חייבת לדעת

שלום.
התעכבתי, אני יודעת, אני משערת שהתאדתם- הפשרתם- הותכתם- והספקתם להתאדות שוב.
סליחה על זה. ואני גם לא אתרץ לכם בסיבות שלי שכלל לא מענינות אתכם.
אז כן, עוד פרק מוזר שלא מוביל לשום מקום חוץ מלעוד שאלות. אבל הכול יתברר, והכתיבה מוזרה,
אתם תוכלו להגיד לי עד כמה היא מוזרה כשתגיבו. אני כבר יכולה לדמיין את זה.
טוב אז הנה, תנסו להינות: 

השמש סנוורה את עיניה.
מסיבה מסוימת החדר היה מלא באור.
הווילונות לא היו מוסתים והיו הרבה יותר חלונות משזכרה שהיו בחדר המועדון שלה.
היא התמתחה בנחת על המיטה שנראתה לה גדולה יותר וגיששה עם ידיה לכל מקום
אפשרי תוך כדי ניסיון להתרגל לאור החדש.
ידיה התנגשו בגוף מוצק וחמים, לילי אוואנס הפנתה את מבטה לחצי השני של מיטתה והזיכרונות
החלו לחזור אליה כשראתה את ג'יימס פוטר מונח יושן לידה ללא חלק עליון.
היא הרעיפה על עצמה מבט קלוש ונראה היה שלבשה רק גופייה דקה ואת תחתוניה.

'מרלין.' מלמלה וקמה במהירות, מסיטה את השמיכה המחממת שהדיפה ניחוח של ורדים
מעליה.
היא לבשה את המכנסיים שלה, שהיו מוטלים על הרצפה בזלזול ולאחר מכן את החולצה שקנתה במיוחד
למשחק הקווידיץ' האחרון שבילתה בו. בילתה זו מילה קטנה למה שעשתה באותו ערב.
עפעפיו של ג'יימס פוטר החלו לרטוט, הוא, כפי שהבחינה לילי, לא שם לב לשינוי במרחב ההשתהות שלו.
הוא שפשף את עיניו והרכיב את משקפיו שהיו מונחים לידו.
הוא פרש חיוך גדול על פניו והביט על המיטה הגדולה, לאחר מכן על לילי.

"בוקר טוב, ליל."
היא חייכה בביישנות, מסמיקה יותר ממה שכבר הסמיקה, אם זה היה אפשרי.

"בוקר טוב, פוטר," התנשפה "אנחנו-"

"-יאפ." מלמל לפני שהספיקה לשאול.

"נכון," הביטה על הקרקע המרוצפת אבנים מלוטשות "מודעת לחלוטין." חייכה.

ג'יימס אחז באפו ומשך בכתפיו "אממ... אני חושב שנכנסנו לכאן אחרי שהמסיבה נרגעה."

היא העיפה מבט מסביב, ראתה את המיטה הגדולה עומדת במרכז ומסביב חלונות רבים שווילונותיהם נשמטו על הקרקע.
נזכרת. לא היה ניתן להבחין בשניהם מבחוץ, אך הם יכלו לראות בבירור רקע רגעי ושלו מתחלף באיטיות למקומות שונים- ים, חוף, שקיעה, יער, יום של גשם.

"חדר הנחיצות," מלמל בקול צרוד של בוקר, עונה על השאלה המתרוצצת בראשה.
"בשנייה הראשונה שעצמנו עיניים הוא הופיע והראה לנו את המקום הזה. מתחלף כשאנחנו בתוכו ושהתוכן נשאר."

"זה מדהים. אתה חשבת על המקום?"

"לא, לא ידעתי על מה חשבתי חוץ מעלייך, החדר חשב על השאר."

היא מתחה את חיוכה.
"כנראה שהחדר מכיר את שנינו יותר טוב ממה שאנחנו מכירים."
היא התחרטה על המשפט הזה. כאילו בתת מודע, בין השורות, היא העבירה לו את המסר שהיא רצתה בזה כל הזמן,
וזה לא היה נכון.

"אני משער," כנראה שהוא לא שם לב. "אבל אני רק מקווה שאת בסדר עם זה-"

"אני בסדר עם זה-"

"כי פעם קודמת שאפילו רק ניסיתי לנשק אותך את התקפלת לקונכייה שלך ו...-"

"-אני בסדר עם זה עכשיו. הייתי...מבולבלת, בגלל כל מה שקרה, וקורה."

"אני לא רוצה לכפות עליך את זה. אני אפילו עדיין לא..."

"מה?"

"אני אפילו עדיין לא שאלתי אותך אם את רוצה להיות חברה שלי."

היא לא אמרה דבר, רק המשיכה לעמוד ולהסמיק בלי רצון, שערה נראה חיוור כל כך בהשוואה לפניה.

"אז?"

"הו, כן. אני...כן."

"נ

הדר." חייך. היא התיישבה שוב על המיטה, רוכנת לכוונו ומנשקת אותו על שפתיו ששוב העבירו בה צמרמורת.

לילי הרימה את מבטה לאחד החלונות המתחלפים. היא ראתה זאת בבירור.

"איך זה אפשרי?" הרקע מאחור לא זז, נשאר במקומו, כמו כישוף ללא מילים- שמע את מחשבותיה של לילי להיעצר
" זאת בדיוק אותה גבעה, עם הפרחים הלבנים הקטנים. העץ הגדול. האגם למטה. זה בדיוק אותו דבר."
 

"מה?" ג'יימס התיישב.

"זה הבית. הבית שלי. ליד הבית שלי. המקומות האלו אמתיים?"

"בכל הכנות אני לא יודע. כנראה. אם את אומרת."

"אני רוצה לחזור הביתה. לשכוח מהכול, מכול הקרב הזה."

הוא התרומם, לבש את חולצתו המקומטת, עטף את לילי בחיבוק ולאחר אחז בפרצופה בשתי ידיו
"אנחנו מסתדרים עם זה נהדר, ליל, אנחנו כולנו ביחד עכשיו, אין מה לדאוג."

"אתה יכול להבטיח?"

"כן. אני מבטיח."

הם יצאו מהחדר. נפרדים לשלום מהגעגוע עצמו, עדים לפסי המתכת המסתלסלים ברגעי הנראות והמוחשיות האחרונים.

"פוטר! אוואנס!" נשמעה צעקה ממרחק, ונערה עם חלוק בד ורוד רצה אליהם ברגליים יחפות,
אוחזת במברשת שיער. הם הסתובבו אליה, כאילו דבר לא קרה באותן שעות בחדר הנחיצות.

"פוטר? אוואנס?," הם הנהנו "דמבלדור..." התנשפה. "הוא מחפש אתכם."

הם הביטו אחד על השני ורצו לכוון פסל הנשר המוזהב, ממלמלים את הסיסמא שכבר ידעו.

"אני מצטער שאני מפריע לכם בעיסוקיכם," קרץ, כאילו יודע משהו. משהו שגם הם יודעים "אבל אני נותן לכם היום יום חופש. אתם לא תלכו לשיעורים במשך היום."

"מה?" מלמלו יחד "יום חופש?" המשיכה לילי "בשביל מה?"

"זה בדיוק מה שאני התכוונתי לספר. פרופסור מקנוגל חששה שזה מה שיקרה בסוף, היא אמרה לי שזה יהיה מסוכן מדי,
אך אני יודע שאתם ילדים אחראיים מאוד, אני מקווה שזה נכון."

"אני לא מבין-" אמר גיימס, אך דמבלדור קטע אותו.

"חוששני שיש לנו מקור מידע יותר סגור ממקור שרירותי."

"מקור מידע? על ג'ניפר קאלדרן?"

"כן, כמובן. אך הוא סגור יותר ,כפי שציינתי. האדם שהכי פחות רציתי לפגוש יודע את המידע הזה."

"מי זה?"

"פנלופה לגברייר," מלמל נחרצות "אישה נוראית. בטחון עצמי ותעוזה שלא ראיתי מימי.
פחות ידועה, אני יודע. וזה לא יהיה קל לגרום לה לדבר. היא בן- אדם מופנם מאוד, כמעט כל דבר שקורה בחייה לא מסופר או אפילו נכתב בתוך יומן,
היא לא רוצה שאנשים יגלו עליה מידע, ושוב, היא לא עשתה שום דבר רע בחיים שלה," הם עדיין היו עייפים, אך זה לא מנע מהם להבין את דבריו של דמבלדור.
"איתי היא לא תסכים לדבר, גם לא עם מישהו אחר, אבל אתכם...היא אולי תסכים, תנסו להרשים אותה, אתם עלולים לגלות שהיא אדם בעל אישיות מרתקת."

"מה לשאול אותה? אנחנו לא מבינים מי היא בכלל-"

"אתם תדעו ברגע הנכון, כשתשמעו אותה."

"בסדר. מתי אתה רוצה שנלך? לאין?"

"כמובן...אנחנו לא אחראיים לביטחונכם ברגע שתצאו מהשטח שלנו, קיבלנו מידע שהיא עברה עם כל חפציה להתגורר בקלחת הרותחת.
היא טוענת שעיקלו לה את הבית שגרה בו עד עכשיו- בלונדון המוגלגית."

"איך אתה יודע,  פרופסור? אמרת שהיא טיפוס סגור."

"כן, אבל אחד העובדים סיפר לי כששאלתי, הם לא כאלו סגורים כמו שחושבים."

"אז מתי יוצאים?" חייכה לילי.

"עכשיו," מלמל הפרופסור "לכו להתלבש כראוי וחזרו לכאן."

"מה ההגדרה של 'כראוי?' " מלמלה לילי.

"משהו שיחכם אתכם." התאבן במקומו "עכשיו, קדימה! אין זמן מיותר שאפשר לבזבז."

"אנחנו לא לבושים כראוי-" מלמלה לילי, מפזרת את בגדיה ללא מחשבה לכל מקום, מוציאה אותם מהארון,
מרעיפה עליהם מבט שנון וזורקת אותם כאילו הם לא יותר מנייר שאפשר לזרוק לפח כשרק רוצים.

"אנחנו לבושים מאוד כראוי." ישב גיימס על המיטה במעונות הבנות, מכוסה גם הוא בכמה בגדים שנזרקו עליו בלי לשים לב "את נראית מעולה, תפסיקי לדאוג."

"אני נראית...רגיל, יותר מדי רגיל." היא כוונה בידיה על הג'ינס הצמוד שעיצב את רגליה, ועל חולצת המשי הסגלגלה.

"את אף פעם לא נראית רגיל, ליל."

"אין זמן להתחנפויות שלך, פוטר," חצי חיוך התנוסס על פניה "דמבלדור מחכה!"

"תישארי כמו שאת ובואי נלך כבר."

"ואם זה לא מספיק?"

"אני לידך, ליל, היא אפילו לא תסתכל עליך."

"והנה ההומור הנמוך שכל כך התגעגעתי אליו."

"נכון? זה מה שאני חשבתי. קדימה!"

"נהדר!" מלמל דמבלדור, ניצב מול לילי וג'יימס שחזרו למשרדו "בהצלחה.
תפעילו עליה את הקסם שלכם. אבל אל תגרמו לה לחשוד. אל תגידו לה שאני שלחתי אתכם. ואל תיבהלו ממנה, זה הכי חשוב."

"איך נגיע לשם?"

"פשוט...תחזיקו את המנורה." הוא כוון אותם במבטו למנורת כסף, מנורה שתחילה נראתה להם כל כך מוזרה,
שלא היו מתפלאים אם היה קופץ ממנה שד שיעניק להם שלוש משאלות. אבל שניהם ידעו זאת,
הם יבקשו רק משאלה אחת-  'בבקשה, תגרום לזה להיגמר כמה שיותר מהר, שד נאמן'.
הם שלחו את ידם לחפץ הדומם, ולאחר שקורקבנם התכווץ הם מצאו עצמם בקלחת הרותחת.
שולחנות עץ קטנים מפוזרים מסביב לשולחן ארוך שלצדו עשרות כיסאות קטנים.
אנשים רבים נכחו במקום המדיף ריח של חיטה. תרתי משמע.
מפתח המעבר שירת אותם היטב.

"סליחה! אדוני!" לילי פנתה לאחד העובדים במקום, הראשון שראתה. הוא נראה כפוף,
כמו בעל גיבנת מלידתו, והוא, אוחז במטאטא ונבהל, מכוון אותו לכוונה לצורך התגוננות.
"אתה תוכל לומר לנו איפה נמצאת גברת פנלופה לגברייר?"

"לא." מלמל העובד המטונף, שיכלו להבחין בבגדיו המלוכלכים ממרחק של קילומטרים.

"זה לא יעבוד ככה, ליל, תני למאסטר לעבוד." הוא ניגש לאותו עובד זקן ושלשל לידו סכום בלתי מבוטל של אוניות "עכשיו תוכל לומר לנו?"

הוא הביט לרגע על סכום הכסף המכובד והנהן בראשו "בסוף המסדרון השמאלי."
הוא הצביע על הכוון "אני לא אמרתי לכם את זה! אני ממש לא רוצה להסתבך עם האישה הזו."
הם רק דמיינו בראשם מה תוכל לעשות לו. מה תוכל לעשות להם כשתשמע ששיחדו עובד פונדק תמים במטרה לאתרה.

"תודה אדוני." הם התקדמו למסדרון הריק, שבסופו ניצב חדר בודד.
פסיעות רגליהם נשמעו. פסיעות רגליהם והדממה.

הם דפקו על הדלת שלוש פעמים, ושום קול לא נשמע. עד כמה האישה הזו מטורללת? חשבו.
אך זאת לא מנעה מהם לדפוק שוב "מיס לגברייר?" הדלת נפתחה בחריקה. לילי דחפה אותה בחוזקה ונכנסה פנימה, פעורת פה למראה החדר שנראה גדול יותר מבפנים.

"מיס?" לחשו, קולם כמעט ומתכלה באור העמום שאכל אותם כמו שטרול אוכל ילדים שלא התנהגו יפה עד לחג המולד.

"אורחים!" הם שמעו צעקה מהחדר הנוסף שניצב סמוך אליהם "אני באה! כבר באה! רק מתלבשת!"
אחרי ארבע דקות הם סיבבו את ראשם לכוון הדלת, פעורי פה עוד יותר ממה שפערו כבר. היא אמרה שהיא מתלבשת, הלבוש הזה לא עונה על המילה הזו כלל.

"שלום." אישה גבוה, בסביבות השלושים לחיה, עטורה במבט חשדן, צעדה אליהם.
ג'יימס הסמיק. לילי לעומת זאת לא ראתה את זה משעשע.
שמלתה האדומה הקצרה, שחשפה את קו המותן שלה, עלתה מעלה עוד יותר בעוד שרגליה הארוכות השזופות התחככו זו בזו בהליכה.
מחשופה הבליט את 'רכושה' יותר ממה שמכשף ראוי ומכובד אמור לחשוף. מצד שני- האישה מטורללת.
הם לא ציפו לסוג כזה של מטורללת. ג'יימס אחז בידה של לילי והביט לכוונה, רומז לה במבטו שהכול בסדר.
"כן?" מלמלה פנלופה, ששערה האדמוני נח ברישול על כתפיה ועובר את גבה ללא מאמץ. נעלי העקב שלה שיוו לה מראה של מגדל אייפל.

"שלום, מיס פנלופה." מלמל ג'יימס, שחזר לפיכחות. הוא עזב את ידה של לילי, לא מפסיק לבהות באישה המסתורית, בהפך הגמור.
הוא הרים את ידיה העדינה ונשק לה כאומר שלום.

"הו, ג'נטלמן!" הוא הסמיק למשמע המילים וחזר לעמוד לצד לילי שכעת תפסה בידו בלי לעזוב.

היא התיישבה על אחד הכיסאות וסימנה להם לשבת לידה, גורמת לגופה להצטמק ולאיברים אחרים לבלוט. "שבו. אני כמעט ואף פעם לא מקבלת אורחים."

"מעניין למה-" סיננה לילי, אך ג'יימס מרפק אותה.

"אז?...-" מלמלה פנלופה אחרי שישבו על אותם כיסאות לא נוחים "מה מעשיכם בקלחת הרותחת?"

"הו..." התחיל ג'יימס, שלא כל כך חשב על זה.

"אנחנו שוכנים כאן," קפצה לילי "אנחנו...השכרנו יחד חדר לא מזמן. בדיוק התחתנו."

"מה?" מלמלה בחוסר הבנה "אתם נראים כאילו עדיין לא סיימתם בית ספר!"

"נכון. אני מתכוונת..." הסמיקה, 'מטומטמת' חשבה 'למה אמרת את זה?' "גיל זה רק מספר, לא? אהבה היא נצחית, כל גיל הוא המתאים."
היא נצמדה לג'יימס, לופתת את ידיו ומבטו הלחוץ.

"אחרי הכול...כן. גם אני בכל העניין הזה של גיל, תאמיני או לא אבל אני...אח, אני כל כך שונאת להגיד את זה...אני בת ארבעים ושתיים."
'אני משערת שאני כאן- לא המטומטמת. להאמין לשקר שכזה'

"מה? איך? את נראית..."

"צעירה, נכון? ותתפלאי, ילדונת, כל זה רק ממוצרי טיפוח למכשפה המקומית." היא הצביעה על עצמה,
גורמת למבטו של ג'יימס שוב לסרוק אותה, והפעם לילי לא טרחה להעיר אותו מתשוקותיו הנסתרות לעין, או לא כל כך נסתרות.

"רק הגענו לומר שלום, להכיר את הדיירים." המשיך ג'יימס, מחליף נושא.

"זה כל כך..." התקרבה לצדו ואחזה בידו השנייה "מקסים. בחורה ברת מזל, הייתי אומרת." אמרה ללילי, עיניה החומות ננעצות בעיני האזמרגד שלה.

"כן," אחזה בידו של ג'יימס חזק יותר, מנסה לא להירתע ממגעה של פנלופה בחבר שלה.

"אה...מיס פנלופה," המשיך ג'יימס, לא מרפה מאחיזתו בלילי אך גם לא מרפה מאחיזתו בפנלופה שבאותו רגע הפנטה אותו כמו לא פחות מקללת אימפריוס.
"שמעתי דברים עלייך." מלמל.


היא הסירה את משקפיו והניחה אותם על שולחן העץ שניצב לידם.
"דברים טובים? או רעים?" נצמדה אליו יותר, מצמידה את המטען שלה לגופו המוצק.

"דברים טובים, כמובן, כולם כאן...מאוד מחבבים אותך, נכון, ליל?"

"כן, כמובן." מלמלה בקול חלש. מתלבטת האם להישאר כפי שהיא או לקפוץ עליה בציפורניים שלופות ולהיזרק על זה לאזקבאן. ליבה מאיץ את פעימותיו.

"מישהו דיבר איתך עלי?"


"לא, לא בבירור לפחות. אבל..." גמגם, עד למבטה החודר שמתקרב אליו עוד יותר "רק רצינו...רצינו לשאול אם..."
לילי משכה אותו. זה הספיק לה, 'כלבה מטומטמת' חשבה 'שלא תעזי לגעת בחבר החדש שלי'

"אם שמעת משהו בעיתונים לאחרונה," חייכה בתמימות, כאילו לא חושבת עליה דבר "אנשים נעלמים...זה קצת מוזר, זאת רק אמצע השנה. אין זמן לחופשות."

"כן." מבטה הרצין "קראתי בעיתונים," 'את יודעת לקרוא?' פנלופה התרוממה ופסעה מצדו האחד של החדר לצדו השני ,
דבר שלא מצא חן בעיני לילי, אבל ג'יימס רק מצא את זה מבדר. אם ראשו היה מורכן רק עוד טיפה היה אפשר לראות את הריר שזלג מפיו
בהנאה כמו גור כלבים שבעליו חזרו הביתה אחרי שבועיים של היעדרות  "אנשים נעלמים לא תמיד היו הסוגיה שלי. זה לא מטריד אותי כל
עוד הם לא אנשים שאני מכירה."

"לא אכפת לך משלום הציבור, אם כך."

"אכפת לי ממנו. מחלק ממנו לפחות. אתם ממשרד הקסמים? מה? הם התחילו לגייס צעירים כדי שלא יחשדו?"



"אנחנו לא ממשרד הקסמים." התרומם ג'יימס מכיסאו גם הוא, לילי מייד אחריו. הוא התקרב לפנלופה בעוד היא נשארת מאחור ולא פוצה את פיה. "רק שאלנו."

"למה אותי? אף אחד לא בא לשאול אותי! אני מציעה שתעזבו."

"לא!" אמרה לילי בדריכות ובמהירות "זו...רק עבודת גמר. את יודעת, בית הספר נתן לנו לבחור בין כמה מקרים ולערוך עליהם מחקר ו...ובכן,
המון תלמידים רצו לבחור את הנושא שבחרנו, את ההיעלמויות, ורצינו לפנות יחד למקור שאף אחד אחר לא יוכל להעלות בדעתו."

פנלופה סקרה את לילי במבטה.

"את רוצה שאדבר?"

"אם את יכולה" 'אני רוצה שתסתמי את הפה ואל תפני אליי או אליו יותר בחיים!' חשבה, אך לא הייתה לה ברירה, דמבלדור חייב אותם לקבל תשובה.

"אם אתם לא תספרו, ותשנו את השמות בעבודה שלכם."

"כן."

"אוקיי. אתם בוודאי קראתם על הילדה התמימה הזו. ילדים מוגלגים- תמיד נכנסים לצרות, לא משנה מה, נכון? אז היא מצאה את הצמיד הזה, אבל אני מכירה אותו!
הייתם מאמינים? מה יש לאישה כמוני ולצמיד כזה, הוא אפילו לא בסגנון שלי," כדרך אגב ליטפה את פניו של ג'יימס, שנדרך בהקשבה ואפילו לא שם לב
לידיה הנוגעות בו, משהו שלילי התעמקה בו יותר משהתעמקה בהקשבה
"אני יודעת שבתוך האבן האדומה-ירוקה הזו יש שני נחשים. אבל הם אות. S. אני יודעת מה זה אומר. סלאזר סלית'רין. הוא זה שהכין את הצמיד."

"למה שהוא יכין צמיד?"

"אני אגיד לך. הוא היה מאוהב." מצמצה פעמיים "אתם מכירים את התחושה? לרצות מישהו כל כך חזק?
לחשוק בו עד כלות נשמתכם ולעשות הכול עד שיהיה שלכם?" היא נצמדה לג'יימס עוד יותר, רפרפה עם שפתיה על לחיו,
בעוד לילי רושפת אש מאוזניה מאחוריו "אז הוא היה מאוהב...בזאת...אחת מחויכת, עם שיער שחור? שכחתי את השם שלה. אה, רוונה! רוונה רייבנ-משהו .

"רוונה רייבנקלו." מלמל ג'יימס

"כן!" צעקה בהתלהבות    "היה מאוהב בה כל כך עד שנהיה עוור. הוא רצה אותה. אבל הוא אף פעם לא השיג אותה.
ויום אחד הוא הכין לה את הצמיד הזה. הוא כעס. כעס כל כך. הו, הוא כבר לא יכל לתת לה אותו. הוא ראה בעיניה שהיא
לא תרצה אותו. רק את שנוא נפשו- גודריק. להיות לידו, לצחוק איתו, לחבק אותו. תמיד אותו," דיברה, כאילו הפגע קרה לה ולא לו.
" אז הוא איכלס בצמיד כוח אפל. אפל ביותר. כוח שהיה חזק מדי אפילו בשבילו. כוח, שרוקן את כל טובו והותיר בו שנאה, יגון ותוגה.
סלאזר סלית'רין התרחק מחבריו, וזעמו התעצם כשראה שהם לא שמים לב לכך!"

לילי וג'יימס בלעו את רוקם בו זמנית.

"הצמיד שואב חורבן! שואב הרס! טוב, הוא אמור להיות ניזון ממשהו." מצמצה שוב "סלאזר הניח בתוכו קללה. 'העונד אותו כך יתפוגג' זה מה שהוא אמר,

כל העונד אותו יתכלה בתוך עצמו, הצמיד יאכל כל טוב וכול תחושת שמחה מבפנים לבחוץ! עד הטיפה האחרונה. וכשאדם אחד נגמר...הצמיד לא מפסיק.

כל מי שבא עם האדם במגע יעלם בקוסמוס הכוח ויוכל לחזור רק אם ינקטו באמצעים המתאימים."

"מהם האמצעים המתאימים?" שאלה לילי במהירות. מרותקת.

"גם אם הייתי יודעת לא הייתי אומרת." התקרבה לג'יימס עוד יותר ממה שיכלה.

"-פני-פה?!" הם שמעו צעקה חנוקה מהחדר הסמוך.

"-רק רגע, מותק." היא צעקה בחזרה  "אני עסוקה עכשיו, שיהיה לכם יום טוב." כוונה אותם לדלת.

"רגע! אין לנו מספיק חומר לעבודה!"

"יש לכם מספיק, עכשיו תעופו מפה, ילדים קטנים."

הדלת הסמוכה נפתחה בחבטה. גבר נאה, בשנות השלושים גם הוא לחייו, יצא החוצה לבוש בלבוש מינימאלי. "פני-פה, את באה? אני מתחיל להשתעמם שם בחדר לבד!"
'היא התלבשה. עכשיו זאת הגזמה' חשבו לילי וג'יימס יחד.

"מי זה?" שאל האיש, מביט בידו של ג'יימס האוחזת בידה שלה, או להיפך.

"עדיין...אני לא יודעת." מלמלה האישה "הם שאלו שאלות לעבודה בבית ספר. זה בסדר, ג'יי. אר, אני באה."

"כדאי לך לפצות אותי."

"גם אם לא תבקש." גרגרה לכוונו.

לילי וג'יימס כבר מצאו את דרכם החוצה אחרי שג'יימס הספיק לקחת את משקפיו המונחים על השולחן.
הדלת נטרקה בפרצופם, קול טריקה שנשמע פעמיים- פעם אחת מדלתם שמולם ופעם שנייה מהדלת הסמוכה אליה.
האישה מקבלת אורחים ועוד איך.

"זה היה כיף." מלמל ג'יימס כשהתקדמו בחזרה למפתח המעבר.

"זה לא היה כיף, פוטר, זה היה נוראי. אני מבינה מה אנשים אומרים!"

"את רק מקנאה."

"מקנאה? במה? במראה שלה? בפנים שלה? בדיבור שלה?" היא הסמיקה בלי רצון.

"הו, אני מבין." הוא הלך כאילו דבר לא מפריע לו.

"מה אתה מבין?"

"את מקנאה בזה שהיא לא הפסיקה לגעת בי לשנייה."

"איך מישהו יכול לקנא בזה?"

"היא נמשכה אליי ואני לא מאשים אותה."

"נמשכה?" הסמיקה יותר "זאת לא משיכה...זאת הטרדה."

"אני נהניתי מזה."

"נהדר, פוטר."

"אני צוחק, ליל, היא אפילו לא הטיפוס שלי."

"כן? אתה בן שש עשרה, פוטר, אתה...אתה בנוי לכאלו טיפוסים כמו כל נער אחר ביקום הזה."
היא פסחה עליו בהליכתה המהירה, אך הוא הלך מהר יותר וחסם את המשך דרכה.

"זה לא נכון-"

"כן, בטח. אתם כולכם בנויים מהדבר הזה. אני ראיתי איך לא הפסקת להזיל עליה ריר." עקפה אותו, אך הוא חסם אותה שוב.

"אני לא הזלתי ריר. היא הייתה חצי ערומה, מה ציפית שאני אעשה?"

"שתגיד לה לשים משהו על עצמה בהיותך קוסם מכובד ושקול ראש!"

"היא הייתה צוחקת. אם הייתי נרתע מהמראה שלה היא לא הייתה מספרת לנו דבר."

"למה? אתה חושב שזה שהיא מתענגת עליך יעזור לה לדבר?"

"כן, היא תרגיש יותר פתוחה."

"ראיתי רק דבר אחד פתוח שם, זה בטוח."
הוא אחז בפניה, מעביר בין כל תא ותא שלה צרור של חום מייסר ומענג בו זמנית.
"ליל, תירגעי. לא קרה שם כלום, אני רק שיחקתי. לא התכוונתי לכל מה שקרה שם."

"בטח."

"אני מבטיח לך, ליל, היא ממש  לא הטיפוס שלי, אל-"

"-לא? אז תגיד לי, מה הטיפוס שלך? אני אולי אנסה למצוא לך מישהי מספיק טובה."

"אני לא רוצה אותן כאלו בכלל-" כוון עם אצבעו על דלת העץ שעברו דרכה לפני מספר רגעים
"אני אוהב אותן ג'ינג'יות," חייך, מאיר את עיני הדבש שלו דרך הברק בעיניה. הוא גרם לה להסתכל עליו
ועל שום מקום אחר, רק להביט בו, דרך זגוגית משקפיו. "ועיניים ירוקות כאלו." ליטף את עורה בעדינות .
"שבריריות אבל חזקות. אני מודה, זה מה שעושה לי את זה. " היא הרימה את מבטה אליו, "ואני חושב שמצאתי התאמה." הצמיד את שפתיה לשלו, מרטיט אותה בכל שנייה שעוברת.



זהו. להיום. אני מאוד אשמח אם תגיבו.
עדיין מקווה שלא התאדתם :)
אגב, תגידו בבקשה אם לתקן יותר ממה שכבר תיקנתי :)

הפרק הקודם		הפרק הבא