על שכמו של נוויל וניסה להרגיעו, בעוד הרמיוני מחבקת אותו בחוזקה.
"נוויל, מה בדיוק קלייר עשתה שם?" חשב הארי בקול.
"אין לי מושג, אבל זה לא הכל, הארי." נוויל המשיך ליבב.
"הם הבעירו את הבית של סבתא, והאש כנראה נתנה את אותותיה. כמה קוסמים מהמסדר הגיעו לעזור."
"נו, זה נהד-"
"פרופסור מודי נפל בקרב. קינגסלי ועוד קוסמת שאני-לא-יודע-את-שמה תקפו את אוכלי המוות, עד שברחו. הם לקחו את הגופה, אני אפילו לא יודע איפה הם קברו אותה."
הארי הרגיש כאב בחזה, הוא לא האמין שמודי, ההילאי הטוב ביותר שידע משרד הקסמים בעבר, איננו. ואיך יכול להיות שסבתו של נוויל, שהייתה אישה חזקה כל-כך, נהרגה בידי אוכלי מוות? פיו התייבש ועיניו החלו לעקצץ.
"הארי," קרא נוויל, תוך שהוא מוחה את דמעותיו. "הבית של סבתא נשרף בקרב, ואין לי איפה להיות יותר. אני רוצה להצטרף אליכם. הבאתי מספיק מרכיבים טריים לשיקויים שיספיקו לשנה!" נוויל הצביע על התיק הענק.
השלושה השתתקו, אף אחד לא עיכל את מה שקרה לחברם. הרמיוני שוב חיבקה את נוויל, עיניה מוצפות דמעות.
"ברור שתוכל להצטרף," אמרה חרישית, תוך שהיא מביטה בהארי.
"כן, בהחלט." ענה הארי בעגמומיות. הוא ידע איך נוויל מרגיש.
" נוויל, עוד לא סיפרת לנו איך מצאת אותנו?"
נוויל השפיל את מבטו ופתח את כף ידו לרווחה. בתוך כף ידו הייתה מונחת אוניית זהב.
"המטבעות של צ"ד!" התפעלה הרמיוני, "אבל איך? המטבעות מאפשרות שליחת הודעות בלבד, וכשהגעת, נראה היה שהמטבע הצביע על הכיוון שלנו."
"יום אחד רציתי למצוא פרק באחד הספרים שלי בבוטניקה," הסביר נוויל. "אז הטלתי לחש חיפוש על ספר, והמטבע היה ליד הספר. לפעמים אני מסתכל עליו ונזכר בתקופות יפות. אז כרגיל, פישלתי, ופגעתי עם לחש החיפוש במטבע." נוויל נאנח.
הארי הרגיש צביטה בלב. הוא מעולם לא העלה על דעתו כמה הפעילויות של צ"ד היוו אבן דרך בחיי חבריו.
"ואז המטבע החל לרעוד ולזהור. נגעתי בו, והוא היה לוהט. ואז, לנגד עיני, יכולתי לראות את מיקומם של שאר המטבעות."
"זה הגיוני. יצרתי את המטבעות האלה בלחשי שכפול וחלוקה, כך שהם נחשבים לחפץ גשמי אחד." אמרה הרמיוני. "רעיון יפה, נוויל. אפילו שזה היה בטעות," היא חייכה.
"תודה," אמר נוויל, מסמיק מעט. "הרמיוני, אני יכול להרגיש בהתחממות של המטבע שלי, ככל שאני מתקרב למטבע אחר. זה הגיוני?"
הרמיוני הוציאה את המטבע מארנקה, וראתה שגם הוא זוהר מעט ועוטה גוון אדום. "כן, אבל אני חושבת שעדיף לשמור אותו בכיס עכשיו. זה יהיה שימושי."
"הטילי גם עליו לחש חיפוש, וכך תראי את שאר המטבעות. אם כי, לפי הבנתי, היחידים ששמרו עליהם היו שלושתיכם, לונה ואני." אמר נוויל בעצב, "היא היחידה שעוד שמרה על המטבע שלה, והיא נמצאת הרחק הרחק מכאן," המשיך כמעט בכמיהה.
"טוב, אנחנו חייבים להחליט לאן כדאי ללכת עכשיו. מסוכן להישאר כאן." אמר הארי בכובד ראש.
"אני מכיר מקום." אמר נוויל. "קרחת יער במערב אנגליה, שהיינו מטיילים בה כשהייתי קטן. נוכל להקים אוהל," נוויל הצביע על התיק הגדול שהביא, ואכן היה קשור אליו אוהל. "זה מספיק גדול לשישה אנשים."
"טוב, אז זה סוכם," אמר הארי. "נוויל, תוכל לקחת אותנו לשם?"
הארבעה אחזו ידיים, ושוב אותה התחושה המוכרת של ההידחקות בצינור עברה בהם.

הם הגיעו לקרחת יער יפיפייה. העצים היו כל כך גבוהים עד שעליהם חסמו את קרני השמש, מה שייצר נקודות אור לכל אורך החלקה. נחל קטן זרם מאחורי העצים והשמיע קולות פכפוך נעימים. הרמיוני החלה למגן את האזור במגוון כשפים ולחשים, בעוד הארי ,רון ונוויל מקימים את האוהל. האוהל של נוויל דמה במידה רבה לאוהל של משפחת וויזלי, בו לנו במהלך אליפות העולם בקווידיץ לפני שנתיים. אלא שהאוהל הזה היה גדול וחדש בהרבה. הוא הכיל חדר אורחים מהודר, שני חדרי שינה, חדר אמבטיה מאובזר ומטבח חדיש. לאחר שאכלו לשובע, התיישבו הארבעה על כורסאות העור שבסלון. נוויל הוציא מכיסו את המכתב של הוריו, עיניו לחות מדמעות, כשהוא לוחש חרישית "אבא ואמא יקרים, הנבלות האלה הרגו את סבתא."
הארי בהה בנוויל ברחמים זמן מה. "נוויל!" קרא לפתע.
נוויל הרים את מבטו .
"נזכרתי במשהו. כשהייתי אצל הוריך בקדוש מנגו, סיפרתי להם שמצאנו את ההורוקרוס שהם רמזו לנו עליו, אך משום מה הם הגיבו בשלילה. תוכל להביא לי לרגע את המכתב?"
"הגיבו בשלילה...מה זאת אומרת, הארי?" שאלה הרמיוני. נוויל מסר להארי את המכתב ללא מילים.
הארי הקריא בקול את השורה האחרונה במכתב." [i]'כדי שתוכל לשפוך אור על האמת'[/i]. מה לפי דעתכם זה אומר?"
"על איזו אמת הם מדברים?" שאל רון. "וממתי אפשר לשפוך אמת?"
"אל תהיה טיפש, רון," קראה הרמיוני "אי אפשר לשפוך אמת, זאת מטאפורה."
"מממממ.......לשפוך.....אמת.....מטאפורה?" אמר רון כעבור כמה דקות, ספק להם ספק לעצמו,
"ואולי לא!" ענה הארי בהתרגשות.
"מה לא?" שאל רון
"זה לא מטאפורה!" הארי זינק מכיסאו בהתלהבות. "ווריסטרום זאת אמת נוזלית."
"אז מה שאתה אומר בעצם," פתחה הרמיוני, "זה שפשוט נשפוך וריסטרום על המכתב?!"
"אפשר לנסות," השיב הארי. "כלומר, אם זה בסדר מבחינתך, נוויל."
נוויל הנהן בחיוב, ניכר היה שלא התחשק לו לדבר. הארי לקח את בקבוק הוריסטרום מתיקה של הרמיוני. בתנועת יד חדה, שלף את הפקק ושפך את הנוזל השקוף על המכתב. בתחילה לא קרה דבר. אולם כעבור כמה שניות, אותיות מסוימות על הדף החלו לזהור בצבעים שונים, כולן בפסקה האחרונה של המכתב:

[i]ועוד דבר אחרון, נווי[color=green]ל[/color] בני. אני מבינ[color=red]ה[/color] כי יהיה לך [color=red]ק[/color]שה לעש[color=green]ו[/color]ת [color=green]כ[/color]ן, אולם עלי[color=green]נ[/color]ו לנקוט [color=red]ב[/color]כל אמצעי הזהירות הד[color=red]ר[/color]ו[color=red]ש[/color]ים. ע[color=red]ל[/color]ייך לוודא שהודעה זו תוש[color=red]מ[/color]ד בהקדם האפש[color=red]ר[/color]י, כדי ש[color=red]ל[/color]א תג[color=red]י[/color]ע לידיים הלא [color=red]נ[/color]כונות. עם זאת, השתדל להפיק את המרב מהמ[color=green]ס[/color]מך טרם ההשמדה. [b]אנו בטוחים שאתה תצליח לשפוך אור על האמת[/b].[/i]

הרמיוני העתיקה במהירות את האותיות על פיסת נייר, לפני שימחקו מעייניה. משסיימה, כל הארבעה רכנו מעל הנייר.
"תראו!"
היא חיברה אותם לפי הסדר והצבע, והפרידה ביניהם - כך שהופיעו המילים:
[color=red]"הקבר של מרלין"[/color]
[color=green]"לוך נס"[/color]

"קבר?"
"לוך נס?!"
"זה לא אגם שנמצא ב-"
"כן, בסקוטלנד."

הפרק הקודם		הפרק הבא