חייבת לדעת

שלום לקוראים.
מקווה שלא התאדתם, ולא, זה לא חוכמה שאני כל הזמן רושמת את זה, אני פשוט מיושנת.
טוב, nothing to say, פשוט תהנו :)


האולם הגדול, בפעם המי יודע כמה, היה מלא בתלמידים. הפעם, בשונה מפעמים רבות אחרות,
גמדוני הבית חששו שיאזול האוכל. כולם משום מה היו רעבים מאוד, כאילו לא אכלו יובלים רבים.
הפעם זה לא היה סם. זה היה יותר כמו דיבוק. כמו קללת אימפריוס אחת גדולה שהופקה ע"י בנאדם רעב במיוחד,
וכדי לא להיראות שונה- גרם לכולם לאכול בתמימות ובהפרזת יתר.



עם כל הרעב, שאכל מבפנים את לילי, ועם כל תאוונה להגיע לארוחת הצהריים באולם הגדול- היא לא הגיעה.
היו לה עיסוקים אחרים, בזמנה החופשי בלבד. ובימים אלו זמן זה היה מועט כך שכל דקה במשך היום הייתה צריכה להתפנות לפעילות החדשה.



שערה הארוך והאדום התנופף ברוח החזקה שאותתה על בוא גשם, ולכן היא התחרטה על הרגע בו החליטה
ללבוש מכנסיים קצרים. מעל זאת היא לבשה את חולצת 'גריפינדור' המחממת והתכרבלה בתוך עצמה עד שממרחק ראתה את מדאם הוץ מתקרבת אליה.



"מיס אוואנס. כמה נפלא לראות אותך במזג האוויר ה...הזה," היא הצמידה את כובעה לצדי ראשה בהדיקות "בואי ניכנס פנימה, יש לך עבודה לעשות."

הן נכנסו לחדר הקטן. ועם כל התחושות שהציפו אותה מהמעמס של עונש באמצע תגלית, היא לא יכלה שלא להתפעל.
ארון זכוכית חלקה במיוחד ניצב לפניה ולפני הפרופסור, ובתוכו משתקפים עשרות גביעים של זכיות במשחקי קווידיץ'.
הגביע העליון נראה הישן ביותר, אך ככל שמספר המדפים ירד הגביעים הפכו לחדשים יותר וטריים יותר.

"התפקיד שלך הוא לנקות את הגביעים האלו, את רואה עד כמה הם מאובקים." היא הביטה יותר למעלה מאשר למטה "ובלי קסם."
היא טפחה בשרביטה ודלי עם מים וסבון הופיע בן רגע.



"כן, פרופסור." היא נאנחה, יודעת שאין סיכוי להתמקח על העבודה שקיבלה לעשות ורכנה לעבר הסמרטוט.



"נהדר! אני אבוא לבדוק איך את מסתדרת בעוד שעתיים."



"כן, פרופסור." הוץ' לא הספיקה לצאת מהחדר לגמרי והיא כבר התחילה לקרצף גביעים,
דבר שללא קסם נתגלה כקשה במיוחד. היא התחילה לתהות כמה שנים לא נוקה הגביע שהאבק שלו התקשה בצורה כזו.



'אלכסיס דיומאן, רייבנקלו, המחפשת הראשונה, 1823' היא הביטה על הגביע הראשון שנוקה
'אני לא מבינה את זה,' חשבה 'ילדות כמוני...משחקות קווידיץ', מה הטעם? זה אפילו לא כיף.'
נאנחה והמשיכה לנקות את הגביעים הבאים. מרעיפה עליהם מבטים תוך כדי.



'קריסטין איידהו, שומרת הפלפאפית, אליפות הקווידיץ', מקום 2, 1897'



'ארסין בונטג', חובטת, גריפינדור, 1953'

השעות עברו, חלקן במהירות; חלקן באיטיות מייגעת.
בכל מקרה מדאם הוץ הגיעה ואכן התחשבה בזמן העבודה שבו הגבילה את  לילי.

"שלום שוב, גברת אוואנס. אני רואה שעשית עבודה נהדרת, בדרך כלל לוקח לתלמידים קצת יותר
משעתיים אבל בהתחשב בנסיבות את רשאית לעזוב." סרקה עם עיניה הירוקות- זהובות את ארון הגביעים המצוחצח.



"תודה פרופסור, אבל רגע, אני רק רוצה לשאול אותך משהו."



"כל דבר."

"כן...ובכן, אני...רק מתוך התעניינות אישית בנושא, העפתי מבט על הגבעים וראיתי שהם מאוד ישנים."



"הם אכן כאלו-"



"ורק רציתי לשאול אם אלו הגביעים הראשונים ביותר."



"הו, לא, חמודה, לא בכלל. אלו הם אפילו המוקדמים של זמננו. משחק הקווידיץ' הוא משחק מאוד ישן,
רק המגרש הומצא בתקופה מאוחרת יותר, תאמיני או לא אבל ילדים קטנים היו משחקים אותו במגרש המשחקים עוד לפני שכולנו נולדנו."



"אז איפה הגביעים האחרים?"



"רובם במשרד של דמבלדור, אני חושבת שיש לו שם גביעים גם מהמאה הקודמת!"



"תודה פרופסור."



"למה ההתעניינות הפתאומית? את רוצה להצטרף לנבחרת הקווידיץ'? אני יכולה לסדר לך מקום-"


 
"לא! בכלל לא, פרופסור, אני לא ...מסמפתת קווידיץ', אלו רק הגביעים...קצת עוררו שאלות."



"זה בסדר גמור, חמודה, שיהיה לך יום נפלא."



"גם לך פרופסור."

לילי יצאה מהחדר המחניק ההוא, שעכשיו הדיף ריח של סבון, בתחושת הקלה- לראשה ולידיה שעבדו במרץ.
אך תחושה זו סוקלה במידית, כשגשם התחיל לדלוף מבין העננים והלך והתחזק בכל רגע שעבר.



'לעזאזל' מלמלה ברוגז. לילי, חסרת המטרייה, שוטטה בין מדשאות הוגוורטס ספוגת מים, מנסה להיכנס לטירה.

הרעם נשמע בעוצמתו המרבית מיד לאחר שהברק סנוור את עיניה.
היא עדיין שוטטה במדשאות, מרגישה בלב ליבה כמו גמדון בית עזוב.



'חסר תקווה' חשבה 'זה פשוט חסר תקווה' היא צמצמה את עיניה כדי לראות מבעד לערפל, או לנסות לראות.



"היי, לילי." דמות מטושטשת הופיעה מעליה, רכובה על מטאטא, אוחזת במטרייה שגוננה על לילי מפני הגשם השוטף.



"ג'יימס?" היא הביטה מעליה.



"מי עוד זה יכול להיות?"

 

חיוך עלה על פניה "אני לא יודעת. מה אתה עושה כאן?"



"מלווה אותך בחזרה לטירה."

"בשביל..."




"אני לא יודע, כנראה שאני מרגיש טיפה רע על זה שאת ריצית ריתוק ואני לא."




"האם לג'יימס פוטר המפורסם יש רגשות מצפון?" זרקה לכוונו בציניות ובחצי חיוך.




"לא...אני רק רוצה לוודא שאת בסדר."




"מה יכול היה לקרות לי? הייתי בולעת סבון? זה נורא כל כך!"




"לא, היית יכולה להירטב בגשם ולחלות...כמו עכשיו."




"אני לא חולה."




"אבל את רטובה."




"כן, אבל זה לא אומר שאני...רגע, פוטר, למה אתה על מטאטא?"




"קיוויתי שתשימי לב לזה עם טיפת האינטליגנציה שלך."

"אתה זה שמדבר-"




"אני רק התאמנתי והכנתי כרטיסיות בראש."




"כרטיסיות בראש?"




"לשיעור שלך"




"השיעור שלי?"




"שיעור הקווידיץ' שלך, אני חושב שסיכמנו את זה כבר."




"לא. אנחנו סיכמנו שאני אבוא למשחק."




"כן, ואז גיליתי שאני עדיין משועמם. החלטתי שתעברי את שניהם."




"אני שונאת קווידיץ', פוטר."




"אני לא. אז איפה את רוצה להתאמן?"




"יורד גשם."




"אז? שחקן קווידיץ' טוב יכול לשחק בכל מצב."




"אני לא שחקנית קווידיץ'...ובטח שלא טובה."




"נכון, אבל אני יכול ללמד אותך."




" לא משהו אישי נגדך אבל אני לא רוצה שתלמד אותי."




"בבקשה? אם את לא מתכוונת ללמוד איתי אז אני אסגור את המטריה ואת תמשיכי להירטב."




"אתה לא."




"טוב...את צודקת. אז אני...אני אכריח אותך."




"אתה לא תכריח אותי לעלות על מטאטא!"




"מאיפה את יודעת את זה?"




"כי אני אף פעם לא  אעלה על מטאטא שלא לצורך שיעור תעופה בסיסי.
חוץ מזה, אני לא מאושרת להודות בזה אבל אני הרבה יותר חזקה ממך."




"לא את לא."




"כן, אני כן."




"לא, את לא. אתן הבנות רק רוצות לחשוב ככה, ואתן לא מבינות שזה רק הופך אתכן לפמיניסטיות יותר ממה שאתן."




"הו, וכאילו שהמשפט הזה לא הופך אותך ליותר שוביניסטי."



"המשפט הזה לא שוביניסטי, ליל, את מתבלבלת. המשפט הזה ריאליסטי- תשתדלי לא להתבלבל ושוב...להיאחז בטיפת האינטליגנציה שנותרה בראשך."



החיוך לא איחר מלהופיע.



"אני אשתדל, פוטר, אבל תמיד תישאר עוד טיפה אחת, עד כמה קטנה שתהיה, שבעזרתה לא אסכים לעשות את מה שאתה רוצה שאני אעשה.
מספיק שגררת אותי למשחק המטופש."




"קווידיץ' זה כיף. זו דרך חיים. איך את יכולה לשפוט משחק שמעולם לא שיחקת בו?" הגשם יצר מעגל, כאילו התעטף סביבה וגלש על פני מטריית הפלסטיק שיצרה רושם התחלתי מוטעה ולא התפרקה עם הרוח החזקה.




"תאמין לי שאני יכולה, אני יכולה לשפוט טוב מאוד דברים גם על ידי התבוננות."




"מי אומר את הדברים האלה? איך אפשר לקרוא דברים שנראים פחות עמוקים ממה שהם באמת-"




"תאמין לי שאפשר," גיחכה "ממשחקי קווידיץ עד אנשים."




"אנשים? איפה לילי ומה עשית איתה?"




"זאת לא השקפה שלי, זאת המחשה. אני לא שופטת אנשים לפי המראה. לפי ההתנהגות בלבד."

"אז תנסי לשפוט קווידיץ עם היכרות קצרה."




"לא. סליחה, פוטר. אבל אתה לא תצליח לשכנע אותי יותר, אמרתי את דברי."




"אני לא אוותר עלייך," לחייה פתאום קיבלו גוון אדמדם יותר "ועל העתיד המזהיר שיכול להיות לך בתור שחקנית קווידיץ'."





**************************************************

"אוולין מוסרת לפייבשר, פייבשר מוסרת לסמית', הוא הודף את קווין והקוואפל נכנס! 10 נקודות לסלית'רין!"
ההפרש בין הבתים היה גדול יותר משלושים. אפילו האוהדים של הבית כבר הפסיקו להיאחז בתקווה לניצחון.
לילי נדחקה בין כל הנפשות שסבבו את המגרש הירוק-כסוף אדום-זהוב שכעת חמישה עשר שחקנים  ריחפו מעליו.



"מה המצב שלנו, סוו?" שאלה עם חיוך על פניה כשהוא מצדו- נבוך.



"אתם מפסידים."



"אני לא מאמינה שאיחרתי, אני לא בן אדם שמאחר, אפילו לא הספקתי להגיד לו בהצלחה."
מלמלה בעודה מנסה להבין את מהלכי הקבוצה, הכל זז כל כך מהר שהיא בקושי יכלה להבין משהו.



"זה באמת חבל," מלמל סוורוס בחזרה כתשובה "לפי מה שהצלחתי לראות עד עכשיו, ג'יימס פוטר לא נראה שמח בכלל."



"זה בגלל התוצאה, סוו."



"לא, זה הופיע על ארשת פניו כבר מתחילת המשחק."


ניצוץ מבריק הופיע מרחוק, ניצוץ שסנוור את עיניה של לילי. המשקפיים העגולים של ג'יימס פוטר- המחפש של נבחרת גריפינדור, ברקו בשמש.  

הוא חייך אליה מרחוק, מבטל את הפרצוף המצוברח מפניו והניף את ידיו לשלום.
לפתע, בלי שום הודעה מוקדמת, פרצופו הרצין. הוא נראה עוקב בעיני רוחו, נפשו ועיניו, אחרי נקודת אור בורקת באוויר הסגרירי.

"ושני המחפשים רואים את הסניץ' המוזהב. הם מתחילים במרדף." תוך כדי טיסתם המהירה לילי הספיקה לקלוט קריצה.




"מה נכנס בו?" שאל סוורוס בתחושה מעיקה "עכשיו הוא נראה כאילו הוא על סטרואידים."




לילי צחקה. "מפחד להפסיד? ג'יימס הרבה יותר מהיר מהמחפש שלכם."




"כן? את חושבת?" מרפק אותה "אבל שלנו יותר זהיר." הוא כוון את ראשה הצידה, ובשניות האלו, השניות הכל כך מעטות, מרביצן פגע בגופו של ג'יימס והפיל אותו ארצה, לאדמה החולית והקרירה.



"פוטר נופל ארצה," הקריא הקריין בצעקה כשאנשים קמו מספסלי הישיבה ורכנו לעבר מקום התאונה "אבל זה לא עוזר לג'ורדן. המחפש של בית סלית'רין עדיין רודף אחרי הסניץ'."



ג'יימס פוטר התפתל על הקרקע, ידו מכחילה משטפי דם רבים.



"הוא חי?" שאל סוורוס בנימה סרקסטית.



"אני לא יודעת." רשפה לילי בזעם "וזה למה אני לא אוהבת קווידיץ."



"למה? כי זה פוגע בחבר שלך?" מלמלה טונקס כשהגיעה יחד עם לופין (שאחז בידה) וסיריוס.



"לא, טונקס. כי זה משחק אלים שכל מה שהם מוצאים בו זה תהילה והתרברבות."



"פוטר ממשיך להיאבק בכאב, מנסה להתרומם," מלמל הקריין, דבר שגרם לכולם לשוב ולהסתכל לגרעין הזירה
"והוא מצליח. ג'יימס פוטר, שוב באוויר, מתחכך עם ג'ורדן שעדיין לא תפס את הסניץ', דבר שמעכיר את היתרון שהיה לו."



"מפחד עכשיו, סוו?" שאלה לילי בצינה.



"והוא עושה את זה!" צעק מבעד לרמקול הקסום, מרטיט את האולם כולו, מקבל הערות נזעפות ממקנוגל
שנמחקו ברגע בשל מחיאות הכפיים "פוטר תופס את הסניץ' ומזכה את גריפינדור בעוד מאה וחמישים נקודות.
גריפינדור מנצחת!" ג'יימס הרים באוויר את הסניץ', מחייך בגאווה, לעבר לילי.



"לא היית צריכה להגיע," מלמל סוורוס בצחוק "היינו מנצחים." מרפק אותה שוב.

"אל תדבר שטויות."


********************************

"פוטר! פוטר! פוטר! פוטר!" כל תלמידי בית גריפינדור שאגו בעוצמתם המרבית כשג'יימס פוטר מורם באוויר, ידו חבושה בבד רך.



"אולי תפסיקו עם זה?" ניסה להתגבר על קולות העידוד, אך לשווא.



"פוטר! פוטר! פוטר!" לילי נכנסה לחדר המועדון יחד עם השאר, עדה לצעקות, שלא שיתפה איתן פעולה כלל.



"תורידו אותי כבר!" הם נענו לבקשתו, בלית ברירה.



"היי." הוא ניגש אליה מיד ברגע שראה אותה.



"היי," ענתה חרישית "משחק נחמד."



"כן, אני יודע." הוא שתק לרגע  "אז...אין נשיקת ניצחון?"
היא רשפה בכעס.



"קווידיץ' זה לא סיבה ובה מספיק כדי לנשק מישהו."



"נכון...ניצחון בקווידיץ' זו סיבה מספיק טובה."



"אתה לא יכול לשלוט בזה, נכון?"
 צעקו לרקע קולות העידוד וההתלהבות מאחוריהם.



"מה?"



"לנסות להרשים מישהו ולגרום לו להתעלף בכל מחיר! כל אחת..."



"זה לא אני...זה הקסם האישי שלי."



"נכון, זה מה שגורם לי לנשק אותך כל הזמן ולומר לך שאני כל- כך חושקת בך שאני לא עוצרת בעדי."



"מתי באמת הייתה הפעם האחרונה שנישקת אותי?"



"אני לא יודעת. אה, כן, ברחוב החלומות -שמאלה."



"אל תתנהגי כאילו זה לא קרה." הם המשיכו לצחוק.



"זה קרה... אני מודה בזה, אבל לא מאושרת מזה."



"למה? אני לא מספיק טוב בשבילך?"



"אתה יודע שלא." אמרה בציניות נוספת לאותו ערב.



הוא עטף אותה בזרועותיו.



"לא כאן, בפומפי, מה אנשים יחשבו?"



"לא אכפת לי מה הם יחשבו."


הוא הצמיד את שפתיו לשלה. מעביר בה חמימות צורמת שאין כמוה.
נותן לעורה להצטמרר ממגעו הרך, כשזאת נותנת לשערו המבולגן להתפרע יותר.
מנשקים זה את זו בלהט, כאילו הופרדו מהחברה כולה ובכל צעקה של אחר או בכל מילת עידוד- הם שומעים את השקט שעוזר להם לשמוע את ליבו של השני פועם.



"אני אוהב אותך." מלמל בשקט, מוודא שאף אחד לא ישמע אותו, בטעות או בכוונה



"פשוט תשתוק כבר." המשיכה לנשק אותו, מצמצמת את המרחק הקטן שעוד איכשהוא נשאר ביניהם.


זהו להיום :) כן, אני יודעת שזה מוזר.
אבל משום מה הרגשתי שאני צריכה לכתוב ולהעלות את הפרק- לא משנה מה.
אני בכל זאת אשמח לקבל תגובות, גם אם הן...בצורה העדינה ביותר: "הערות בונות".

הפרק הקודם		הפרק הבא