Too perfect

פרק ספיישל לכבוד 3K! הוא עוסק בילדות של ריי,לוק ואנג'ל!

קריאה מהנה לכולם!

לכולם חוץ מההוא ששם,אותך אני לא אוהבת

סתםסתם

ריי ולוק

לוק וריי בני החמש רצו אל מגרש המשחקים בחדווה, "אני מנצחת!" קראה הילדה בשמחה.

"ממש לא!" קרא אחיה התאום והשניים הגבירו קצב.

"אוקיי! אוקיי! ריי ולוק! תעצרו!" קרא ניקו.

התאומים נעצרו במקומם והביטו אל אבותיהם.

"אני שונא את החורף" התלונן ויל כשהם ניגשו אל ילדיהם.

"אבל פאפא נולד בחורף!" קרא לוק.

"זה כי לפאפא אין מזל" חייך ניקו.

"טוב, אני אוהבת את החורף!" הכריזה ריי. 

מבין זוג התאומים, ריי הייתה הדומיננטית מביניהם והייתה מלאת ביטחון,לוק תפס את המקום של הילד החמוד והמתוק שהעריץ את אחותו.

לוק היטיב את מעילו הכחול, "אבוש, נפתחו לי השרוכים!"

ויל התכופף והתחיל לקשור את השרוכים של המגפונים החומים של בנו.

"פאפא, זה נעליים של סטיב מוות?" שאלה ריי, "דודה פייפר אמרה לנו את זה"

"מה?" צחק ניקו.

"סטיב מוות" חזרה ריי ברצינות, "זה כזה איש של נעליים"

ויל וניקו פרצו בצחוק, "מה מצחיק?" קראה ריי.

"ריי,מתוקה, זה סטיב מאדן" תיקן ויל.

"אה,אוקיי"

"סטיב מוות!" צחק לוק בדיליי.

"תפסיקו לצחוק עליי!" קראה הילדה ורקעה ברגליה.

"מ-מ-מוות!"

"בואו נירגע כולנו" הציע ויל, "יש שלג שווה היום"

"אתם יודעים שאתמול כשאני,ריי, פיטר וסילנה שיחקנו בגן אז פיטר קפץ מהסולם ולא קרה לו כלום?" סיפר לוק בשטף, "ואז הגננת קוני עשתה לנו שיחה שאסור להשתמש בכוחות כי לא בטוח שהם יפעלו! ואז רבתי עם ג'ונתן ואז הוא לא הפסיק לדבר בחרוזים!"

"כן! זה היה מצחיק!" חייכה ריי, "הוא אמר אתמול למינה שהוא רוצה לשחק בבימבה ואז הוא אמר 'אפשר כבר ת'בימבה? אני אוכל לך ת'גבה!" 

"זה לא חרוז מוצלח" אמר לוק.

"זה כי אתה עדיין לא מיומן מספיק" חייך אליו ויל בנועם, "אבל אתה תהפוך למוצלח בזה כשתגדל. להדגים לכם על פאפא?"

"לא, אתה לא!" קרא ניקו, "אם תדגים את זה עליי אז אני אדגים עלייך איך מכסחים אנשים עם זומבים!"

"אפשר לכסח אנשים עם זומבים?" שאלה ריי.

"לא, אי אפשר" אמר ניקו במהירות.

"היי ריי! המגלשה השווה פנויה!" קרא לוק והשניים החלו לרוץ אל עבר המגלשה.

"אני תוהה אם גם אני עשיתי את המוות ככה לאמא שלי" תהה ויל בקול והחל לרוץ אחריהם.

לוק קיפץ בגשר בין המגלשות בשמחה כשויל מעמיד פנים שהוא לא יודע איפה הוא.

"מעניין איפה לוק, לאן הוא נעלם?" שאל ויל וחיפש את לוק, שציחקק מעליו.

"לוק! לוק! לאן נעלמת?"

"אתה לא תמצא אותי אף פעם!" קרא לוק ורץ ברגליו הקטנות אל המגלשה הצהובה בעודו צוחק בטירוף.

"חשבתי ששמעתי אותו!" קרא ויל בחיוך.

"לא שמעת אותי!"

"אם תמשיך לצעוק לו הוא ימצא אותך!" אמרה ריי את המובן מאליו מאזור הנדנדות.

לוק התגלש במגלשה הצהובה ורץ אל אביו ותפס ברגלו, "בו!"

"וואו! הבהלת אותי!" קרא ויל וכרע אל לוק והבריש מהג'ינס בצבע הזית שלו שלג וסגר את מעילו הכחול הכהה.

לוק העיף מפניו את שיערותיו הבלונדיניות והרים אל אביו את עיניו הכהות, "אני מפחיד!" צעק, "מוהעהעהעהע!" 

"אתה מפחיד כמעט כמו אבא שלך" אמר ויל ונישק את לחיו של בנו.

"פאפא לא מפחיד!"

"הוא ממש טוב בלהבהיל אנשים מאחורה"

"כמוני!"

"כמוך" חייך ויל בחיבה, "רוצה להראות לי איך אתה מטפס על המגלשה מהכיוון ההפוך?"

"כן!" קרא ורץ אל המגלשה המפותלת.

אם ריי של היום הייתה רואה איך היא נראתה כילדה, היא הייתה רוצה לקבור את עצמה. ריי של פעם לבשה ג'ינס אדום, סוודר ורוד עם לבבות אדומים גם הם ומגפיים ורודות קטנות ושיערה השחור החלק היה אסוף בזוג צמות סיניות. היא נראיתה מתוקה להפליא.

"היי,פאפא, למה לוק מתחבא מאבוש ואז צועק לו? הוא ימצא אותו ככה!" שאלה ריי.

"כי אח שלך לא ממש מתכנן אסטרטגיות" חייך ניקו.

"הוא צריך לבלות זמן עם דודה אנבת' ועם דודה ריינה" אמרה ריי.

ניקו צחק, "איך היה היום בגן?"

"תנופה חזקה יותר!" דרשה ריי, "היה כיף! אני ושרלוט בנינו בית מהקוביות ואז סילנה הביאה לשם אוכל מצעצועים ושיחקנו!"

"במה?"

"במצור!"

"זה נפלא" אמר ניקו וחשב לעצמו מאיפה ריי יודעת מה מצור.

"מאיפה את יודעת מה זה מצור?"

"למדנו על זה בגן. ברומא הישנה עשו מצור על ערים במדינה שקראו לה 'ישראל' והיה שם מצודה אחת שהאנשים שלה הבינו שהם הולכים להפסיד במצור ואז כולם התאבדו!" קראה ריי בהתרגשות.

"סיפרו לכם על אנשים מתאבדים בגן?"

"אתה ואבוש סיפרתם לנו על אנשים שהפכו לעצים ואנשים שרצחו את אבא שלהם!" האשימה ריי, "זה גרוע כמו זה!"

ניקו ליטף את שיערה של ביתו בשעשוע, "עם זה אני לא יכול להתווכח"

"אה, והיום לוק גרם לג'ונתן לדבר בחרוזים עד סוף היום אבל אתה כבר יודע" אמרה, "גם לי יהיו כוחות מיוחדים כמו של לוק?" שאלה ריי וניקו יכול היה להישבע ששמע שמץ של קנאה בקולה.

"ברור שכן, יכול להיות שיהיו לך כוחות של ריפוי,מוזיקה וקשתות או כוחות כמו שלי" אמר ניקו. בסתר ליבו, הוא קיווה ששניהם יירשו את הצד האפולואי.

"כוחות של זומבים ולעבור ממקום למקום בצללים?"

"גם"

"יש עוד?"

"אני אספר לך שתהיי גדולה יותר" אמר בטון שהיה אמור לסיים את השיחה.

גם אם ריי לא אהבה את התשובה, היא לא אמרה שום דבר.

אנג'ל

אני מזכירה לכולם- אנג'ל נולדה בארצות הברית ושנה אחרי לידתה, הם עברו לספרד, הארץ ששם גדלה אימה, על מנת להגן עליה מהמפלצות ולאפשר לה ילדות רגילה.

אנג'ל ישבה על המיטה בפיג'מת פנדה בחדרה מוקדם בבוקר, כשאיש ממשפחתה לא התעורר, והתבוננה בספרה ששמו היה 'אטלס החיות', היא הגיעה כעת לעמוד האהוב עליה, דרום אמריקה. כשהתבוננה בתמונתו של קוף האיי-איי וניסתה להבין את האותיות, היא הרגישה תחושה מוזרה. כאילו מישהו נמצא איתה בחדר.

דמות של איש שהיה לה מוכר אך גם בו בזמן זר עמד מולה. היה לו עור חיוור ושיער שחור שגלש אל כתפיו בחינניות ועיניים כהות כמו אבן אוניקס שחורה מהאוסף של אביה. על שיערו נח כתר זהב שזור שראתה בפסלי האלים היוונים במוזיאונים שסבתה כל כך אהבה. הוא גם לבש גלימה שחורה מבד משי.

"מי אתה?"

האיש היישיר מבט אל עיניה והיא הרגישה את גופה רועד, 'לא. אני לא מפחדת'.

"אני האחראי עלייך" אמר במבט יוקד.

"אתה כמו מלאך שומר? סבתא שלי אמרה שלכל אחד יש מלאך מאלוהים ששומר עליו"

זווית פיו של האדס נעה, זה לא התפרש כפי שרצה אבל זה עדיף מלהגיד לה 'אני האדס, אל המתים' ואז לראות אותה מתחרפנת.

"אפשר להגדיר את זה ככה"

אנג'ל סגרה את הספר שלה, "אז מה אתה עושה כאן?"

"אני אמור אה-לדאוג לך"

"אתה יכול להוריד לי את הספר הזה?" שאלה אנג'ל והצביעה על ספר בצבעי לבן וסגול בהירים "אני רוצה לקרוא אותו ואני לא מגיעה אליו"

האדס הרים גבה אבל הוריד את הספר מהמדף. היה עליו איור של פגסוס ונכתב עליו 'סיפורי המיתולוגיה היוונית לילדים'. האדס תהה עד כמה זה אירוני.

"זה?" שאל והגיש לה את הספר.

"הו, כן!" חייכה, "זה הספר האהוב עליי! אמא שלי מקריאה לי כל ערב סיפור אחד ממנו! אני יודעת אותו בעל פה!"

"הסיפורים האלה לא מפחידים אותך?" שאל אדון המתים.

"קצת, אבל זה לא שהם קרו באמת" משכה בכתפיה הקטנות אנג'ל.

'הו, אין לך מושג' חשב לעצמו האדס בשעשוע.

אנג'ל דיפדפה בספר שלה במהירות וקימטה את מצחה, "את הסיפור הזה אני לא מכירה"

"את יודעת לקרוא?"

"לא, אבל אני יודעת אותיות ואני לא זוכרת סיפור על מישהי עם הרבה פ' בשם שלה"

(הערת הכותבת: אני בטוחה שפרספונה הייתה שמחה לדעת שזוכרים אותה כמישהי שיש לה הרבה פ' בשם)

אנג'ל הגישה לו את הספר, "תקרא"

האדס הסתכל על כותרת הסיפור, 'גרעין הרימון'. הוא כבר ידע טוב מאוד למה אסטריאה לא מקריאה לאנג'ל את הסיפור. בטח אל האירוניה נקרע מצחוק עכשיו.

כעת, אנג'ל הסתכלה עליו בעיניים מלאות סקרנות והוא התחיל לקרוא.

"לדמטר הייתה בת אחת יפה מאוד בשם פרספונה" הקריא, "את יודעת מי זאת דמטר?"

"אלת התבואה"

האדס הרים גבה אך המשיך לקרוא, "יום אחד, כשיצאה עם חברותיה לקטוף פרחים בשדה, הבחינה פרספונה בפרח נפלא וגדול, מאה ניצנים היו לפרח וכולם בצבעי ארגמן-כסף בעלי ריח נעים מאוד. פרספונה הבחינה בפרח ורצתה לקוטפו.

היא התרחקה מחברותיה ורצה אל הפרח. ברגע שהייתה רחוקה מהן, זינק ועלה מהשאול האל האדס." אותו האדס נעצר בקריאה, "את יודעת מי זה האדס?"

"אל השאול והמתים" אמרה אנג'ל מיד.

"הוא גם אל העושר"

"לא ידעתי!" חייכה ביתו, "הוא כל הזמן היה בארץ המתים לא?"

"לא כל הזמן, הוא יכול לבקר בעולם החיים אם הוא רוצה" תיקן אדון המתים.

"יש לו קסדה שאיתה הוא יכול לעבור ממקום למקום ולהיעלם"

"מאיפה את יודעת את כל זה?" שאל האדס בהשתאות.

"אמא שלי סיפרה לי" אמרה, "אתה יכול להמשיך לקרוא בבקשה? אני במתח"

"הוא זה שהצמיח את הפרח המופלא כדי ללכוד את תשומת ליבה של פרספונה היפה. ברגע שרצה אל הפרח, התקרב האדס אליה במרכבתו הרתומה לסוסים שחורים-"

"סוסים שחורים זה יפה" קטעה אותו אנג'ל, "יש לו טעם בסוסים"

האדס התאפק שלא לחייך, "הוא תפס בידה של פרספונה, שנבהלה מאוד והחלה צועקת לעזרה, צעקותיה הידהדו על פני הרים וגבעות, עד לאוזני אימה,דמטר, שהכירה את צעקות ביתה וכציפור עפה על פני הרים ויבשות אך איחרה את המועד, פרספונה לא הייתה עוד בשום מקום על פני האדמה. האדס חטף אותה איתו אל ממלכתו מתחת לאדמה,כדי שתהיה לו לאישה"

אנג'ל נראתה מזועזעת, "ל-ל-למה היא לא הרביצה לו?"

"הוא היה חזק ממנה" הסביר האדס, "היא ידעה טוב מאוד להיזהר ממנו כי יכול להיות שהוא היה הורג אותה"

"טוב, אני חושבת שעדיף למות מאשר להתחתן עם מישהו מרושע שחטף אותך אל ארץ המתים" הכריזה אנג'ל.

"למה?" שאל בעניין.

"כי את גם ככה תגיעי לשאול, אם תתאבדי ואם לא,אז למה לא לגרום לו קצת סבל לפני שהוא יגרום לך?"

האדס חייך, הוא אהב את המחשבה של הבת שלו. ואז הוא נזכר שהיא ילדה בת שש, היא לא דיברה כמו ילדה בת שש אז היה לו קל מאוד לשכוח את הפרט הזה. וגם את זה שילדה בת שש לא אמורה לחשוב על דברים כאלה.

"דמטר חיפשה במשך תשעה ימים אחרי ביתה בכל מקום על פני האדמה. איש לא העז להגיד לה איפה היא. לבסוף, הגיעה דמטר אל אל השמש, הליוס, שסיפר לה שביתה נחטפה על ידי האדס ונמצאת בממלכת המתים. דמטר הילכה במשך ימים רבים על הארץ לבושה בבגדי אבל ומקוננת על גורל ביתה" הקריא אל השאול.

"אה! אלה ההאדס והפרספונה מהסיפור של אורפאוס ואורידיקה! עם הכוהנות שרצחו אותו!"

"כן, אלה הם אותם אלים" אישר האדס והמשיך בקריאתו, "זו הייתה שנה קשה לבני האדם. דמטר מנעה מהאדמה את מתנותיה בעודה מתאבלת על ביתה שנחטפה. האדמה הפכה לשממה. לשווא חרשו חורשים, לשווא זרעו זורעים. האדמה לא הצמיחה דבר ובני האדם עמדו למות מרעב" האדס עצר לנשום, "זאוס,אבי האלים-"

"טכנית, זאוס הוא לא אבי האלים. הוא אח של פוסידון,האדס,דמטר,הרה, הסטיה ואפרודיטה זקנה יותר ממנו" אמרה אנג'ל וחטפה ממנו את הספר. היא ניגשה אל שולחן הכתיבה שלה, לקחה עיפרון וקישקשה על 'אבי האלים'.

"הנה, תמשיך" אמרה והגישה להאדס את הספר.

"הבחין במצבם של בני האדם ושלח לדמטר שליחים רבים, ששבו עם אותם תשובה: 'כל עוד לא אראה את ביתי, לא תצמיח האדמה דבר'. זאוס הבין שדמטר לא עומדת לשנות את החלטתה ושלח את הרמס אל השאול. הרמס קל הרגליים (והמעצבן, הוסיף האדס בראשו) ירד אל השאול וביקש מהאדס להחזיר את אשתו לאימה. פרספונה שמעה את דבריו וקפצה בשמחה, מוכנה לחזור איתו אל עולם החיים"

האדס השתהה והמשיך בקריאה כשאנג'ל מסתכלת עליו בשקיקה בעיני הלהבות שלה, "האדס,בעלה, הבין שעליו להניח לה ללכת. אבל לפני צאתה, נתן לה לאכול גרעין של רימון-"

"או! רימון זה טעים! זה אחד מהפירות האהובים עליי!" עצרה אותו אנג'ל, "הו, סליחה שהפרעתי"

"הוא ידע כי אם תעשה זאת, לא תוכל לשכוח אותו, ותשוב אליו. פרספונה לא ידעה מה כוחו של גרעין הרימון ומילאה את בקשתו של בעלה. אז הכין האדס את מרכבתו הרתומה לסוסים השחורים; הרמס נטל את הרסן בידיו, והביא את פרספונה אל אימה על פני האדמה"

האדס זכר את זה כאילו זה קרה אתמול, לא היו לו שום רגשות אשמה על זה.

"הפגישה בין האם לבת הייתה מרגשת מאוד (פה האדס גילגל את עיניו) דמטר הייתה מאושרת לפגוש שוב את ביתה האהובה, אך כעסה מאוד בשמעה על גרעין הרימון, כי חששה שלא תוכל להחזיק בבתה. היא ידעה שגרעין געגועים זרע האדס בנשמתה של פרספונה- געגועים אליו, מלך השאול. ומי שזרע געגועים בנשמתו, ירצה לחזור למקום שממנו בא. ושוב הצטערה דמטר צער רב ולא רצתה להחזיר ברכתה לאדמה"

"האדס גאון מרושע" אמרה אנג'ל בשקט, "הוא די רע והכל אבל אי אפשר לא לשים לב לזה שזה היה מעשה מאוד חכם וערמומי"

"או אז, ירדה אימו של זאוס מהאולימפוס, העתיקה מבין כל האלים ובאה אל פתח מקדשה של דמטר. - שובי,דמטר, אל האולימפוס, אמרה לה, כי בתך שבה אלייך וגם אם תרצה לחזור מדי שנה אל ממלכת השאול, הרי רוב ימות השנה תהיה שלך. חזרי אלינו ,דמטר, השיבי את ברכתך לאדמה"

"אמא של זאוס היא ריאה,לא? אני זוכרת מהסיפור הזה עם קרונוס" אמרה.

"נכון מאוד" אמר בגאווה, לפחות הבת שלו לא תעשה לו פדיחות שאין לה מושג מהמיתולוגיה היוונית, "דמטר הרחמנית שמעה את דברי האלה החכמה והסכימה לעשות כן. היא ידעה כי מדי שנה תהיה ביתה ארבעה חודשים בארץ המתים, אך אחר כך תקום לתחייה ותהיה שוב איתה- ולא יכלה עוד דמטר למנוע את ברכתה מהאדמה השוממה, ושוב התכסתה הארץ בצמחים ופרחים יפים, כמקודם"

האדס עצר לנשום.

"וכך מדי חורף, כשפרספונה יורדת לשאול, נובלים איתה כל הצמחים ומתים. ובחוזרה, באביב, הם שבים ונולדים איתה מחדש ושוב הכל צומח ופורח" סיים האדס את הסיפור.

אנג'ל הייתה שקטה לשם שינוי.

"מה את חושבת?" שאל אותה.

"זה סיפור מורכב. אני אוהבת אותו" אמרה בהרהור, "אני עדיין חושבת שהאדס הוא מניפולטור גאון"

האדס חייך, תמיד זה נחמד לשמוע דעות על הרשע שלו, "אני שמח שסיפקתי לך חומר למחשבה, יקירה" אמר ונעמד, "להתראות" הניח את הקסדה על ראשו ונעלם בין הצללים. הוא ראה את אסטריאה נכנסת לחדרה של בתה.

אנג'ל יצאה מהחדר בדילוגים לאחר שהובטחה לה שוקוטלה (שוקו עם נוטלה) ואסטריאה סקרה את החדר. היא ידעה שהוא ביקר אותה.

"אני יודעת שאתה פה" לחשה בשקט. האדס ניגש אליה, עדיין בלתי נראה והניח זוג עגילים קרירים בידה. היא לא נראתה מבוהלת במיוחד.

"למה זה?" שאלה.

"להגן עליה מהצללים" אמר והעביר את עצמו לשאול.

הביקורים של האדס נמשכו אך תמיד זיכרונה השתנה כך שבמקום אביה, הופיעה אימה.

אז זה היה פרק הספיישל שלנו לכבוד 3K! מקווה שאהבתם!

עוד שלוש תגובות ממשיכה!

הפרק הקודם		הפרק הבא