שלושה סוגי דם, יורשי הקונדסאים..

אוקיי.
הפרק שאני עומדת לכתוב עכשיו, יהיה הפרק האחרון שאכתוב.

ולפני שנתחיל- אני חייבת להגיד כמה מילים.

אוקיי, התחלתי לכתוב את הפאנפיק הזה לפני שנתיים, ואני בכנות מופתעת שלא נטשתי אותו באמצע.

אבל משהו בו נכנס ללב שלי.

וגם תודה לכל מי שקרא את הפאנפיק הזה- זאת הרגשה ככ נפלאה לדעת שמה שאני כותבת אשכרה מעניין מישהו.

אני חייבת לכם תודה- בלעדיכם ובלי התגובות הנפלאות שלכם לא הייתי מסיימת את הפאנפיק הזה אף פעם.

אתם נפלאים.

זהו, אני חושבת שאמרתי כל מה שיש לי להגיד.

בפעם האחרונה, בואו נתחיל.

----------------------------------

נ.מ כללי:

מדהים באיזו מהירות הכל קרה.

כשבועיים לאחר שאחיה של אליס נתפס, המשפט הסתיים, גזר הדין היה מאסר עולם באזקאבן. למרות של החבורה צפתה את זה- עדיין היה לאליס קשה לעכל את הבשורה. זה בכל זאת אחיה. השאר ניסו לתמוך בה כמה שאפשר- והיא הייתה אסירת תודה על כך. תשמחו לדעת עוד יותר שלאחר המקרה, ניק וג'ים הפכו רשמית לזוג- באשר לאליס ורובי, הן לא הודו בזה, אבל כל טיפש יכל לראות שהן מאוהבות. השבועות זלגו כמו מים, ולפני שמישהו מהגיבורים שלנו הבין מה קורה- הגיע הזמן ללכת הביתה אל חופשת הקיץ- והיום האחרון היה מדהים מכל הבחינות.

*פלאשבק: היום האחרון ללימודים*

נ.מ ג'ים:

ביום האחרון לפני חופשת הקיץ ניק לקח אותי לבלות בהוגסמיד. היה לי קשה להאמין שהוא החבר שלי עכשיו. בחיי שבהתחלה שנאתי אותו ואת הפלירטוטים שלו- אבל כנראה שדברים הסתדרו לטובה, כי אני לחלוטין משוגע עליו.

הוא לקח אותי לפונדק ריק, אז כשרק שנינו היינו שם, כשהסתכלתי בעיניים הכחולות האלה שלמדתי לאהוב, ובאדם שלא משנה כמה רע, או מעצבן, או פחדן הייתי בחודשים האחרונים נשאר לצידי, אמרתי את הדבר המתבקש.

"אני אוהב אותך".

זה הרגיש נכון.

נ.מ אליס:

רק עוד שש שעות להוגוורטס. שש שעות עד שחוזרים הביתה. ביליתי אותן במדשאות יחד עם רובי.

כששכבנו שם על הדשא, כשהיא חייכה אלי את החיוך השובבי הזה, והפנתה אלי את עיניה בעלות הצבעים השונים, הבנתי משהו כל כך ברור, משהו כל כך מובן מאליו, שלא הבנתי איך הייתי מספיק טיפשה בשביל לא לראות את זה כל הזמן.
אני אוהבת אותה. אני באמת ובתמים אוהבת אותה.
ואז לא היה יותר שום נכון ולא נכון. ולא הזמן המתאים. כל העולם היטשטש והדבר היחיד שיכולתי לראות בבירור היה היא.
אז תסלחו לי אם אשוויץ לרגע,
אבל לא יכולתי לקוות לנשיקה ראשונה יותר טובה.

נ.מ רואן:

עוד שעה אחת. עוד שעה אחת ונעלה על הרכבת.

השקפתי על רכס ההרים שהקיף את הטירה הזאת- שאני כל כך אוהב. כבר נפרדתי מאלייז'ה וקבענו שנדבר כל יום במהלך החופש. אבל לרגע משהו תפס לי את העין.

ההרים.

להרים יש פסגות.
ויש הרבה הרים.
אז יש עוד ככ הרבה פסגות לטפס עליהן, לא?
ולרגע המחשבה מילאה אותי בפחד. כי אם העולם כל כך גדול, איך בכלל אפשרי לשרוד אותו?
אבל אז, כששתי דמויות שהכרתי כל כך טוב שעטו אלי מחייכות, פתאום ידעתי את התשובה.
ככה נשרוד אותו.
שלושתינו ביחד.
אני, אליס וג׳ים.

~סוף~

הפרק הקודם		הפרק הבא