רשומות פוטר : לפיד הגורל

[b]פרק 26 : אמונה תפלה.[/b]

הארבעה עמדו מעל המכתב, בוהים באותיות הזוהרות.
"זה לא הגיוני," מלמלה הרמיוני. "אף אחד לא יודע היכן מרלין נקבר."
"אז כנראה שהלונגבוטומים ידעו," אמר רון בעוקצנות. "כתוב פה שזה בלוך נס."
"אני לא יודעת, משהו פה לא נראה לי." הרמיוני קימטה את מצחה. "מה הקשר בין ההורוקרוסים לקבר של מרלין?"
"זה לא משנה." אמר הארי נחרצות, "אנחנו יודעים שהלונגבוטומים כתבו את המסר, ואנחנו יודעים שהם רוצים לעזור לנו. אני מציע שנלך לבדוק את העניין." הארי לקח נשימה ארוכה והסית את מבטו אל נוויל. "מה אתה אומר?"
נוויל, שעד אותו זמן בהה בשולחן מבט חלול, הרים את מבטו. דמעות זלגו מעיניו, אך מבטו נראה נחוש מאי פעם. "ההורים שלי כתבו את זה כי הם רצו שאלך. אז אני הולך!"
"אם כך, אנחנו איתך," קרא רון והרים את מבטו אל הרמיוני.
"בסדר," הרמיוני חרקה שיניים. "אבל זה מאוד רחוק, איך נגיע לשם?"
"זו לא בעיה," אמר הארי. "נשיג תמונה של המקום ונתעתק לשם."
"רעיון גאוני, הארי," אמר רון והוסיף, "הרמיוני, איך לא חשבת על זה בעצמך?"
לחייה של הרמיוני הוצפו סומק. אך מהר מאוד היא התעשתה, לקחה נשימה עמוקה וענתה בטון הולך וגבר; "אולי מפני שהתעתקות כשלעצמה היא דבר בעל סיכון, אשר גדל ככל שהמרחק בין המקום ליעד גדל! ואולי בגלל שאנחנו לא מכירים את המקום, ואפילו אם נלמד איך הוא נראה, הסיכוי שנגיע למקום הנכון ולא ננחת באמצע שומקום, או שניתקע בעולם הריק, הוא כל כך קלוש, עד שעדיף לנו כבר להגיש את עצמנו לוולדמורט על מגש של כסף," הרמיוני נתנה בהם מבט מלא תוכחה, תוך שהיא מתנשפת כאילו הרגע סיימה מרתון.
פניו של רון החווירו, ספק אם מפני תגובתה המתקוממת של הרמיוני או מפני הזכרת שמו של וולדמורט.
"אז...אני מניח שאנחנו לא מתעתקים." הוא גמגם.
"כן, אתה יכול להניח את זה." היא רשפה.
"אז איך נגיע לשם?" שאל נוויל
הרמיוני התיישבה על הספה והחלה לעסות את רקותיה. "אני לא יודעת, תן לי לחשוב על זה."
"מה לגבי מפתח מעבר?" שאל נוויל.
"לצערי, זה לא אחד מהכישופים החזקות שלי," נאנחה הרמיוני. "וזה עדיין משאיר לנו את הבעיה של חוסר ההיכרות עם המקום."
"אילו רק היו לנו מטאטאים..." חשב הארי בקול.
"אבל אין לנו," רטן רון. "גם אם היו לנו מטאטאים, זו חתיכת טיסה והשערות ברגליים שלי סומרות רק מהמחשבה על הקור שם למעלה."
"טוב," אמר הארי. "כבר מאוחר, ועבר עלינו יותר מדי היום גם ככה. אני מציע שנלך לישון. בבוקר, כולנו נוכל לחשוב טוב יותר." מלמולי הסכמה נשמעו ברחבי החדר.
"לילה טוב, חברים," רון רכס את פתח האוהל, והארבעה התפזרו למיטותיהם.

בארבעת הימים הבאים החבורה בחנה דרכים שונות בהן יוכלו להגיע לסקוטלנד, אולם דבר לא עלה בידם.
"אוף!" רטן רון, תוך טריקת דלת המזווה הריק בפעם השלישית. "הרמיוני, אין לך איזה כישוף שיוצר אוכל?"
"רון. כמה פעמים אני צריכה להסביר לך את חוקי גאמפ," נאנחה הרמיוני. "אי אפשר ליצור אוכל! אפשר לזמן אוכל, אבל אין לנו מאיפה."
"זאת לא אשמתי," הוא ציקצק. "אני לא חושב טוב כשאני רעב."
"או כשאתה עייף, מנוזל או נושם באופן כללי." ענתה הרמיוני בלגלוג.
"הרמיוני, אני כל כך רעב שאני מוכן לאכול מאחת הצנצנות ממופע האימים הזה שנוויל הביא לכאן." רון הצביע לעבר צנצנות הרכיבים, שהיו מלאות בחלקי צמחים רוטטים ומגעילים למראה.
"צריך להשיג אוכל," אמר הארי, שמאתמול בצהריים ניסה להתעלם מבטנו המקרקרת. הוא לא רצה להודות בכך, אבל כמו רון, גם לו הצנצנות החלו להיראות יותר ויותר אטרקטיביות.
"לא מצאנו שם שום דבר שמזכיר אוכל נורמלי," קרא נוויל בייאוש, לאחר שחזרו ממסע חיפושים כושל ביער. "אני מציע שנלך לקנות משהו בעיירה הסמוכה. הרמיוני, נשאר לנו כסף של מוגלגים?"
"לא," נאנחה הרמיוני. "שכחתי את הכסף בכיכר גרימולד. אבל יש לנו כסף של קוסמים-"
"גם לי יש פה חופן," אמר נוויל, מעט מחויך ושמח לעזור. "אולי נוכל לקנות בסמטת דיאגון." הוא הציע.
"כן, רק שסביר להניח שסמטאת דיאגון מפוצצת באוכלי מוות." אמר רון.
"נכון, אבל יש לי שיקוי פולימצי. אפשר ללכת תחת הסוואה." קראה הרמיוני.
"יש לך שיערות של קוסמים אחרים?"
הרמיוני הנהנה.
"טוב," קבע הארי. "אנחנו יוצאים לקניות!"

וכך קרה שבצהרי יום רביעי, התעתקו שלושה קוסמים בגיל המעבר ומכשפה נאה אחת לסימטאת דיאגון. הסמטא לא נראתה כפי שהארי זכר אותה. חצי מהחנויות היו סגורות, פוסטרים שונים של מבוקשים, שאת חלקם זיהה הארי כחברים במסדר עוף החול, כיסו כל סנטימטר של קיר.
הארי היה בגופו של איש גבוה, בסביבות השלושים לחייו, בעל שיער חום ותחילתה של קרחת בקודקוד ראשו. נוויל היה בגופו של גבר מוזנח למראה, בעל שיער בהיר שהגיע עד לכתפיו. רון בחר ללכת כאיש משופם בגלימה יקרה, בעל שיער חום שסורק בקפידה בצידי ראשו. הרמיוני, לעומתם, לקחה שערה מצעירה תמירה, בשנות העשרים לחייה, בעלת שיער בהיר שהגיע כמעט עד למותניה.
"הרמיוני, אני חושב שאני מחבב את המראה החדש שלך," אמר רון, וקרץ בשובבות לכיוון הצעירה הנאה שלצידו.
"חבל, כי אני ממש לא אהבתי את שלך," סיננה לכיוונו והתקדמה לעבר החנות בצעדים מהירים. הארי ונוויל גיחכו מהצד, משועשעים מן הדיאלוג.
לבסוף, הארבעה נכנסו לחנות קטנה בקצה הסמטה, שם קנו מספיק מזון לשלושה שבועות לפחות.
"סוף סוף אוכל אמיתי, לשם שינוי," צהל רון בצאתם מהחנות.
"מזל שיצאנו," אמרה הרמיוני. "עוד שנייה והמוכרת ההיא הייתה תופרת לך את הפה, עם כמות הדוגמיות שאכלת שם."
"הרמיוני, זו משוואה פשוטה. כשרון רעב- רון אוכל." צחקק רון.
"חברים, תורידו את הקול," לחש נוויל. "אנחנו לא רוצים שמישהו ישים לב אלינו, וזה לא קשה במיוחד כשאין הרבה אנשים."
"בואו נתעתק מרחוב צידי." הציע הארי.
הארבעה פנו בכניסה לסמטה צדדית שהסתעפה מהרחוב הראשי, כאשר הם נתקלו בלא אחר מאשר מנדגוס פלצ'ר.
"או-הו, אדונים וגבירתי," מנדגוס קד לפניהם, "אפשר אולי לעניין ת'כם בביצי דרקון? אולי ארס אקרמנטולה נדיר?" הוא שלף צנצנת ובה נוזל צהבהב ושקוף למחצה.
"לא, תודה." אמר הארי, מנסה לכבוש את זעמו, "אבל..." הוסיף לאחר רגע קל, "אולי תוכל לומר לנו מה הדבר הזה?" הוא הצביע על חבילה מגולגלת מאחורי מנדגוס.
"או, לאדוני יש עין חדה," מנדגוס מחה בידיו."זהו שטיח מעופף תוצרת מכשפי המדבר, אשר חיים במזרח הרחוק. חפץ נדיר ביותר, מיוצר במיוחד למסעות ארוכים. הו'יכול להכיל עד עשרה אנשים, מכושף כך שמ'שיסתכל מהאדמה לשמיים לא יראה אותו, ובלילות הקרים הוא שומר על חום הגוף של הנוסעים." מנדגוס סיים את הרצאתו בחיוך מעוות שגרם לפניו להיראות אפילו עוד יותר מחרידות. הארבעה הביטו זה בזו, ובלי מילים הסכימו פה אחד. הם צריכים את השטיח הזה.
"אפשר לראות?" הארי עטה על פניו חיוך מזוייף.
"בוודאי," קרא מנדגוס. "בוא סת'כל, אפשר גם לגעת."
הארי רכן אל השטיח המגולגל על הרצפה, כשלפתע דבר מה נפל מהכיס הפנימי של גלימתו. הוא עצר את נשימתו; היו אלה המראות של סיריוס.
ממממ, אילו מראות תקשורת, לא?" שאל מנדגוס בקולו החטטני.
"כן." ענה לו הארי בקוצר רוח.
"ת'קשיב, אני רואה שאתה מתעניין בשטיח," מנדגוס גמגם. "בוא נעשה עסקה."
"איזו עסקה?" שאל הארי.
"אני רציתי למכור את השטיח בשלוש-מאות אוניות זהב." הכריז מנדגוס. "אבל אני מוכן להחליף את השטיח במראות."
כעסו של הארי עלה על כל דמיון עכשיו. איך הפחדן הנלוז הזה מעז להציע לו להחליף את המראות של סיריוס בתמורה לשטיח?! ובכל זאת, בוא לקח נשימה עמוקה והצליח לכבוש את יצרו, הפעם בקושי רב. הוא ידע שהמראות לא עובדות, ולמרות הערך הרב שלהן, הם היו זקוקים לשטיח! הארי הביט במנדגוס, וזה בחן אותו בעוינות, עדיין לא מודע שזהו לא אחר מאשר הארי פוטר.
"נו," שאל מנדגוס במתח. "רוצה להחליף?"
הארי הנהן בהסכמה, הושיט למנדגוס את המראות וזה לקח אותן בחופזה ודחף לכיסו.
"אוקי," אמר מנדגוס בחיוך רחב. "רק עוד חמישים אוניות זהב, והשטיח שלכם."
"איך אתה מעז?!" צעק הארי, קולו החל להשתנות, "בוגד שכמוך! אני נותן לך אוצר, שבכלל לא מגיע לטיפוס פחדן ועלוב כמוך, וזה עוד אחרי כל החפצים שגזלת מכיכר גרימולד לפני שנתיים!" מנדנגוס קפץ בבהלה והתרחק כמה צעדים אחורה. הארי עקב אחריו, משתנה בחזרה לעצמו עם כל צעד. הוא שלף את שרביטו וכיוון לעבר ראשו של מנדגוס.
"הארי, בבקשה תירגע! אתה תמשוך יותר מדי תשומת לב," קראו השלושה לעברו.
"רון, תפוס את השטיח." סינן הארי בשיניים חשוקות, כששרביטו עדיין מכוון על מנדגוס.
"הארי ?!" התנשף מנדנגוס. "א-ני, אני לא ידעתי שזה אתה...אני ב-בחיים...אני בחיים לא...-"
"-נוכל שכמוך!" הוא קרא. "מעולם לא אסלח לך על שגנבת לסיריוס חפצים מביתו-"
"מה אתה עושה, אתה משוגע?" קולה של נערה גרם לכולם לקפוא במקום.
היא רצה לעברם ודחפה את רון על נוויל והרמיוני המופתעים. אז תפסה בהארי בידה האחת ורון בידה השניה, והתעתקה מהמקום.

השישה נחתו ליד בית עץ על שפת הים. הארי קם כאשר הוא מחזיק בצווארונו של מנדנגוס, שהאחרון מנסה להגיע לשרביטו. הוא ראה שנוויל, רון והרמיוני חזרו לצורתם האמיתית, בעודם קמים מהארץ ומנערים את גלימותיהם.
"מה אתה חושב שאתה עושה?" רשפה קלייר על הארי ההמום. "אתה מנסה להיתפס בכוונה? חשבתי שה'[i]נבחר'[/i] היה צריך להיות קצת יותר נבון."
"קלייר!" נוויל קרא באושר.
"אציו שרביט!" קרא רון, והשרביט של מנדנגוס, ששכב על הארץ, מיהר לעברו.
"מה קרה?" שאלה הרמיוני בתמיהה. "איפה אנחנו?"
קלייר הפנתה את מבטה לעבר הרמיוני, "הבאתי אתכם לבית המסתור שלי," אמרה.
"קלייר," נוויל גמגם, "תודה על העזרה."
קלייר חייכה קלות. "בבקשה," אמרה קלייר, ומבטה הביע חמלה. "אני שמחה שהצלחת למצוא את הארי, רון והרמיוני אחרי הקרב בבית של סבתך. אני משתתפת בצערך, ויותר מכל אני מקווה שאתה בסדר." היא חיבקה אותו. נוויל השתתק והשפיל מבטו.
"סליחה שנעלמתי מיד אחרי זה. הייתי חייבת לקחת את דאדלי למקום מבטחים."
"מזלי שבדיוק באת לבקר את הורייך." נוויל ניסה לעטות חיוך על פניו, אך ללא הועיל.
לפתע נפתחה דלת הבית בחבטה עזה, ודאדלי יצא בריצה מהבית. "קלייר," הוא אמר, ועצר נשימתו - מביט בהארי. לאחר רגע התעשת והמשיך. "הכל בסדר?"
"כן," ענתה קלייר. "בן-הדודה שלך התנהג בטיפשות, מזלו שהייתי שם במקרה." היא נאנחה. "נוויל, אחרי כל מה שקרה, חשבתי שאולי תהיה מעט יותר זהיר. מה חשבתם, שתוכלו לעורר מהומה ברחוב הכי הומה באנגליה, ואף אחד לא ישים לב?"
קלייר המשיכה לנזוף בהארי, אך דעתו הייתה מופנה כלפי מנדגוס. כל אותו הזמן, הארי שם לב שמנדנגוס מסתכל על קלייר בצורה מוזרה.
"איך אמרת שקור'ים לך?" שאל מנדנגוס.
קלייר הסתכלה על מנדגוס, המבט בעיניה אמר כי הבחינה בו בפעם הראשונה. "קוראים לי קלייר." היא ענתה.
"את מאוד דומה לאוכלת מוות שהכרתי פעם. אזמרלדה, נדמה לי, כך קראו לה."
קלייר הסמיקה למשמע מילותיו של מנדנגוס. "זה נכון, אמי הייתה אוכלת מוות, אב-"
"מה?" קראו הארי, רון והרמיוני פה אחד.
"הייתה?" הרמיוני ציממצה את עיניה בחשד, "לא אמרת שהלכת לבקר את הורייך, שגרים ליד ביתה של סבתו של נוויל?"
"נכון, אבל אתם ל-"
"ובכן, עכשיו כשאתם מעלים את הנושא, אני לא חושב שאי פעם ראיתי את הוריה של קלייר. הם תמיד בעבודה, או בקניות, או בקטיפת אוכמניות בשדה. מעולם לא שאלתי יותר מידי שאלות," נוויל נראה מבולבל יותר מהארי, רון והרמיוני גם יחד.
"רון, פרוס את השטיח, אנחנו עפים מפה. עכשיו!" אמר הארי, בזמן שרון זרק בזלזול את שרביטו של מנדנגוס על הארץ.
רון, נוויל והרמיוני פרשו את השטיח ונעמדו עליו.
"קדימה, הארי. עלה!" קראה הרמיוני, בעוד השטיח החל להתרומם מתחתם.
הארי החל להתקדם לכיוון השטיח כשקלייר אחזה בזרועו. "הארי, חכה! זה לא מש-"
הוא הדף את קלייר על הקרקע, רץ לכיוון השטיח וטיפס עליו בזריזות. השטיח הגיב למגע ידיו , כאילו ידע שהארי רוצה להסתלק, ובשנייה ששתי רגליו של הארי היו עליו, הוא נסק לשמים. החבורה הסתכלה אחורה בדיוק בזמן כדי לראות את מנדגוס מתעתק, ואת דאדלי עוזר לקלייר לקום.

הם עפו במשך שעה בלי לדבר. השטיח טס כאילו כבר ידע לאן הם רוצים להגיע, או שהרמיוני הנבונה למדה כבר איך לתפעל אותו - זה לא עניין את הארי באותו רגע. גשם החל לרדת וכמו שמנדגוס אמר, השטיח הגן עליהם בכיפה שקופה מפני הרוח והגשם, כך שהם נשארו יבשים. הארי הופתע שמנדגוס סיפר להם משהו שבאמת היה נכון.
מהר מאוד הבין הארי שצדק בפליאה שלו. או שמנדנגוס שיקר בנוגע ליכולת שמירת החום של השטיח, או שהמנגנון שאחראי על אותה יכולת התקלקל באורח פלא. כך או כך, הארבעה רעדו מקור על השטיח הרעוע.
לבסוף, ולמרבה המזל, הרמיוני הצליחה ליצור את טבעת האש הכחולה והמפורסמת שלה סביב החבורה שעל השטיח. הארבעה נשפו בהקלה בעוד קצות אצבעותיהם מפשירים מן הקור המקפיא.
"אני לא מאמין שהיא אוכלת-מוות! היא עבדה עלינו" הארי רתח מזעם.
"גם אני לא מאמין...לא יכול להיות, אני מכיר אותה כל-כך הרבה זמן,פשוט לא-יכול-להיות שהיא מרגלת". התריס נוויל.
"בואו נעזוב את הנושא הזה כרגע," אמר רון "אני עדיין מנסה להפשיר"
"הרמיוני?" נוויל ניסה לשנות נושא. "את יכולה לספר קצת על מרלין?"
"כן, בשמחה." אמרה הרמיוני, "מרלין נולד בסקוטלנד, והיה בין הקוסמים הראשונים אשר הוזכרו, הן בהיסטוריה של הקוסמים והן בהיסטוריה של המוגלגים. חוץ מהיותו קוסם, הוא היה גם חוזה עתידות מוכשר מאוד. האגדה מספרת שהוא חזה את לידתו של המלך ארתור." היא הסתכלה על שלושת הבנים במבט מסתורי. "אולם הדבר שאיש אינו יודע הוא...היכן קבור מרלין? חלק אומרים שהוא נשרף על ידי מוגלגים, על המוקד, או באחת המלחמות, שהרי היה יד ימינו של המלך ארתור, ואחד מאבירי הכבוד של השולחן העגול." הרמיוני סיימה את דבריה, ובחנה את השלושה בעיון. רון, בתגובה, בהה בה בפליאה.
"מה?"
"איך זה שאת יודעת פשוט הכל?" הוא נפעם.
היא התעלמה ממנו ופנתה אל הארי, בעודה מנסה להסתיר את חיוכה, "הארי, בנוגע לספל," הוסיפה במבט עצוב. "חיפשתי בכל הספרים שברשותי. אני לא חושבת שיש דרך להרוס את הנשמה מבלי להרוס את ההורוקרוסים. ולכן אני מציעה שנהרוס את הספל עכשיו."
"כן," קרא רון. "בואו ניפטר כבר מהמטרד הזה. הארי, תוכל לתת לי להרוס אותו?"
"כן," ענה לו הארי.
רון צהל משמחה.
"כשננחת." הוא חתם את דבריו.
חיוכו של רון נמחק מפניו באותה מהירות בה הופיע.
לפתע, שמעו הארבעה קולות הולכים וגוברים מכיוון מעלה. כשהביטו באימה מעל ראשם, גילו כעשר דמויות של אוכלי מוות אשר כיתרו אותם מכל עבר. הרמיוני תפסה בשולי השטיח ומשכה אותו כלפי מעלה, בדיוק שניה לפני שמטח קללות פגע בשטיח. הארי, רון ונוויל החלו לשגר קללות לעבר אוכלי המוות, בעוד הרמיוני מנווטת אותם אל תוך ענני הסערה.
"מה את עושה?!" זעק רון אל הרמיוני. "אנחנו לא נראה כלום!"
"אנחנו כן נראה," קראה הרמיוני. "השטיח מגן עלינו מפני הגשם."
ובאמת, הארי הופתע לגלות שגם כאשר נכנסו לתוך הענן, יכלו לראות די בברור מה קורה סביבם. אוכל המוות, לעומת זאת, לא יכלו. הקרב נמשך והפעם היה להם יתרון.
"אימפדימנטה!" הארי פגע באוכל מוות בקללת מכשול וזה צנח ארצה. למרות היתרון של הארי, רון, הרמיוני ונוויל, קללותיהם של אוכלי המוות כמעט פגעו בהם, ויותר מפעם אחת. ואז הרמיוני צללה לאדמה, מפילה את שלושת הבנים על השטיח בעקבות התזוזה החדה. תוך שניות מצא את עצמו הארי מתנדנד בין שמיים לארץ, כשרק ידו של רון האוחזת בידו שלו מונעת ממנו ליפול אל מותו.
"הארי, החרב!" זעק רון באימה, והארי הספיק לראות רק את הקצה המנצנץ של חרבו של גודריק גריפינדור בעודה צונחת מטה. הוא מישש את הכיס הפנימי של גלימתו בבעתה, מאשר את מה שכבר ידע- החרב החליקה מכיסו בשעת הנפילה, וכעת היא איננה.
"אציו חרב! אציו חרב!" קראה הרמיוני, אך ללא הועיל. כבר היה מאוחר מדי, החרב חסינה מול לחשי זימון, מה גם, שנעלמה מעיניהם. רון משך את הארי המבוהל בחזרה אל השטיח, עדיין המום מהאובדן.
אך לא היה להם זמן להתאבל; כמה אוכלי מוות ראו את הבריחה שלהם מתוך הענן. הם רדפו אחריהם וירו לעברם קללות רבות. הארי התכוון לירות על הקרוב אליו קללת מכשול כשהרמיוני שינתה שוב את הכיוון, לתוך ענן סערה אחר. הארי כיוון קללה לעבר אוכל המוות, אך הקללה פספסה את המטרה בסנטימטרים בודדים.
הרמיוני נסקה גבוהה אל מעל העננים אל שמי הלילה. כשהגיעו לגובה שרצתה, החלה להטיל כשפי מגננה משלה על השטיח. למרבה אכזבתה, אחד מאוכלי המוות שעדיין דלקו אחריהם, הצליח לחדור מבעד לכישופי המגננה. קללה הורגת משרביטו פספסה את נוויל במילימטרים. בעוד שערו של נוויל סומר, קרא הארי "דיפולסו!" ודחף חלק מן האש הכחולה של הרמיוני לכיוונו של אוכל המוות. בעודו מנסה להיחלץ מגלימתו שבוערת באש, הוריד אוכל המוות את המסכה מעל ראשו.
"רוקווד!" קרא רון. אוגוסטוס רוקווד צרח והשתולל, בעודו נשרף וניצלה.
"אגואמנט-"
"לא." אמר נוויל בקול קר להרמיוני, שניסתה לכבות את רוקווד הנשרף, מזיז את ידה הצידה. "הוא ניסה להרוג אותי."
וכך לפני שהרמיוני הספיקה לענות לו, רוקווד צנח ארצה, באין יודעים מה עלה בגורלו.

"רק ליתר ביטחון." אמרה הרמיוני לאחר כשעת טיסה נוספת. "השטיח אומנם מגן עלינו אם מסתכלים מלמטה למעלה, אך לא להפך." היא הכריחה אותם להשאר באזור מאוד גבוה, למרות הקור.
"איך הם מצאו אותנו ?" שאל נוויל.
"קלייר." ענה הארי נחרצות.
"הארי, אנחנו לא יודעים בבירור. אולי היה לחש עיקוב על מנדנגוס?" פתח נוויל.
"נו באמת, נוויל," אמר רון. "אנחנו פוגשים באוכלי מוות בדיוק שעה אחרי שעזבנו את הבית של קלייר, וכל זה רק במקרה?"
"אבל איך קלייר יכלה לדעת לאן רצינו ללכת?" מחה נוויל.
"היא לא הייתה צריכה." פסק רון. "היא ראתה לאיזה כיוון טסנו, יכול להיות שהיא כיוונה את אוכלי המוות אלינו, והם כבר ראו את האש של הרמיוני."
פניה של הרמיוני החווירו, ובתנועת יד חדה היא כיבתה את האש.

הטיסה צפונה לסקוטלנד הייתה ארוכה וקשה. החבורה השאירה בחיפזון את רוב האוכל שהם קנו בסמטת דיאגון ב'בית המסתור' של קלייר, חוץ מכיכר לחם ועשר דובשניות שהיו לרון בכיסים. הם לא יכלו להרשות לעצמם לרדת לאדמה לאסוף מים, ולכן נאלצו לאסוף מי גשמים כשיכלו. המים שיצר הכישוף 'אגואמנטי' לא היו טובים לשתייה, מה שהותיר אותם צמאים ורעבים. אולם הדבר שהקשה עליהם יותר מכל היה הקור העז, עכשיו שהם לא יכלו להשתמש באש. נחמתם היחידה הייתה העובדה שהשטיח התאים את עצמו לשינה, על אף שבגלל הקור והרעב הם לא הצליחו להירדם. לא פעם ולא פעמיים פרצו ביניהם מריבות על דברים חסרי ערך.

הם הגיעו לאגם העצום כעבור שלושה ימים. האגם היה ענקי, אפילו מלמעלה, והוא לא נראה כמו שום-דבר שהארי ראה אי פעם מימיו. יופיו של האגם המתפתל בין ההרים והגבעות, וממנו מסתעפים עשרות הנהרות השוצפים, היה מרהיב.
"הגענו," הכריזה הרמיוני. הייתה זאת שעת זריחה מוקדמת. "זהו לוך נס, פורט וויליאם. דרום האגם, הצד היחידי שממנו אפשר להכנס פנימה."
"סוף, סוף אדמה!" רון קפץ מהשטיח ורץ למתוח את שריריו, אך התעייף במהירות והתיישב.
"רון, קום." אמר הארי. "צריך להקים מחסה ולמצוא משהו לאכול. אחר כך נחשוב מה לעשות עם הרמז מהמכתב."
הארבעה ניגשו לעבודה, ותוך זמן קצר בנו אוהל מיריעות בד שהיו השמיכות שלהם. האוהל של נוויל נשאר ביער תחת מעטה ההגנה, שהיה מספיק גדול כדי להכיל את כולם. הארי, רון ונוויל פרסו את השטיח על רצפת האוהל המאולתר, בזמן שהרמיוני, כתמיד, הטילה את כישפי המגננה הקבועים שלה. הארי העביר את ידו על סיבי המשי הרכים ולפתע הרגיש עייפות גדולה. פתאום צמחו מתוך השטיח ארבע כריות ושמיכות פוך מפנקות.[i] 'אין ספק שיש לשטיח המיוחד הזה גם כמה תכונות טובות'[/i], חשב הארי לעצמו. הארבע סיימו את הקמת האוהל שלהם, ונכנסו לאוהל, מתכוננים לשינה.
"עכשיו שהחרב אבדה, אין לנו איך להרוס את הספל. אני לא רוצה להפנות אצבע מאשימה אבל-"
"אני יודעת, אני יודעת. הכל באשמתי. הייתי צריכה לתת לכם להשמיד את הספל מוקדם יותר" הרמיוני נענעה בראשה, בזמן שנוויל מנסה לנחמה. הארי הביט ברון מבט מכיש בעקבות דבריו.
אט אט העייפות גברה על ארבעתם, והם שקעו בשינה כבדה וארוכה.

לאחר כמה שעות הארי קם ויצא מהאוהל. הוא שוטט מסביב והביט בהרמיוני צולה פטריות שרון ונוויל ליקטו ליד האגם. כנראה שהם התעורר לפניו, ולא רצו להעירו.
הוא היה כל כך רעב, שלא היה לו אכפת שלפטריות היה טעם של חול.
"הארי," רון דיבר תוך כדי דחיסת שלוש פטריות לפיו. "מה עושיב עכשיב?"
"האמת שחשבתי על זה קצת כשטסנו," אמר הארי. "המסר היה הקבר של מרלין, לוך נס, ולכן אני חושב שהקבר נמצא בתוך האגם."
"גם אני חשבתי ככה," הרמיוני אמרה בדאגה. "אבל האגם כל כך גדול ועמוק! ואיך ננשום בפנים?"
"מזל שיש לכם אותי." אמר נוויל באושר, שמח להביא תועלת. "אצות זימזימים, מישהו?" נוויל הוציא מתיק הצד הקטן שלו מספר גושים מבחילים. "אמרתי לכם שגידלתי רכיבים לשיקויים."
"איכס," קפצה הרמיוני. "אני לא משתמשת בזה."
"נוויל, אתה גאון!" קרא רון.
"אני לא משתמשת בזה!" קראה הרמיוני.
"אוף, הרמיוני," אמר רון. "אז מה את מתכוונת לעשות בנידון?" הוא סיים בעקיצה.
הרמיוני חשבה לרגע. "בועית קסדה."
"את אולי תוכלי לנשום מתחת למים, אבל יהיה לך קשה מאוד לשחות." הפטיר הארי.
"אני אקח את הסיכון!" אמרה הרמיוני. "אני, לפחות, לא אהיה מוגבלת לשעה."
"טוב." אמר הארי. "איך שאת רוצה. תתכוננו, הערב יורד בקרוב."
"אני ייקח איתי עוד כמה אצות זימזימים, ליתר ביטחון." אמר נוויל.
"חשיבה טובה, נוויל," הארי טפח על שכמו, ונוויל סמוק הלחיים חייך בביישנות.

הארי, רון ונוויל עמדו בתוך המים הרדודים, צמרמורת עברה בגופם מרוב הקור. למרבה המזל לא ירד בפורט וילאם שלג, אשר בדרך כלל פוקד את האזור הזה ברוב ימות השנה.
הארי כיוון את שעון הסטופר שלו לשעה.
"תזכרו," הארי אמר. "הסימן הזה," הארי הניח את אצבעו ליד עינו, "אומר סכנה. זה," הוא העביר אצבע על הלחי, "אומר: נגמר הזמן ועולים למעלה. וזה," הארי העביר אצבע על שפתיו, "אומר: מצאתי משהו. הרמיוני, את מוכנה?"
"כן," הרמיוני התקרבה אליהם, ראשה מכוסה בועית שקופה. "חכו רגע, לומוס."
"רעיון טוב, תעשו את אותו הדבר." אמר הארי. "תזכרו! אנחנו לא יכולים להטיל כשפים מתחת למים. חוץ מסילון מים חמים. מוכנים?"
הארבעה הנהנו בהסכמה.
"טוב שלוש, שתיים, אחת ... צא!"
הארי לעס את אצות הזימזימים, שטעמם הזכיר גומי מעובד. הוא בלע והמתין, וכעבור שניות החלה תחושת המחנק שהייתה מוכרת לו משנתו הרביעית ללימודיו. הם צללו לעומק רב, והצליחו לראות מעט מאוד, גם בעזרת ה'לומוס'. המים היו שחורים משחור וקרים כקרח. הם שחו במשך רבע שעה בלי למצוא כלום חוץ מכמה להקות דגים. לפתע המים נהיו שקטים, כל הדגים נעלמו. הארבעה החליפו ביניהם מבטי הפתעה. מחשבה עלתה בראשו של הארי, בעודו שומע רעש מוזר מאחוריו. יש סיבה מדוע לא מוגלגים ולא קוסמים מצאו את הקבר הזה עד היום, ומדוע מוגלגים כלל לא אוהבים להתקרב לאגם הזה אם הם לא חייבים.
המפלצת של אגם לוך נס.
נוויל תפס את תשומת ליבו של הארי; אצבעו הייתה ליד עינו, שממילא נפתחה באופן מפחיד, מבטה פונה אל עבר החשכה. לפתע, להקת דגים גדולה נסה לכיוונם ואחריה, במהירות גדולה - פה מלא שיניים.

הפרק הקודם