חייבת לדעת

שלום לקוראים :) מקווה שעוד לא הספקתם להתנדף :)
זה פרק ארוך אני מקווה שארוך מספיק (חמישה עשר עמודי וורד).
תהנו :)

הרגע ההוא, שבו לילי חשבה שהעניין נרגע והשגרה חזרה אט אט לעצמה, היה גם הרגע בו
דברים לא סדירים כלל החלו לקרות.

אור השמש, שמשום מה לא חדר לתוך הטירה, לא הצליח להבליט את הפרצופים והמבטים
שהומטרו על לילי, אבל היא ידעה שהם שם.

"אז?" אמר ג'יימס "אז הוא חושף את עצמו. זה לא אומר כלום."

"בטח שזה אומר משהו, פוטר," המשיכה טונקס "זה אומר שהוא קרוב, נכון לילי?"

בהתחלה היא לא חשבה לענות, לא לדבר, רק לבהות בעיתון, בסמל שחלחל אותה בכל מובן.
אבל היא ענתה, היא הייתה חייבת, לא יעזור לה לשמור את התחושות האלו בבטן.

"כן, טונקס. הוא קרוב. ומסוכן. והסבלנות שלו מתחילה לאזול."

"ומה זה אומר?" מלמל לופין .

"זה אומר," המשיכה "אני לא יודעת. צריך להגן על ג'ניפר, ועל עצמינו. צריך לנסות לגלות משהו שיוכל לעזור."

"לעזור במה?"

"לעזור להוציא את הצמיד, כמובן, הוא מעוניין רק בצמיד."

"ואם נוציא ממנה את הצמיד אז הוא יוכל לקחת אותו בלי ג'ניפר, יהיה לו יותר קל לגנוב אותו."

"מישהו אמר שהוא יקבל את הצמיד?"

"אני לא יודע. את לא חושבת שאם נשחרר את הצמיד אז יהיה לו פחות ילדה לסחוב?"

"ברגע שנוציא את הצמיד גם נשמיד אותו."

"איך בדיוק? אני לא חושב שיש לנו את הכישוף המתאים בשביל זה."

"לא. אנחנו צריכים לבדוק על המושג הזה קצת יותר. ואתם יודעים מה זה אומר, נכון?"

"לא." ענו ארבעתם יחד.

"זה אומר שאנחנו צריכים ללכת לספרייה."

האנחה נשמעה אחרי לא פחות מאותן מילים מייסרות כמו עקיצה של דבורה קטלנית.

"ומה נחפש?"

"כל דבר."

"כל דבר-"

"כל דבר שיעזור לנו לגלות איך משמידים... הורקרוקס." היא לחשה את המילה הזו, ליתר ביטחון.

"אבל איך את יכולה להבטיח שזה נמצא אצלנו בהוגוורטס? באיזה מדור? במדור לכשפים אפלים בדרגת רוע מאד-מאוד גבוהה?"

"זה הוגוורטס, יש הכול מהכול. ואני כבר יודעת באיזה מדור לחפש."

"איזה?"

"מדור הספרים המוגבלים."

"מה? לילי, את רצינית?" שאל ג'יימס.

"כן, צריך ללכת בלילה."

"היום?"

"היום. אנחנו גם נוכל להשתמש במפה שלכם כדי להשגיח על האזור שלנו."

"מעולה, אני בפנים." מלמלה טונקס.

"גם אני." מלמל סיריוס ואחריו לופין.

"גם אני." אמר ג'יימס במהירות. "ולילי, אני צריך לדבר איתך."

"כן?" היא ענתה בחיפזון.

"הו, לא כאן...לבד."

"טוב." היא חזרה לנגוס בפרוסת לחם ולשתות ממיץ הדלעת שלה.

"את באה?"

"לאין?"

"אני צריך לדבר איתך."

"עכשיו?"

"כן"

לילי קמה באי רצון מוחלט מספסל העץ הארוך של בית גריפינדור.

הם ניגשו לאחת הפינות המרוחקות והנידחות של האולם הגדול ונעמדו זה מול זו. הוא לחש באוזנה לא לפני שהספיק להעלות  חיוך על פניו.

"אני חשבתי קצת," הוא התחיל.

"זה בטח היה קשה." עשתה את עצמה מצטטת, ומעלה על פניה חיוך לא פחות גדול מהחיוך שלו.
הוא התעלם ממנה.

"וחשבתי הרבה, ומצאתי דרך שבה  תוכלי להחזיר לי את הטובה שלי."

"ברצינות, פוטר? אני לא חושבת שזה הזמ-"

"את חייבת לי, ליל, אני יכול לבקש אותה מתי שאני ארצה, חוץ מזה, זה לא להיום."

"אז למה אתה מספר לי היום?"

"כדי שתתכונני."

"להתכונן למה?"

"זהו...ש... בטח שמעת על קווידיץ, נכון?"

"כן. זה סתם ספורט לא יעיל."

"ואני משחק שם."

"כן..."

"אז אני אתן לך לבחור. או שתבואי למשחק הבא שלנו נגד סלית'רין, או שאני אלמד אותך קווידיץ, בפרטיות."

"אבל אני לא אוהבת קווידיץ."

"את יודעת שלא אכפת לי. אני צריך או עידוד או תעסוקה לשבוע. את יכולה לבחור בשניהם אם את כל כך רוצה לבלות בחברתי."

"יש לנו מספיק תעסוקה לשבוע הזה."

"לא בשבילי."

"אם אני אבוא למשחק המטופש הזה, ואני לא. מי אמר שאני אעודד את גריפינדור ולא את סלית'רין?"

"תעשי לי טובה, לילי, הסלית'רינים הם הכי גרועים שיש בתחום, הם מנצחים רק בגלל שהם מרמים כל הזמן, והפעם הם לא יצליחו."

"בכל הכנות, פוטר, כשאתה בקבוצה- אני בספק."

"אל תצחיקי אותי. נו, קדימה, מה את אומרת?"

"אני לא יודעת מה אני אומרת. שתי האפשרויות לא נראות כל כך לטובתי."

"בגלל זה בחרתי אותן." הוא התבדח.

"טוב. אני... אבוא למשחק." הא סיבבה את גבה בשביל לצאת מהאולם הגדול, אך הוא במהירות תפס את מפרק ידה.

"כדי שלא תנסי להתחמק ולהעמיד פנים שאת לא שומעת- המשחק בשבוע הבא, בשעה שש בדיוק, אל תאחרי, שאני לא אבקש ממך עוד טובה אחת."

"אל תדאג, אני לא מהמאחרים."

"הו, ולילי, תלבשי משהו נחמד, בצבעים של הבית." הוא שוב עשה את הפרצוף המתנשא שלו, הפרצוף התחמן, המתגרה,
המוזר. הפרצוף שלאחרונה וגם לפני כן, שבה את לילי בקסמיו, כמו ששבה כל מכשפה אחרת עד אותו היום. לילי כבר לא חזרה
לשבת לצד החבורה בשולחן גריפינדור. 'נהדר' היא חשבה 'עכשיו במקום להתעסק בדברים החשובים באמת אני צריכה ללכת למשחק חסר
הפואנטה הזה, למשחק שבו נערים משועממים רוכבים על מטאטא כדי לתפוס כדור זהוב קטן עם כנפי כסף וגם זאת- לריק. '

**************************************************

השמיים כבר היו מלאי כוכבים בשעה הזו.
הירח בכבודו ובעצמו כבר התחיל להתעייף ממשמרתו.
לילי ידעה שמאוחר, המדריכים לבטח חזרו למקום לינתם הקבוע, אך זה לא ישנה, כי 'מפת הקונדסאים' בידיה.

"טונקס," לילי לחשה, משתדלת לא להעיר את חברותיה לחדר עם כמה שזה יהיה קשה, אבל בלב ליבה היא ידעה שהן ישנות חזק
כל כך עד שיצטרכו חבורה רצינית ומיומנת של דודאים כדי להעיר אותן משנתן ומחלומותיהן שלבטח טהורים ונקיים.

משהבינה שטונקס לא שומעת אותה כמו השאר, היא קמה, לבושה מטרם עת, ורכנה על מיטתה של חברתה.

"טונקס? טונקס, קומי!" טונקס מצמצה באיטיות.

"עוד חמש דקות, אמא." היא מלמלה.

"אין חמש דקות, טי, את צריכה לקום או שאני אלך בלעדייך."

טונקס פתחה את עיניה "הו, לילי, נכון!" היא קמה, לבושה גם היא. הן נעלו נעליים וצעדו לחדר המועדון של הבנים.

לתדהמתה של טונקס, ולחוסר ההפתעה של לילי, ג'יימס פוטר בכבודו ובעצמו היה היחיד הער בחדר, ובכל כוחו,
ניסה להעיר את סיריוס ולופין, מנסה לא להעיר את השאר ובמיוחד לא את פיטר פטיגרו.
  

"סיריוס, לופין, קומו או שאני הולך בלעדיכם!" המשפט הזה צלצל לה מוכר. הוא השליך על שניהם כריות וחפצים
רנדומאליים כואבים יותר וכואבים פחות, עד שאלו קמו ונעמד באי רצון.


"תפסיקו להתנהג כמו תינוקות ותנעלו נעליים."

"ג'יימס-" לילי לחשה לכוונו.

"לילי, טונקס." הוא הנהן, והלך לכוונן, כשאחריו נגררים לופין וסיריוס המצונפים בעצמם.

"הבאת את מה שביקשתי?" לילי שאלה במהירות כשהגיעו לחדר המועדון המשותף.

"כן." הוא הושיט לפניה פיסת קלף ריקה וישנה ומרופטת, ולאחר גם גלימה ירקרקה עם עיטורים מוזהבים.

"נהדר," היא לקחה את שרביטה, ונגעה בקצו בפיסת הקלף "אני נשבעת בזאת חגיגית שאני מחפשת צרות." היא מלמלה ועל המפה החלו
להיפרש קווי מתאר אדומים שהציגו את שתי המילים המפוארות הללו- 'מפת הקונדסאים'.

"קדימה, הנה אנחנו. מדור הספרים המוגבלים נמצא כאן." היא הצביעה על הנקודה מתחת לכותרת, והם התחילו ללכת במסדרונות הוגוורטס עד שהגיעו לפתח הספרייה הסגורה והסגרירית.

"אלוהמורה." לחש ג'יימס והניף את שרביטו , עד לקול הצקצוק והחריקה שהשמיע המנעול מבפנים.

"טונקס, לופין, סיריוס, תקשיבו. בתוך הספרייה ובחוץ יש משמרות. בבקשה, תישארו כאן ותשגיחו על המקום,
אם קורה משהו פשוט תסתתרו ותודיעו לנו עם זיקוק אדום. אנחנו חייבים לקחת את המפה, אחרת לא נראה לאין לפנות.
אז תשימו לב . פוטר, אתה תלך איתי לבפנים כדי לחפש מידע."

"כן, בוס." הוא צחק, ואז הרצין פרצופו כשראה את שלה.
הם נכנסו מתחת לגלימת ההיעלמות ושטו בין המסדרונות הגדולים והחשוכים,
בין המדפים מלאי הספרים- העבים, הדקים, המאובקים והחדשים.

"אתה דורך לי על הרגל-" היא מלמלה בעוד ששניהם צמודים זה לזו מתחת לגלימה.



"-אני לא עושה את זה בכוונה." הוא ענה לה, נסער.

"זה אמור להיות ממש כאן, 'כישופים וקסמים אפלים' " היא החלה לרפרף עם עיניה וידיה בין הכרכים השונים,
הפעם כולם היו מאובקים. היא הסירה מעליה את הגלימה, והתקרבה אליהם יותר.

היא אחזה בספר עבה בעל עטיפת עור חומה ופתחה אותו בעמוד שרירותי.
הספר התקפל, כמו לאוריגאמי, ויצר צורת יצור אפל שלא הכירה, כך הוא לפחות נראה.
היצור החל לשאוג בקול רם וגבוה, גופו רכן אל גופה של לילי, מוכן לטרוף. היא טרקה במהירות
את הספר שהמשיך לרטוט והחזירה אותו למקומו.
לאחר הרימה ספר דק יותר, מרופד בבד אפור עם פסים חומים רקומים בצדדיו, וגם אותו פתחה.
הספר פתח את מלתעותיו הפנימיות, שחשפו אלפי שיניים חדות כתער, ושרט את ידה בעודו מנסה לנגוס ולצנוח
מזרועותיה החמימות. היא סגרה את הספר מהר יותר משסגרה את הקודם וגם אותו החזירה למקומו בין שורת
ספרי המוות האפלים הללו.
בפינת השורה הזו, שנראתה אחת הפינות המכילות את הכשפים האפלים במיוחד בהיסטוריה, היא ראתה ספר עבה
יותר מן השאר, ספר שבמבט ראשון לא נראה הכי בולט, אבל כשלקחה אותו הבחינה בעיטורי הכסף המונחים עליו בשלווה ונועם,
כאילו מסתירים את הזוועות היכולות להימצא בפנים.
היא פתחה את הספר ודפדפה בין הדפים המתפוררים עד שלפתע ראתה בבירור את המילה המודגשת באדום "הורקרוקסים."


"ג'יימס, אני חושבת שמצאתי את זה." היא מלמלה, הוא יצא מתוך גלימת ההיעלמות ואחז בצדו האחד של הספר.


"הורקרוקסים. בהוגוורטס באמת יש הכול." הוא אמר במהירות.


"לא כתוב כאן הרבה, אבל אולי זה שימושי.

'הורקרוקס- אחד מכלי המאגיה השחורה המסוכנים ,האפלים והאסורים ביותר הקיימים בעולם הקוסמים ו\או המוגלגים.
הורקרוקס הוא חלק מנשמה של בן אדם, שחבוי בתוך חפץ שמתאים את עצמו באופן אישי לקוסם המשתמש בו.
הורקרוקס אפשר ליצור רק באמצעות רצח של אנשים שלא בהכרח קשורים לקוסם היוצר את הגוף המכיל את נשמתו,
אף הוא מוגדר כקוסם אפל, השימוש בכישוף עוצמתי זה אסורה בהחלט.'

פוטר, רצח של אנשים. אתה חושב שהאנשים שנעלמו נרצחו כדי להכיל את העוצמה שיש להורקרוקס הזה?"



"אני לא יודע, אבל זה נשמע הגיוני בהתחשב בעובדה שקוסם אפל הוא זה שאחראי לכך. הוא רוצה לחיות לנצח והוא חושב שזה אפשרי...על ידי הריגה של אנשים אחרים. זאת גם המטרה של הכישוף?"



"לפי מה שכתוב כאן בינתיים, כן."



"לילי, תראי." ג'יימס הצביע לחלון הקרוב ביותר אליהם, שהיה עטוף בברזל מחליד, ולמרות שהיה קטן במיוחד שניהם הצליחו לראות בבירור את מה שנמצא מאחוריו- זיקוק אדום.



"מישהו בא." היא הסתכלה במפה. באותו רגע הם שמעו ממרחק מה יללת חתול שצמררה כל איבר בגופם והסמרה כל שערה על ראשיהם.



"פילץ'" מלמל ג'יימס במהירות "מהר, צריך ללכת." הוא הניח את מבטו על הגלימה וכך סימן גם ללילי להביט בה בלי לדבר.



" הנה הוא," הצביעה על מיקומו במפה. "יש עוד זמן עד שהוא יגיע, אני חייבת להמשיך לקרוא, אי אפשר לקחת את הספר אתנו, הוא מחובר בשרשרת למדף."

"לילי, אין זמן." הם התווכחו ביניהם.

"אז תיכנס מתחת לגלימה ותחכה, אני אכנס גם בעוד רגע." היא המטירה את מבטה בחזרה אל הספר והמשיכה לקרוא בעיון את הכתוביות האדומות שבתוכנו האפל .

היא כעת קראה את המילים בליבה, למען כך שפילץ' לא ישמע אותה ויגיע לאזור.
היא רפרפה באיטיות על המילים.

'הורקרוקס, וכוונותיו האחרות בין כה וכה, מותירות את הקוסם המשתמש בהם חסר פגע, דבר שמאכלס אותו ומעניק לו "חיים נוספים" מלבד אלו המתקיימים בגופו שלו.
חלק מנשמתו מאוכלסת בגוף דבר שדורש אמצעי התגברות נדירים וכמעט בלתי ניתנים להשגה.
ההורקרוקס סופח רק את הדברים המחזקים אותו ולפיכך כישוף לא יעזור לקוסם להתגבר על מושא הכוח הנ"ל.
לרשותו של הקוסם יעמוד מספר מצומצם של ברירות מחדל שאותם אף אדם לעולם לא העלה על הכתב. בהשמדת הורקרוקס-'

"לילי!" ג'יימס קטע אותה "מהר! הוא בא."



"רק עוד רגע."

'בהשמדת הורקרוקס יש להשתמש בכלי המיועד לכך שיוכל לספוח את הנשמה המוכלת בגוף ואת הגוף עצמו,
הריסת הגוף לא בהכרח תהרוס את הנשמה המוכלת בתוכו-'

"לילי!" ג'יימס כבר לחש.

"ג'יימס פו-" היא הסתובבה אליו, לומר לו לחכות עוד שנייה נוספת, אך זה היה מאוחר מדי.
ארגוס פילץ, השרת של בית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות עמד מולה כשבידו עששית ומתחתיו מתלפפת חתולתו בעלת העיניים האדומות- גברת נוריס.
לפני כן היא הצליחה לשמוט את ספרה ולהחביאו מאחורי ערימה בלתי מבוטלת של ספרים אחרים.
החיוך המתנוסס על פרצופו היה בלתי ניתן להכחשה.
הוא לבש את אותה גלימה חומה ומרופטת שלבש תמיד יחד עם הנעליים המאובקות מכל ההליכה המתמשכת במשך ימים ולילות.




"הו, תפסתי אותך  על חם," מלמל  " אני רואה שסוף סוף יש מישהו בצרות."

עיניו של פילץ ואף של חתולתו תרו בסביבתה, לראות אם יש איתה מישהו נוסף, דבר שהיה נכון- אך לא ניתן לעימות מפני שאותו אדם לא נראה, כאילו הוא לא באמת שם.
ליבה של לילי כאילו התעתק ממנה למקום אחר. למקום שלו יותר. למקום בלי צרות. למקום בלי דאגות. הרי איך תוכל להסביר את שהותה במקום כזה?


"בואי הנה, ילדה ארורה," מלמל פילץ בעוד חתולתו משחיזה את ציפורניה "אנחנו הולכים למשרד המנהל."

לילי התקדמה לעברו. ובדרך הזיזה את שפתיה קרוב למיקום של ג'יימס שכעת היה בלתי נראה.

"אל- תחשוף- את- עצמך" זה מה שהיא אמרה. "או –ששנינו- ניענש. תם- ונשלם -הקונדס" תוך כדי טפחה עם שרביטה בסתר על פיסת הקלף.



"מה אמרת עכשיו?" שאל פילץ כשחתולתו נראית כאילו היא עומדת להסתער על עכבר גדול במיוחד.



"כלום." היא אמרה, ובלי רצון נגררה אחרי פילץ למשרדו של דמבלדור. לא לפני שהוא חטף מבין ידיה את חתיכת הקלף ה'ריקה והמקומטת' ולקח אותו לאוסף
הפרטי שלו בתוך מגירה מצחינה במשרד קטנטן שמכיל המון חפצים של ילדים תמימים בשעות אסורות.



השעה הייתה עוד יותר מאוחרת. ולילי הספיקה כבר ללמוד עוד דבר או שניים, היא מצאה בעקיפין את מה שחיפשה.
טונקס, לופין, סיריוס ואפילו ג'יימס בטח כבר הספיקו לשוב למעונם ולישון שנת מלכים, בניגוד אליה- לילי אוואנס, שרק איימה על עצמה להירדם,
איימה לשווא. היא רק ישבה על הכורסא הנוחה במשרדו של דמבלדור, שעם כל הלחץ רק גרם לה להירגע ולרצות לישון עוד יותר ולחתום את היום עם פיסת מידע שתיתן אפשרות לחשוב עליה.
אך זאת לא האמת. וזה לא העולם בו לילי נמצאת אלה רק העולם שהיא רוצה להיות בו.

"את בטח מבינה את חומרת מעשייך בשעות כאלו." אמר פרופסור דמבלדור, שלבש כותונת משי סגולה שתאמה למצנפת שינה מחממת ופרוותית.



"כן, פרופסור דמבלדור." היא ענתה לו אפילו בלי לשים לב, בעוד שחיוכו של פילץ מהצד רק גדל והתרחב.



"היית יכולה להיפגע. מדור הספרים המוגבלים הוא לא מקום מספיק בטוח  לנערות מתבגרות, אפילו לא למבוגרים או מדריכים."

"אני מצטערת, פרופסור."



"האם תוכלי להגיד לי מה בדיוק עשית שם?"



"אני...-"



"הו, ארגוס, תודה על שירותיך בלילה הנפלא הזה וסליחה על טרחתך, אתה רשאי לעזוב."



"אין בעיה. לילה טוב, אדוני. תקרא לי שוב אם תצטרך אותי." מלמל ארגוס פילץ ועזב את החדר כשחתולתו משתרעת אחריו.



"מה אמרת, גברת אוואנס?"



"אני...אני רק חיפשתי משהו שיוכל לעזור לנו עם ג'ניפר קאלדרן."



"אני מבין. ולמה בחרת במדור הספרים  המוגבלים אם יורשה לי לשאול."

"מפני שזה חפץ אפל, אדוני, במחשבה ראשונית לא יכולתי לדמיין שמידע כזה יוכל ליפול לידיים של תלמידים, אדוני."



"מחשבה נבונה. והאם מצאת משהו?"



"לא, אדוני...לא."



"אז אני חושב שזהו אירוע מצער ביותר אם מסתכלים על הלילה הנפלא הזה. שיכל להיות לילה של שינה טובה במיוחד."



"אני מתנצלת, פרופסור."



"אך עלי להתייחס אליך כאל תלמידה מן הספסל, לא משנה מהן הנסיבות ולפיכך אני נאלץ לתת לך ריתוק. אני מאוד מצטער ,
תרצי אותו מחר אצל מדאם הוץ', היא צריכה עזרה בניקיון ארון הגביעים, יש משחק קווידיץ' בקרוב ולגביע החדש צריך מקום פנוי ונקי."

"כן, אני יודעת, פרופסור."



"אני מקווה שהעבודה הזו לא תעמיס עלייך, אבל את צריכה להבין את חוסר האחריות שמתבטא בסיכונים שלקחת."



"אני מודעת לסיכונים ולטעות שעשיתי, פרופסור, זה לא יחזור על עצמו."


"זה ברור כשמש." הוא נשם נשימה ארוכה. "ולילי, פעם הבאה...אל תיקחי איתך את גלימת ההיעלמות.
היא יכולה פתאום ללכת לאיבוד." הוא קרץ אל לילי בחיבה והסתלק מן החדר, מותיר את היציאה פתוחה למענה.
היא, במהירות לקחה את רגליה והסתלקה לעבר חדר המועדון, מתנשפת בהגיעה לשם.



"לילי, את בסדר?" רצה אליה טונקס, אחריה כל החבורה, שלהפתעתה המוחלטת-עוד לא ישנו.



"אני בסדר גמור."



"מה פילץ' עשה לך?" סיריוס שאל כשחיוך על פניו.



"כלום, הוא רק לקח אותי לדמבלדור, אבל הוא לקח את המפה שלכם...סליחה."



"זה בסדר, כל עוד את בסדר, כבר נשיג אותה חזרה מתי שהוא."



"לילי," אמר ג'יימס "אני כל כך מצטער שלא יצאתי מתוך הגלימה ולקחתי אחריות על המעשה...את אמרת לי להישאר שם ו..."

"זה בסדר, פוטר, אם היית יוצא היו מאשימים את שנינו, עדיף קורבן אחד מאשר שניים."

"קורבן?"



"קיבלתי ריתוק למחר."



"אני אלך לפרופסור דמבלדור-"



"זה בסדר, הוא הבין .הסברתי לו שהלכנו...שהלכתי לחפש עוד מידע ולא מצאתי כלום."



"לא מצאת כלום?" התפרץ לופין.



"לא...מצאתי. אבל אם הייתי אומרת לו את זה הוא היה שואל ואז הוא גם היה יודע שכל הזמן הזה ידעתי שזה הורקרוקס"

"אז מה מצאת?" כל החבורה שאלה כמעט באותה השנייה.

"ובכן...אני קראתי כמה פסקאות והבנתי שמה שוולדמורט רוצה לעשות בעזרת ההורקרוקס זה לחיות לנצח על ידי הריגת אנשים אחרים,
והוא יצר את הכלי שאיך -שהוא מחובר אליו נפשית וחלק מהנשמה שלו שוכן בתוכו עכשיו, והוא סופח רק את מה שמחזק אותו, רק ככה אפשר להשמיד אותו,
להשתמש בכלי שעושה את אותה פעולה. אין כישוף מסויים שיפעל אלא רק כישופי הגנה זמניים, כמו שדמבלדור הפעיל לדוגמא, הלחש לא חייב לרמז על הורקרוקס.
ההורקרוקס מאכלס את וולדמורט וגורם לכך שאם יהרגו אותו כשהוא בגופו שלו, הוא ימשיך לחיות כנשמה בתוך הכלי עד שיצא משם ויקבל גוף חדש, במילה אחרת יהיו לו כמה נשמות,
כמה הזדמנויות לחיות, וזה לא ההורקרוקס היחיד, לבינתיים כן, אבל אפשר לפצל נשמה ליותר חלקים, להרבה יותר חלקים."

"אז אנחנו צריכים להשמיד הורקרוקס עם אמצעי שסופח את מה שמחזק אותו?"

"בערך, אבל אני לא מבינה כל כך מה זה אומר."

"אני חושב שזה אומר שיש אמצעי מיוחד בשביל זה, אולי משהו שיכול להרוג? הכוונה לאותה...צורה...לאותה דרך?" המשיך ג'יימס.

"זה עדיין לא מובן."

"כבר מאוחר," אמרה לילי "אני חושבת שכדאי שנלך לישון ונחשוב על זה מחר, בראש שקט, אני צריכה לנוח.
חוץ מזה יש לי ריתוק, אסור לי להירדם באמצע." היא חייכה.

"כן, גם אני חושב שזה רעיון טוב." מלמל ג'יימס במבוכה ועלה לחדר המועדון של הבנים באיטיות, גורר אחריו את סיריוס ולופין.

"בואי, טונקס." לחשה לילי בקול ישנוני וצרוד, ועלתה באיטיות לחדר המועדון של הבנות.
נשכבה במיטתה הרכה יותר מתמיד, שכאילו הפכה לרכה יותר במיוחד בשבילה.
זה באמת היה לילה יפה. מאותם כוכבים שנצצו בשמיים עד הירח הלבן המבריק.
לילי סוף-סוף מצליחה לדעת משהו, והפעם היא לא לבד.

מתיש, אני יודעת. בכל מקרה זהו להיום :)
אני אמשיך בקרוב, אבל רק אם תגיבו :)
ושבת שלום :)

הפרק הקודם		הפרק הבא