אני יהודי

מעוז צור ישועתי,
לך נאה לשבח,
תיכון בית תפילתי,
ושם תודה נזבח.
לעת תכין מטבח
מצר המנבח.
אז אגמור
בשיר מזמור
חנוכת המזבח.

רעות שבעה נפשי,
ביגון כוחי כלה,
חיי מררו בקשי,
בשעבוד מלכות עגלה.
ובידו הגדולה,
הוציא את הסגולה,
חיל פרעה
וכל זרעו
ירדו כאבן במצולה.

דביר קדשו הביאני,
וגם שם לא שקטתי,
ובא נוגש והגלני,
כי זרים עבדתי.
ויין רעל מסכתי,
כמעט שעברתי,
קץ בבל
זרבבל,
לקץ שבעים נושעתי.

"מה ההמשך?" היא צחקה.

"כל שנה אני לומד קצת, השנה למדתי את הבית השלישי, אבל אני לא זוכר את ההמשך" צחקתי.

זה היה היום האחרון של חנוכה, הדלקנו יחד את הנרות, אכלנו לביבות, שיחקנו קצת, בקיצור, נהננו.

ניסיתי לקרוא את המחשבות שלה- "איך אני אגיד לו? החלטתי" לא ממש ברור, אבל נחכה ונראה, היא רוצה להגיד משהו, אבל לא אומרת אותו, שיהיה במזל טוב...

"רציתי להגיד לך משהו, שחר, אבל אני אעשה במקום משהו אחר" היא אמרה, הביטה לריצפה.

"מה?"מה היא רוצה להגיד? ולמה היא לא אומרת את זה? ומה היא תעשה במקום.

"שחר..." היא אמרה, ואז הפסיקה, הכול הפסיק, היא נישקה אותי על הלחי ולחשה לי באוזן "אני אוהבת אותך, שחר, מאוד אוהבת אותך"

היא לא נשארה הרבה זמן.

"לילה טוב, שחר" היא אמרה כאילו לא אמרה כלום.

"לילה טוב" זרמתי.

היא עלתה, ואני נשארתי לבד.

המשך יבוא...

הפרק הקודם		הפרק הבא