להיות חצויי זה לא קל

לא הייתי מסוגלת להירדם. המקום הפחיד אותי- לא איפה שהיינו ספיציפית, אלא מה שידעתי שיש מאחוריו. וגם...למה אמילי הייתה צמודה אליי ככה? קברתי את עצמי בשמיכה. כל האחרים כבר ישנו. הלב שלי דפק ולא הצלחתי לעצור חיוך, אפילו שחשבתי על האבא ההומופוב שלי תוך כדי בדאגה. מה יהיה הלאה? מה נעשה מחר? איך נדבר עם האדס? לבסוף נרדמתי אכשהו. 'ברנדון', קראתי בחלום למי שבחלום היה אחי למחצה, בן זאוס, 'אתה מרגיש טוב יותר?' שאלתי. הוא הנהן, נבוך. 'כן, אליס. זה יצא ממני. עכשיו רק צריך לחכות שהם יחזרו ממסע החיפושים שלהם' הוא אמר. קימטתי את המצח. זכרתי את 'נבואת המוות'(ככה התחילו לקרוא לה במחנה) במעורפל. הייתי בחלום אליס פטרסון- בת זאוס, אחיי למחצה היו ברנדון וג'ייסון ותאליה. וניסיתי להיזכר בנבואה בשלמותה.  'הארבעה...זה הגיוני בכלל שיצאו ארבעה? אתה, אלכס וסמנתה יצאתם שלושה וזה תמיד שלושה-' הפסקתי לדבר כשראיתי את הבעת פניו החיוורת. 'די,' הוא אמר בקול שהקפיא אותי במקום.  'הם כבר יצאו. בואי...בואי נעוף או משהו. חוץ מזה, אחד מהם הוא בן האדס, אז אולי- כלומר, יהיה בסדר.' הוא אמר וחייך חיוך שנראה לי מאולץ. 'מרקו אדיסון- זה בן ההאדס- הוא הוציא ממני את הדיבוק. אז הם בטוח בסדר. בואי, אליס, נתאמן בקיר טיפוס' הוא אמר וחיבק אותי ביד אחת, ממש כמו שאח גדול צריך לעשות. חייכתי בהיסוס והלכנו לקיר הלבה.

החלום התחלף.

הפעם הרגשתי שאני בת פוסידון- ג'ין, קראו לי. ג'ין בראון, חברה של מייקל בן האפולו. הלכתי אליו בדאגה, מנסה להתחמק מכולם כדי להיות לבד איתו. הוא, כרגיל, היה עייף. הטיליון בצורת חרב שידעתי שהופך לחרב עם שני להבים כסופים נצץ באור השמש. "מה קורה עם החולים?" שאלתי. מייקל חייך חיוך קלוש. "אותו דבר, לרוב. עם כי חלק מתחילים לחזור לעצמם." הוא נראה מפוחד. "אה...מה זאת אומרת?" שאלתי בהיסוס ונתתי לו יד. התחלנו ללכת ככה במחנה. "חוזרים לעצמם- אבל לא לגמרי לעצמם." הגענו לביתן אפולו והשיחה נקטעה.

מצמצתי והתעוררתי בחזרה לחיים שלי, והיה מוזר פתאום להיות אני. שפשפתי את העיניים והרגשתי געגועים למחנה החצויים, במיוחד לג'ק, אחי למחצה מהצד האלוהי. מה שגרם לי לתהות מה שלומו ואם הוא חושב עליי ודואג לי ואיך הוא מסתדר במחנה בהתחשב במצב הלא קל. 'אנחנו כבר בסוף', חשבתי כדי להתעודד. 'תכף הכל ייגמר. אל תדאג, ג'ק' הצטערתי שאני לא כמו אמילי ברגע זה, מסוגלת לשדר מחשבות לאנשים. מה שגרם ללב שלי לדפוק בבהלה בגלל מה שהיה אתמול. עברתי מטושטשת לישיבה וראיתי שכולם עדיין ישנים. השעה הייתה 8 בבוקר. מוקדם בשביל חודש אוגסט, אמצע החופש הגדול. חייכתי וחזרתי לשכב.

הפרק הקודם		הפרק הבא