האדונים ירחוני, זנב תולע, רך כף וקרניים

וואו, כמה זמן לא הוספתי פרק, אבל כמו תמיד, יש לי תירוץ חחחח.
אז כפיצוי כתבתי פרק ארוך במיוחד, התכוונתי לפצל אותו לשני פרקים, אבל איחדתי אותו :)
יש לי עוד שני פיאנפיקים, ואני ממש אשמח אם תקראו אותם...
בכל מקרה, תהנו!

"פוטר, אפשר להחליף איתך מילה?" מקונגל שאלה אותו כשכמעט יצא מהכיתה.
היא אומנם אמרה את זה בנימה של שאלה, אבל היה ברור שאין לו ברירה.
הוא נשם עמוק ואז חזר לשולחן שלה.
"פוטר, אין זה ממנהגי לחלק מחמאות כככה סתם, אבל אתה באמת תלמיד מוכשר," היא הורידה את המשקפים והישירה את עיניה לג'יימס."מה קרה היום?"
"אני באמת לא יודע, פרופסור, אני חושב שפשוט... פשוט נלחצתי."
היה זה השיעור האחרון בשינויי צורה לפני המבחן, שהיה אמור להתקיים למחרת.
  ג'יימס לא ידע למה, אבל הוא היה כל כך לחוץ עד שכל הקסמים שניסה לעשות פשוט התפספסו.
  "תראה, פוטר, אני לא רוצה לראות אותך נכשל בבחינה מחר כי אתה לחוץ, ככה שאם יש משהו שאני יכולה לעשות, כמורה לשינויי צורה או כראש הבית שלך, רק תגיד, בסדר?"
 "תודה, פרופסור," הוא מלמל.
 היא חייכה אליו חיוך קטקנטן ואז סימנה לו ללכת.
 למרות שהיא הייתה קשוחה, ג'יימס לא היה יכול לתאר לעצמו מורה אחר שהיה רוצה שיהיה ראש הבית שלו.
 הוא היה יכול להרגיש שבאמת אכפת לה ממנו, וכל מחמאה מפיה היה הישג ענק מבחינתו.
 "היי, קרניים, מה היא אמרה?" סיריוס שאל אותו כשהוא התיישב ללידם בשולחן.
 "רק... לא להילחץ."
 "היא צודקת, ג'יימס, אתה באמת יודע את החומר, לא יודע מה קורה לך בזמן האחרון," רמוס אמר ולכסן אליו מבט, כנראה מפחד שהוא יתפרץ עליו, כמו שעשה כמעט לכל אחד שהחליף איתו יותר משני משפטים בשבוע האחרון.
  ג'יימס אפילו לא ידע מה פשר ההנהגות התוקפנית הזו. אולי זה הלחץ מהבחינות, אולי זו אריאנה, אולי זה הריב עם לילי, אבל הכל היה פשוט יותר.
הוא ידע מה לעשות לקראת הבחינות - הוא פשט תרגל את החומר, והרבה, לכן לא פעם תלמיד זה או אחר הרים את העט שלו כדי לעשות שיעורים, אבל גילה שהעט הפך למקק, או שמישהו רצה להמליח את הסלט, אבל המלחיה הצמיחה רגליים ורצה על השולחן, עד שהגיעה לקצה, נפלה ונשברה, מה שהוביל חמישה ילדים למרפאה עם זכוכיות ברגליים.
אבל לגבי לילי ואריאנה - לא היה לו מושג מה לעשות.
  הוא לא היה טוב בדיבורים, או בלחשוב על ה'רגשות' שלו או משהו כזה, לכן לא החליף אפילו מילה אחת עם לילי, אבל גם לא קידם את מערכת היחסים שלו עם אריאנה לשום מקום, והם נשארו לא יותר מידידים.     
שארית היום עברה מהר, כשהוא רק מצפה מלחר, להוט לסיים עם המבחן.
                                                               
הוא התעורר בבוקר המחרת ראשון, ומיד זינק מהמיטה, אבל למרות זאת החברים שלו היו מוכנים לפניו, אולי בגלל שכל שתי דקות הוא ניסה לעשות קסם זה או אחר, רק כדי לוודא שזה הולך לו טוב.
"ג'יימס, אתה בא?" רמוס שאל כשג'יימס נאבק עם העניבה שלו, מה שלא קרה לו מאז השנה הראשונה, שהייתה הפעם הראשונה שהוא אי פעם לבש עניבה.
"זה בסדר, לכו, אני אבוא," הוא אמר, רוצה להשאר לבד.
"בטוח?"
הוא הנהן ושמע את חבריו יוצאים.
  "היי, רק רציתי..." הוא שמע פתאום קול ליד הדלת אחרי כמה שניות והוא סובב את ראשו. ראשה של אריאנה הציץ שם, חיוך משועשע על פניה. 
 "אתה מנסה לחנוק את עצמך? " היא שאלה ונכנסה לחדר.  
 ג'יימס הסתכל על השתקפותו בחלון שהיה מולו, וראה שעם העניבה מבולגנת לגמרי, חציה תלויה על אוזן אחת, ועם החולצה שלו, שלא הייתה מכופתרת עד הסוף הוא באמת נראה ככה.
"מצטער, אני פשוט קצת..." 
"לחוץ" היא אמרה עוד לפני שהספיק לסיים את המשפט. "בדיוק בשביל זה באתי לפה" היא אמרה וסידרה לו את הקשר של העניבה.
 "לא יודעת מה עובר עליך בימים האחרונים, אבל זה לא אתה," היא אמרה וכיפתרה לו את החולצה עד הסוף.
"איפה הג'יימס שאני מכירה? זה שכלום לא מפחיד אותו?" היא שאלה בקול שקט, "עשינו ביחד כמה דברים הרבה יותר מפחידים מכמה קסמים בשינויי צורה..." היא אמרה והעלתה חיוך קטן על פניו של ג'יימס.
"זוכרת את שנה שעברה? כשפילץ' כמעט תפס אותנו ב..."
"ששש! הסכמנו שלא נדבר על זה. אף פעם." היא שמה אצבע על פיו, משקיטה אותו.
"נו ג'יימס, אתה בא? אנחנו נאחר אם לא ת..." פתאום סיריוס נכנס לחדר כדי לבדוק איפה ג'יימס.
"וואו, אני מפריע למשהו?" הוא נשען על הקיר עם חיוך מרוצה על פניו.
"סיריוס, נחמד לראות גם אותך," אריאנה אמרה והסתובבה אליו.
"גם אותך, אולי משהו יצליח להוציא את ג'יימס מהמצב זומביות שהוא נכנס אליו," הוא אמר ולכסן אליו מבט. "וכל האמצעים כשרים..." הוא אמר והרים את גבותיו.
"למה כל דבר אצלך צריך להיות גס?" היא שאלה והתקדמה לכיוון הדלת.
"ופעם הבאה תדפוק, כי זה לא יהיה נעים לאף אחד מאיתנו אם באמת היית מפריע למשהו..." הי אמרה, ולפני שסיריוס הספיק להגיב היא יצאה מהחדר, מדלגת בקלילות במדרגות.
"תיזהר, ג'יימס, אם לא תמהר מישהו יקח לך אותה," סיריוס אמר כשהם יצאו מהחדר. "תאמין לי, אני שומע את הדיבורים מסביב."
"אוי, סיריוס, עזוב אותו," רמוס אמר כשהתיישבו לארוחת הבוקר.
"מה? אני רק אומר," סיריוס אמר בתמימות כששם סירופ על הפניקייק שלו.
הם המשיכו להתווכח, אבל קולותיהם התעמעמו באוזניו של ג'יימס.
פתאום דמבלדור נעמד, וכל האולם השתתק תוך כמה שניות.
"אני וכל צוות המורים, וכמובן, הבוחנים," הוא החווה בידו על כמה אנשים שנוספו לשולחן המורים, כולם בעלי שיער לבן וחיוך חביב.
 "רוצים לאחל לתלמידי השנה החמישית הצלחה במבחן היום," הוא אמר, וכל התלמידים מחאו כפיים, וקריאות בהצלחה נשמעו מכל מקום.
 "בטח שהם מוחאים כפיים, לא הם עושים את הבחינה," סיריוס מלמל.
 "אז, הישארו פה בבקשה כשארוחת הבוקר תיגמר, מה שלדעתי קורה... ממש עכשיו," הוא אמר, ובדיוק באותו רגע הצלחות התרוקנו, והתלמידים קמו ממקומותיהם בדרכם לשיעור הראשון, מאחלים לחבריהם מהשנה החמישית בהצלחה.
 כשכל התלמידים יצאו ורק תלמידי השנה החמישית, שהפגינו סימני עצבנות שונים - מכסיסת ציפורניים ועד תלישת שיערות, נשארו באולם,
  אחד מהבוחנים קם וכחכח בגרונו, משתיק את התלמידים.
 "אנו נקרא לכם אחד אחד להבחן. אין לכם שום סיבה להלחץ, הבחינה תהיה על כל הדברים שלמדתם במהלך השנה, ככה שאין סיבה לדאוג."
 "כן יש סיבה לדאוג אם לא עשית כלום במהלך השנה," ג'יימס לחש, אבל אף אחד חוץ מסיריוס לא שמע אותו, כי כולם יצאו החוצה.
  אחרי כמה דקות מקונגל יצאה מהאולם וקראה ממגילה את שמות הנבחנים הראשונים, לפי סדר הא' ב'.
 ארבעם ישבו בפינה על הזמן הזה, ממלמלים לחשים ומעיינים פעם אחת אחרונה בספר.
 "בלק, סיריוס!" מקונגל קראה, וסיריוס נעמד וסידר את בגדיו.
  "תאחלו לי בהצלחה," הוא אמר בחיוך קטן ואז נשם עמוק ונכנס לחדר.
 כשמקונגל קראה "לופין, רמוס!" רמוס היה כל כך חיוור עד שג'יימס חשש שהוא יתעלף.
 "היי, רמוס, תירגע, בסדר? חרשת כל כך הרבה זמן עד שאין סיכוי שלא תקבל קס"מ, אל תהיה כל כך לחוץ," הוא אמר לו את זה בקול רגוע, מנסה להסתיר את הלחץ שהוא עצמו חש.
 רמוס הנהן ונכנס לאולם.
 כשמקונגל קראה לפיטר, הוא הלך כל כך מנהר לאולם, מועד פעמיים בדרך עד שג'יימס אפילו לא הספיק להגיד לו בהצלחה, ואחרי כמה דקות מקונגל יצאה עוד פעם וקראה בשמו של ג'יימס.
 "פוטר, זכור מה דיברנו, בסדר?" היא אמרה לו לפני שנכנס לאולם.
 "כן, פרופסור, תודה," הוא אמר והיא הנהנה לעברו.
 אני חושבת שפרופסור אלר פנויה," היא אמרה והצביעה על מישהי שעמדה בקצה החדר ונופפה לו בחביבות.
 פרופסור אלר הייתה נמוכה, בעלת שיער לבן שדמה קצת לצמר גפן מתוק.
"פוטר," היא אמרה בחיוך "עבדתי פעם עם אביך," היא אמרה.
הוא חייך אליה, ובהעתה הרגועה, עם עיניי תכלת שלוות שידרו לו שאין מה לדאוג.
"אם הייתי מוכשר אפילו חצי מאבא שלי, אני יודע שאני אקבל קס"ם," הוא אמר, יודע מה היא רוצה לשמוע.
"בדיוק כמו אבא שלך, תמיד יודע מה להגיד," היא קרצה לו, ואז התחילה את המבחן.
ג'יימס היה מופתע - המבחן באמת היה כמו שאמרו, בדיוק על החומר שלמדו במהלך השנה.
 "תודה רבה, ג'יימס," היא אמרה בסוף הבחינה. "אל תדאג, אתה לא פחות מוכשר מאבא שלך," היא אמרה בחיוך, וג'יימס הודה לה, קצת מבולבל.
היא אמרה הרגע שהוא קיבל קס"ם?
 הוא יצא לדשא והתיישב ליד חבריו, ששכבו בצל העץ.  "סופסוף, אני חופשי!" הוא הכריז.
  "כן, עכשיו יש לך רק עוד שלושים אלף בחינות לעבור," סיריוס אמר, מרים גבה לנוכח האופטימיות הפתאומית שתקפה את ג'יימס.
"אז, אני חושב שבכללי הבחינה הלכה די טוב, למרות כמה פאשלות קטנות" רמוס אמר, ממשיך כנראה את השיחה שניהלו לפני שג'יימס הגיע.
  "הוא ככה מאז שהוא יצא מהבחינה", סיריוס אמר וגלגל עיניים. "אני חושב שפיזית הוא לא יכול לדבר על שום דבר אחר."
"והוא לא היחיד," ג'יימס אמר והסתכל סביבו.  כל התלמידים בחצר היו מהשנה החמישית, וכולם עיינו בספרי הלימוד או דיברו במרץ על המבחן. 
 "טוב, אני מניח שאני צריך להיכנע ללחץ החברתי..." סיריוס אמר ונאנח. "נו, ג'יימס, אז איך היה המבחן?"                             
 "וואו, תודה, סיריוס, ממש רואים שזה חשוב לך,  " הוא אמר וגלגל את עייניו. "תמיד פה כדי לתמוך," הוא קרץ.
 "היי..." רמוס פתאום הרים את ראשו מהספר. "הוא חי!" סיריוס צהל.
  "יורד גשם או שזה רק אני...?" הוא מלמל והסתכל למעלה.
  "מן הסתם זה רק אתה..." סיריוס גלגל את עינייו. "זה אמצע אפריל..."  הוא הסתכל למעלה, ובדוק באותו זמן טיפה נחתה על קצה ואפו.
  "אוי לא! חשבתי שנפטרנו מזה!" פיטר צייץ ונעמד ואז לקח את ידו של סיריוס שהושיט את ידו כדי שיעזרו לו לקום.
  "טוב, כנראה שהחופש שלך לא יהיה חופשי כמו שחשבת..." רמוס מלמל והסתכל למלעלה אל חלונות הטירה, בה יהיו כנראה הרבה זמן, כי הגשם התחזק.
"נו, ג'יימס, אתה בא?" סיריוס שאל אותו כשהוא ראה שג'יימס עדיין נשען על עץ במקום לרוץ לתוך הטירה, כמו ששאר הילדים שהיו בחצר עשו.
  "כן... אני עוד רגע אבוא," הוא מלמל.
  הוא ראה עוד אחת שנשארה בחצר, אוספת את הדברים שלה, וזו בדיוק מי שג'יימס היה צריך לדבר איתה.
  "אוקיי..." רמוס אמר אחרי ששלושתם החליפו מבטים.
 סיריוס הוריד את המקטורן שלו ושם אותו על ראשו בתור מטרייה מאולתרת, ואחרי מבט אחרון בג'יימס הם התחילו לרוץ לטירה.
  "רק אל תצטנן!"
  "תודה, סיריוס!"
"אמרתי לך שאני תמיד פה כדי לתמוך!"
  הוא התקדם לעבר התלמידה היחידה שנשארה בחצר.
  הוא נשם עמוק לפני שהקיש על גבה כדי למשוך את תשומת ליבה.
היא סובבה את ראשה, וכשראתה אותו היא הסתובבה אליו באיטיות.
 שערה האדמוני נראה כמעט חום בגשם, והיא הישירה אליו את מבטה באיטיות.
"לילי, תעני לי על שאלה אחת, ואז, אם תרצי, אני אעזוב אותך."
היא לא ענתה, וג'יימס קיבל את זה בתור אישור.
 "למה אנחנו צריכים... היינו צריכים להסתיר את זה שאנחנו ביחד?" הוא הלך ישר לעניין, בלי ללכת סחור סחור.
 "ג'יימס..." היא ניסתה להסיט את מבטה, אבל ג'יימס שם את ידיו על פניה, מכריח אותה להסתכל עליו.
 זו הייתה הפעם הראשונה שהיו כל כך קרובים זה חודשים, ורק עכשיו ג'יימס הבין כמה זה היה חסר לו, וכששפתותיהם נפגשו, זה הרגיש כל כך נכון.
  "לילי, תעני לי," הוא לחש.
 לא רציתי שכולם ידעו שאנחנו ביחד כי," היא נאנחה לפני שהמשיכה, כאילו מנסה למצא מפלט, אבל ג'יימס לא התכוון לוותר לה. "הבטחתי לסוורוס שאני אף פעם לא אגיד לך כן, ואני כבר פגעתי בו כל כך השנה ו..."
 הוא הוריד את ידיו מפניה והתרחק ממנה צעד אחד.
 "בגלל סוורוס?" הוא שאל, לא מאמין.
"ג'יימס, מה שהתכוונתי זה..."
"את רוצה להגיד לי שהסתרנו את כל זה,התחבאנו... לעזאזל, לילי, שיקרתי לחברים הכי טובים שלי... והכל בגלל סנייפ?"
 "ג'יימס, אני לא..."
 הוא רק הביט בה, לא מאמין, לא היה לו מה לומר לה, לפחות לא עכשיו, לכן הוא רק התסובב והלך.
"ג'יימס!" היא קראה אחריו, אבל הוא לא הסתובב, וכשקראה לו עוד פעם הוא האיץ את צעדיו, כי ידע שאם ישמע עוד פעם את הקול השבור הזה, הוא יהיה חייב להסתובב אליה ולחבק אותה, לנגב את הדמעות מהעיניים האלה, שכל פעם שהסתכל בהם הוא התהפנט.

הוא הלך במסדרונות החשוכים והריקים, נוטף מים, משחזר, בכעס הולך וגובר את השיחה עם לילי בראשו.
הוא הלך במסדרון של הקומה השביעית, ופתאום ראה שם מישהי מאוד מוכרת הולכת הלוך ושוב לפני הקיר, בלי שום מטרה נראית לעין.
"אריאנה?" הוא שאל, מופתע, והיא הרימה אליו את מבטה, מבוהלת ונצמדה לקיר, והיא נראתה כאילו היא מנסה להסתיר משהו.
"אריאנה, מה עושה פה?" הוא שאל אותה, מופתע.
היא פתחה את הפה, כאילו היא מנסה להמציא משהו, אבל אז היא פשוט נאנחה וזזה הצידה, חושפת ידית עגולה.
"מה זה?" הוא שאל והתקרב לדלת.
הוא היה בטוח שהוא מכיר את כל החדרים והמסדרונות הסודיים בהוגוורטס, אבל הוא באף פעם לא נתקל בחדר הזה.
"ברוך הבא לחדר הנחיצות..." היא פתחה את הדלת וסימנה לו להיכנס.
"וואו..." מראה החדר הזה כמעט השכיח ממנו את מה שקרה עם לילי בחצר.
כמעט.
"מה זה חדר הנחיצות?" הוא שאל אותה בהיסח הדעת, מסתכל מסביב.
"בדיוק כמו שזה נשמע, החדר הזה נותם לך בדיוק את מה שנחוץ לך," היא נכנסה אחריו וסגרה בעדינות את הדלת.
"וזה מה שנחוץ לך?"
"זה מרגיע אותי..." היא מלמלה.
החדר הזה היה גדול, עם חלונות עגולים ענקיים, שג'יימס תיאר לעצמו שביום שמשי מכניסים הרבה אור לחדר.
החדר נראה כמו מוזיאון מבולגן.
ליד הקיר עמדו בשורה עשרות קני ציור, עם קנבסים בגדלים שונים, על חלקם היה רק העיפרון, חלקם היו צבועים לגמרי בצבע אחד, והשאר היו כמעט גמורים.
על הקירות היו תלויים בצפיפות ציורים רבים, מכל סוג שהיה אפשר לחשוב עליו, מקיערת פירות וציורי נוף, ועד פרות כחולות רועות באחו צהוב.
הקיר שמולו היה מכוסה בבד ענק, עליו היה ציור יפייפה של שקיעה, חציו מסוררט רק בעיפרון, וחציו צבוע לגמרי.
"וואו, אריאנה זה... זה מהמם, לא ידעתי שאת מציירת," הוא אמר והלך באיטיות בחדר, בוחן כל ציור.
"גם אני לא ידעתי, עד השנה," היא אמרה ולבשה חולצה לבנה עם כתמי צבע וניגשה לציור הגדול של השקיעה וטיפסה על הסולם לידו.
הוא התיישב על כיסא עץ שעמד באמצע החדר והסתכל עליה מערבבת צבעים על הפלטה.
הם ישבו כמה שניות בשתיקה וג'יימס הוריד את המקטורן שלו שהיה ספוג מים, וכשאריאנה החלה לצייר על הבד הענק עם מכחול קטנטן היא נראתה רגועה לגמרי.
"היי, את יודעת... לא ממש יצא לנו לדבר מאז שחזרת," הוא אמר פתאום, והיא קפאה עם המכחול בידה.
הוא החליט שאם הוא עשה את השיחה הזו עם לילי, אין סיבה שהוא לא ידבר גם עם אריאנה.
"אני מצטערת ג'יימס, אבל זו אשמתך," היא אמרה בשלווה וירדה מהסולם.
הוא רצה להגיד לה משהו, להצדיק את עצמו, אבל הוא ידע שהיא צודקת.
היא התיישבה על שולחן קטן, עליו היו מסודרים בקבוקי צבע ומכחולים.
"את צודקת," הוא אמר בפשטות. "ואני מצטער, אבל אם עכשיו נוכל להשלים את מה שפיספסנו...?"
היא שילבה את רגליה והסתכלה עליו במבט שואל, כאילו מזמינה אותו לשאול שאלות.
""אז... למה עזבת את הוגוורטס?"
"היא נאנחה ואז ענתה. "אמא שלי חלתה, והרופא המליץ לעבור למקום פחות... מעושן ואפרורי מלונדון," היא אמרה.
"אז... למה חזרתם?" הוא שאל, ולא שיער כמה התשובה תזעזע אותו.
"כל הטיפולים לא עזרו..." היא אמרה, וג'יימס ניחש את התשובה לבד.
"אני מצטער... לא היה לי מושג..." הוא אמר וידע כמה מטופש זה נשמע, "אני לא יכול אפילו לתאר לעצמי..."
"לא, אתה לא." היא אמרה בחדות, ואז לקחה נשימה עמוקה.
אף אחד לא יכול לתאר לעצמו מה זה, לראות את אמא שלך גוססת מול העיניים, ואת אבא לך מפסיק לתפקד, או לבוא כל לילה להרגיע את אחותך הקטנה שמתעוררת בלילה ובוכה, מתחננת שאמא תחזור אלינו," היא דיברה מהר, ונראתה כאילו היא שכחה לגמרי שג'יימס בחדר.
"להעמיד פנים שהכל בסדר, לא לחשוף כלום..." היא המשיכה, והפעם בקול שבור, וג'יימס ראה את אריאנה בוכה בפעם הראשונה מכל ההיכרות שלהם.
הוא לא תיאר לעצמו שמאחורי הנערה התוססת והעליזה מסתתר כזה סיפור.
הוא לא ידע אפילו מה לענות, הוא ידע שכל דבר שיגיד לא יהיה מספיק, לכן אפילו לא ניסה.
הוא התיישב לידה על השולחן וכרך את זרועו סביבה והצמיד אותה אל חזו.
היא לא דיברה, אפילו לא השמעה קול בבכייה, אבל ג'יימס יכל להרגיש את כתפיה השבריריות רועדות, והוא הידק את זרועו סביבה,
הוא לא ידע כמה זמן הם ישבו שם, אבל הוא כן ידע שהצרות שלו פתאום נראו קטנות וקטנוניות בהשוואה למה שאריאנה סיפרה לו עכשיו, והוא התבייש בעצמו שלא ניסה לדבר איתה קודם, לעזור לה להוריד את הסיפור הזה מהלב.
"ג'יימס, כשנצא מפה, השיחה הזאת לא קרתה," היא אמרה כשנרגעה והרימה אליו את ראשה.
"ברור," הוא מיהר להרגיע אותה ומחה עם אצבעו דמעה עגולה מעל לחייה.
"טוב, בטח סיריוס כבר מתחיל לדאוג לך," היא אמרה וניסתה לחייך. "אולי כדי שתלך," היא אמרה והזיזה בעדינות את זרועו וירדה בקפיצה מהשולחן.
"איך שאת רוצה," הוא אמר בעדינות, והבים בעצמו שהיא רוצה להיות לבד עכשיו.
הוא יצא מהחדר, למרות ששזה הדבר האחרון שרצה לעשות עכשיו.
הוא הלך בחזרה לחדר המועדון כמו סהרורי, בקושי שם לב לדרך.
"היי, איפה היית?!" רמוס שאל אותו חזר לחדר וצנח על המיטה שלו.
"סתם, אהה... הייתי במטבח," הוא אמר,  ממציא בלי בעיה שקר לבן ולא מזיק.
הוא ידע שהם מחליפים בינהם מבטים, מתייעצים בלי קול מי ישאל אותו מה קרה, כי הוא ידע שהחברים הכי טובים שלו יראו שמשהו לא בסדר איתו, אבל לפני שהם הספיקו, הדלת נפתחה, ובפתח הייתה אריאנה.
"היי, ג'יימס שכחת את זה ב...מטבח," היא שינתה מיד את דבריה כשראתה את כל חבריו שם.
"אוי, סיריוס פיטר, אנחנו לא צריכים לעשות את הדבר הזה שדיברנו עליו קודם?" רמוס אמר פתאום, רומז להם, לא בתחכום רב לצאת ולהשאיר את ג'יימס ואריאנה לבד.
"כן, את הדבר הזה ב... מקום ההוא," סיריוס אמר וקם.
"אהה, הדבר הזה במקום הזה עם... האיש הזה," פיטר אמר ונעלם בעקבות חבריו סוגר מאחוריו את הדלת.
"זה ספוג מים, אבל עדיין חשבתי שתרצה את זה," היא הושיטה לו את המקטורן שלו שהשאיר בחדר הנחיצות והציישבה על המיטה שלו.
"תודה," הוא אמר ופשוט זרק אותו על הרצפה.
חבורת הקונדסאים לא היו ידועים כחולי ניקיון.
"תודה שהיית שם היום, באמת עזרת לי," היא לחשה, וגרמה לג'יימס להרגיש קצת יותר טוב.
הוא סימן לה לבוא לשבת לידו, אבל כשסידרה את הכרית מאחורי ראשה היא הפילה קסת דיו על הרצפה, ממלאה את ידיה בנוזל השחור.
"אוי... כל כך מתאים לי," היא נאנחה וג'יימס חייך, שמח לראות עוד פעם את האריאנה העליזה שהכיר.
הוא מלמל "רפארו" והשברים שעל הרצפה חסרו להיות קסת דיו.
מצטערת," היא אמרה.
"אל תדאגי, עם מצב החדר שלנו הם בטח אפילו לא ישימו לב שעוד משהו נוסף לרצפה," הוא אמר והיא צחקה.
"אז כמו שהתחלתי להגיד," היא אמרה ונשפה על שערה, מנסה להזיז תלתל שהיה על הפנים שלה בלי להשתמש בידיה המלוכלכות, וג'יימס צפה בה משועשע.
"אתה יכול...?" היא הצביעה על שיערה והוא העביר אותו אל מאחורי אוזנה, אבל פתאום קפא.
כשהיו היו ביחד, הוא תמיד צחק עליהו על התלתל הזה, ואיכשהו, לפני כל נשיקה שלהם הוא הזיז, מחייך, את התלתל הזה מפניה.
הוא ידע שגם היא חושבת את זה, והוא הוא לא ידע מה לעשות.
לנצל את הרגע הזה, שאולי לא יחזור או לתת לו לחלוף?
כשהוא הסתכל בעיניה, שהיו מדהימות, הוא לא ראה את העיניים הכחולות סגולות האלה, אלא את העיניים הירוקות המוכרות כל כך, וג'יימס ידע שהוא לא יכול לעשות את זה, אבל לפני שהספיק להתנתק ממנה הדלת נפתחה.
זו הייתה לילי.
"אוקיי, ג'יימס, איך שאתה רוצה, אם אתה רוצה להגיד לכולם, זה בסדר, רק..." היא התחילה להגיד אבל  הפסיקה לדבר כשראתה אותם.




תגובות? ביקרות?
 

הפרק הקודם		הפרק הבא