להיות חצויי זה לא קל

כשהרגשתי שוב אדמה ברגליים פתחתי עיניים בזהירות, עדיין נותנת יד לאמילי. ארמון גדול היה לפניי, שחור ומפחיד. אנחנו עמדנו ליד חורשה או שדה, זה לא היה ברור בכלל. שמעתי נהמות רחוקות שגרמו ללב שלי לדפוק בבהלה ולרגליים שלי לקפוא. שמעתי צרחות אימה של אנשים. נתז מים. איש צוחק איפושהו. בלעתי רוק בזמן שהאחרים קרסו לישיבה. אבל מרקו עשה הרבה יותר מזה. "איך אח שלי אומר לי," מלמל מטושטש. "עם כוח גדול מגיע רצון גדול לנמנם." הוא קרס לשינה על התיק שלו שהספיק להביא במהירות בתור כרית מתחת לראש. חייכתי בהיסוס. אמילי הסתכלה עליו בחשש וקלייר סקרה את הסביבה בפנים חיוורות. "מה..מה...איפה אנחנו?" מלמלה. אמילי הנהנה ושפשפה את העיניים. נזכרתי במשהו. "אמילי, באמת עזרת למרקו עכשיו?" שאלתי ובלעתי רוק ואז לקחתי אוויר. טוב, נראה לי שזה אוויר. זה הרגיש כמו אוויר. "כן," אמרה. "כיוונתי את המחשבות שלנו לכאן ועזרתי בקסם כשדמיינתי שאנחנו מפליגים לפה." הוסיפה בביישנות. חייכתי אליה בהתפעלות והיא משכה בכתפיים וחזרה להסתכל מסביב. "כדאי שננוח," קלייר אמרה וחזרה אלינו. הלכנו על מה שנראה כמו שדה חיטה צהוב. הנהנתי. "אבל צריך שמישהו ישמור. אה, מישהי." תיקנתי והסתכלתי על מרקו, שישן עמוק ונראה בחלום השביעי כבר. תהיתי מה הוא קרא שגרם לו לחשוב שהמפה כאן. קיוויתי שהוא צודק. לא רציתי לחזור למחנה ושהרוחות עדיין יהיו שם- ההיתקלות היחידה שלי ברוח לא הייתה נעימה כלל.

בעקבות זה נדרתי בלב לעולם לא לבוא למחנה יופיטר, לפי השמועות שם הרוחות נחמדות אבל מסתובבות חופשי לגמרי. אח שלי למחצה פרסי קרא להן לארס. מה שהן לא יהיו, זה נשמע מפחיד. ואם בקושי שרדתי רוחות רגילות...סידור שקי השינה של אמילי וקלייר מהתיקים העיר אותי ממחשבותיי וגרם גם לי להוציא שק שינה רך ונעים. חייכתי חיוך מנומנם למראו ומיד התכרבלתי בו, הופכת את התיק שלי לכרית גם וכך גם האחרות, שישנו אחת ליד השנייה. חייכתי לעצמי ונרדמתי. "קומי," שמעתי את הקול של מרקו כעבור לא יודעת כמה זמן. מצמצתי וקמתי מטושטשת, משום מה המשפט 'רק אתה תוכל לעזור לקלייר להתאושש' תקוע לי בראש בקול של אישה מבוגרת. כשהמבט שלי התמקד ראיתי שכולם כבר ערים ומרקו נראה פחות או יותר כמו חדש. "שינה קצרה וזהו זה," מרקו אמר לי בחיוך כשהמתמתחתי. בהחלט הרגשתי ערנית יותר ושמחתי לא לישון יותר על לק. זה לא היה נוח במיוחד אפילו שהוא טס לאט- בגלל זה רציתי אותו, שנוכל לישון בשקט ולא לפחד ליפול מהמהירות במהלך המסע. "לאן הולכים?" שאלתי מנומנמת ושתיתי מים ואז אכלתי סנדוויץ' מדודה מ"ם לשעבר שהוצאתי מהתיק. כולם אכלו גם. מרקו בלע. "לארמון של אבא שלי. זה שם." אמר. בהיתי בו. "המפה!" הזכיר לי. חייכתי בהיסוס והנהנתי במבוכה. "ברור. אבל מה יש שם?" שאלתי והתיישבתי יותר נוח. "ולמה אתה חושב שזה שם?" אמילי שאלה. מרקו בלע שוב את הסנדוויץ'. "אפשר את הספר שלך?" שאל. אמילי התבלבלה אבל הושיטה לו אותו. הוא דפדף מהר לאנשהו ואז נעצר אחרי שהנהן. הוא הקריא לנו: "תסאוס ופיריתואוס היו גיבורים יוונים ידועים שהתחייבו להתנשא רק לאחת מבנותיו של זאוס. תסאוס בחר בהלנה, והוא וחברו חטפו אותה והחליטו להחזיקה עד שתהיה מבוגרת מספיק להתנשא. (' ואם היא לא אוהבת אותם בכלל?' חשבתי בכעס. 'שובניסטים.') מרקו המשיך: ' פיריתואוס, מאידך, בחר להינשא לפרספונה. ('רגע, היא כבר לא נשואה להאדס?' חשבתי שוב.) 'הם השאירו את הלנה עם אימו של תסאוס, בזמן שהם טיילו בעולם התחתון. ('ממש טיול רומנטי,'חשבתי לעצמי.)  אבא העמיד פנים כי הוא מארח אותם לסעודה, אך ברגע שהשניים התיישבו, נחשים התפתלו סביב רגליהם והש..והשאירוה...' מרקו הסתבך במילה ונאנח לבסוף. "והשאירו אותם שם." הוא סיים לקרוא וסגר את הספר, מחכה לתגובות 'אה!' אבל לשווא. הוא עשה פרצוף מאוכזב כשלא הגבנו.   

"זה לא ברור?" הוא דחק בנו. כל הבנות החלפנו מבטים מבולבלים. מרקו נשך שפתיים והסתכל על הארמון המפואר.(והמכוער, לטעמי.) "אנחנו בכלל לא צריכים את המפה. אנחנו פשוט צריכים ללכת לאבא ולדבר איתו על מה שקורה במחנה! והוא יסדר הכל. סוף טוב הכל טוב" אמר בחיוך. עדיין החלפנו מבטים, אבל הם השתנו למודאגים. "אה..." קלייר התחילה להגיד, ככל הנראה בלי לדעת איך להמשיך כי היא בלעה רוק וסגרה את הפה. "אבא שלך נשמע נחמד," אמילי אמרה בקול רועד. קלייר נתנה לה יד, והמחשבות שלי מיד נעשו שמחות והפכו מ'הצילו!' או 'תוציאו אותי מכאן!' 'אני רוצה בחזרה למחנה ועכשיו!' ל'תתנשקו כבר!' זוגות להטביים זה הכי חמוד. הסטתי מכולם את המבט שלא יראו את החיוך הענקי שלי והקשבתי למרקו. "כן, אני יודע. אבל לא צריך לפחד- נחשול, למה את צוחקת?" הוא שאל אותי. התפקעתי מצחוק על השק שינה. מיהרתי לחזור לעצמי. "לא מפחיד?" שיקרתי על מה צחקתי הרגע. "האדס? אל המתים? לא מפחיד?" כמעט צעקתי כשהאימה חזרה אליי כשנזכרתי איפה אנחנו. מרקו חייך בהיסוס ונרתע ממני. כן, בהחלט חזרתי לעצמי. "כן. חוץ מזה, הוא רק אל השאול והאבנים היקרות. תנטוס הוא אל המוות." אמר. התיישבתי בכעס. "אה, זה ממש מנחם אותי." אמרתי בציניות. מרקו בלע רוק בזמן שאמילי שלחה לי מבט זועף. "קצת אופטימיות, גל ים. זה אבא של מרקו. זה יכול להיות לטובתינו" אמרה. הרמתי לה גבה. קלייר בינתיים לקחה את היד שלה חזרה וקברה את עצמה בתוך התיק שלה. "גל ים?" שאלתי. אמילי צחקקה במבוכה. "נחשול..גל ים... זה הפירוש של השם שלך" אמרה בהיסוס. צחקנו שתינו. מוזר, אבל התחברנו. מרקו חייך בהיסוס ושתינו מים, ארזנו והתחלנו ללכת נחושים.

הפרק הקודם		הפרק הבא