האדונים ירחוני, זנב תולע, רך כף וקרניים

טוב, אז לא עדכנתי במשך מלא זמן, אני יודעת, ואני ממש מצטערת.
בכל מקרה, זה פרק שעבדתי עליו די קשה, אתם כבר תבינו למה, אז אני ממש אשמח לתגובות וביקורות, תהנו!


זה היה שבוע אחרי המקרה, שג'יימס היה נותן הכל רק כדי להחזיר את הזמן לאחור, איכשהו לגרום לזה לא לקרות.
אחרי שלילי נכנסה וראתה אותם, היא פשוט הסתובבה ורצה. "לילי, לילי!" הוא קרא ורץ אחריה עד לחדר המועדון. לא היה אכפת לו אפילו שכולם הסתכלו עליו, והוא פשוט חיפש את לילי.
הוא קיווה שהיא לא עלתה למגורי הבנות, כי הוא כבר ידע, מניסיון שהוא לא יוכל לעלות לשם, אבל למזלו הוא ראה שובל של שיער ג'ינג'י נעלם בחור שמאחורי התמונה, והוא מיהר אחריה.
"לילי, חכי רגע!" הוא אמר ואחז בזרועה, מכריח אותה להסתובב אליו.
"מה, ג'יימס?!" היא שאלה בכעס. למרות שהיו דמעות בעיניה, קולה היה יציב וחד.
"כלום לא קרה בינינו, נפרדנו בשנה שעברה, את יודעת את זה!" הוא אמר בתקיפות.
"אתם לא נפרדתם, היא עזבה!" היא אמרה בתוכחה. "אם היא הייתה נשארת, אתם עדיין הייתם ביחד! אל תגיד לי שלא!"
"לא אם הייתי יודע שיש לי סיכוי איתך," הוא אמר יותר בשקט, מנסה להרגיע אותה ואת עצמו. "אין מישהו שיודע יותר טוב ממך כמה רציתי, כמה אני רוצה אותך", הוא מיהר לתקן את עצמו. "כבר מהשנה הראשונה. החודשים האחרונים היו החודשים הכי טובים בחיים שלי. את חייבת להאמין לי. את יודעת כמה פעמים חלמתי עלייך... על זה?" הוא התקרב אליה צעד אחד, ולמזלו היא לא התרחקה.
"מה שהרגשתי לאריאנה היה כלום לעומת מה שאני מרגיש אלייך..." הוא אמר, והרגיש מן שחרור כשאמר את זה.
הוא אף פעם לא דיבר על הרגשות האמיתיים שלו עם לילי לאף אחד, אפילו הוא לא באמת חשב על זה אף פעם.
כולם היו בטוחים שהוא סתם נדלק עליה, ושהוא נהנה מהמרדף, אף אחד לא חשב שבאמת יש בו רגשות עמוקים כלפיה, כאלה הוא לא יוכל למחוק, והוא חשש שעם המעשה הנמהר שלו, הוא הרס כל סיכוי שאי פעם היה לו איתה.
"תגידי לי שאת לא מרגישה ככה... שאין בינינו משהו..."
"ג'יימס... אין בינינו כלום", היא אמרה בקור רוח. "ואף פעם לא היה. הכנסת לעצמך את המחשבה הזאת שאתה מאוהב בי ולא הרפית, ואני, משום מה האמנתי לך. אבל אנחנו לא מתאימים, אף פעם לא התאמנו! אין לנו שום דבר במשותף, עד לפני כמה חודשים שנאתי אותך...  ועכשיו אני מתחילה להיזכר למה. עדיף שכל זה בכלל לא היה קורה..."

עם כל מילה שלה, ג'יימס נחלש, הוא הרגיש כאילו אלפי סכינים קטנות וחדות ננעצו בכל חלקי גופו, וכשהיא הסתובבה והחלה לרוץ, הוא לא חשב שהוא מסוגל, פיזית לרוץ אחריה.


כל זה חלף בראשו בארוחת הבוקר, כשלעס את הפנקייקים ללא כל חשק. כמו אלפי פעמים לפני, הוא שיחזר את השיחה עם לילי בראשו, מנסה למצא איזשהי נקודת אור קטנה, רמז שאולי יש לו סיכוי, אבל לילי הבהירה את עצמה טוב מדי, וכל פעם שהוא החל לשקוע באשליות הוא הכריח את עצמו לחזור למציאות, והחל להבין שבאמת אין לו סיכוי.
עדיף שכל זה לא היה קורה... עדיף זכל זה לא היה קורה.... הוא לא יכל להוציא את הדברים האלה מהראש, אך לפתע הוא החל לחשווב.
הוא ידע שלילי שינתה אותו. בחודשים שהיה איתה, במקום לחשוב איך אפשר להתעלל בסנייפ, הוא חשב על זמנים בהם יוכלו להיות לבד.
במקום לתכנן תעלולים עם חבריו, הוא שיחזר שעות גנובות, סודיות ומאושרות איתה.
 אם כל זה לא היה קורה...


הגיע יום הבחינה בהתגוננות מפני כוחות האופל.
בקושי אפשר היה לראות את פני תלמידי השנה החמישית בארוחת הבוקר, שכן כולם היו מוסתרים מאחורי ספרי הלימוד, מנסים לתרגל עד הרגע האחרון.
רמוס ופיטר בקושי אכלו, בניגוד לסיריוס וג'יימס, שלא ראו שום צורך לחזור עוד פעם על החומר, וזללו בתיאבון רב את ארוחת הבוקר.
אם הוא ולילי עדיין היו ביחד, הוא בוודאי היה נפגש איתה עכשיו באחת מהכיתות הריקות, והם היו מדברים על הבחינה, מרגיעים אחד את השני.
הוא ניסה לחשוב איך היה מתנהג לפני שלילי הפכה אותו לבן אדם נורמאלי, לכן דיבר עם סיריוס בקולי קולות על כל דבר בעולם חוץ מהבחינה, מראים לכולם כמה הם רגועים. בסוף הארוחה כל התלמידים יצאו החוצה, ואחרי כמה דקות תלמידי השנה החמישית התבקשו להיכנס חזרה.
ארבעת שולחנות הבתים ושולחן המורים סולקו, ובמקומם הועמדו בחדר עשרות שולחנות עץ קטנים, אחד לכל תלמיד.
"תלמידים, שבו בבקשה," אמר פרופסור פליטיק בקולו הצפצפני, ורעש מחריש אוזניים של גרירת כיסאות נשמע ברחבי החדר.
כשכולם התיישבו פליטיק עשה תנועה קלה בשרביטו, ומהשולחן שלו עפו טופסי הבחינה, ונחתו ברכות ליד כל תלמיד.
"בהצלחה!" הוא קרא, וכולם הפכו את הטפסים שלהם והחלו לכתוב.
השאלות לא היו קשות,  וג'יימס החל לפתור את המבחן בלי בעיה. כשהגיע לשאלה העשירית הוא חייך לעצמו, ומיהר לענות עליה. 'תן חמישה סימנים מזהים לאדם זאב...'
כשהגיע לשאלה האחרונה, חיבור על סוהרסנים, נותרה לו חצי שעה לכתוב אותו, די והותר.
הוא סיים חמש דקות, והוא הניח את העט ועבר, מרוצה על מה שכתב. הוא נשען לאחור, מפהק בקול רם, ואז הסתובב בכיסאו ותפס את עיניו של סיריוס.
הוא חייך אליו, וסיריוס זקף לעברו אגודל.
לא שג'יימס חשב שלא הלך לסיריוס טוב, אבל היה נחמד להיות בטוח.
משועמם, הוא הוציא פיסת קלף והחל לצייר עליה סניץ', ומתחת את ראשי התיבות ל"א... לילי אוונס...
"להניח עטים בבקשה!" קרא הפרופסור פליטיק והלך לקדמת החדר
"גם אתה, סטיבנס! אנא הישארו לשבת עד שאאסוף מכולם את הדפים!  אציו!" יותר ממאה גליונות קלף התנגשו בו והפילו אותו על הרצפה. כמה ילדים צחקו, ושני ילדים מרייבנקלו שישבו בשורה הראשונה  מיהרו לעזור לו.
"תודה... תודה," אמר פרופסור פליטיק, מתנשף "ובכן, כולם חופשיים ללכת!"
ג'יימס מיהר למחוק את השרבוט שלו. הוא הכניס את כל חפציו לתיק, ואז חיכה לסיריוס.
"אהבת את שאלה עשר, ירחוני?" סיריוס שאל בדרכם החוצה. "מתתי עליה," אמר רמוס "תן חמשיה סימנים לאדם זאב, שאלה מצוינת."
"אתה חושב שהצלחת לזכור את כל הסימנים?" ג'יימס שאל בקול מודאג לכאורה.
"נדמה לי שכן," הוא אמר, מהורהר. "אחת: הוא יושב בכיסא שלי. שתיים: הא לבוש בבגדים שלי. שלוש: שמו רמוס לופין..." סיריוס וג'יימס צחקו.
לא פעם ג'יימס תמה על איך רמוס מסוגל להתבדח ככה על... הבעיה הפרוותית שלו.
"רשמתי את צורת החוטם, אישוניי העיניים והציצה בקצה הזנב," פחור אמר, מודאג, "אבל לא הצלחתי לחשוב מה עוד -"
"כמה מטומטם אפשר להיות, זנב תולע?" שאלת ג'יימס, וזו אפילו לא הייתה שאלה רטורית מבחינתו. "אתה מסתובב עם אדם זאב פעם בחודש -"
"אל תרים את קולך," אמר רמוס, מתחנן, וג'יימס, בחרטה מיהר להשתתק.
"נו, אז איך הלך לכם  חוץ מזה?" רמוס שאל.
"החיבור הזה הלך לי בקלי קלות," סיריוס אמר בשחצנות "אני אתפלא אם אני לא אקבל עליו לפחות קס"מ."
"גם לי," אמר ג'יימס והוציא מכיסו סניץ' זהוב. "מאיפה השגת את זה?"
"פילחתי אותו," הוא ענה במשיכת כתפיים. היה לו את הסניץ' הזה כבר הרבה זמן, ורק עכשיו, כדי לעשות דווקא הוא התחיל להתעסק איתו עוד פעם.
הוא החל לשחק עם הסניץ'  - משחרר אותו כמה סנטימטרים באוויר ותופס עוד פעם, ומדי פעם הוא העיף מבט לבנות שישבו על שפת האגם, מחפש בתוכן את לילי.
הוא שאב מין סיפוק מההתנהגות הזו - להתנהג כמו שהיה מתנהג אם הוא ולילי לא היו ביחד.
פיטר בהה בו, מתפעל, ורמוס, לעומתו היה אדיש לחלוטין והוציא ספר.
ג'יימס המשיך לשחק עם הסניץ' וכל פעם שיחרר אותו למרחקים גדולים יותר.
מדי פעם הוא פרע את שיערו, מנהג שהפסיק לעשותו כי לילי שנאה את זה, אבל עכשיו הוא חזר לעשות את זה במרץ.
ג'יימס ביצע תפיסה מסובכת במיוחד, ופיטר הריע לו. "אולי תפסיק עם זה כבר? לפני שזנב תולע ירטיב במכנסיים מרוב התרגשות" סיריוס אמר.
זנב תולע הסמיק, אבל ג'יימס חייך.
"אם זה מציק לך," הוא אמר והחזיר את הסניץ' לכיסו. אם רמוס היה אומר את זה הוא כנראה היה מחזיר לו הערה עוקצנית, אבל כשסיריוס ביקש הואה פשוט החליט להיכנע.
"משעמם לי," אמר סיריוס :הלוואי שהיה ירח מלא."
"לך קל להגיד," אמר לופין . "הבחינה בשינויי צורה עוד לפנינו, אם כל כך משעמם לך אתה מוזמן לבחון אותי... הנה," הוא אמר והושיט לסיריוס את הספר, אך סיריוס פלט נחרת בוז. "אני לא צריך את הדבר הזה, אני יודע כבר את כל החומר," סיריוס אמר, וג'יימס ידע שזה נכון.
לסיריוס הייתה היכולת המופלאה לא לעשות שיעורי בית, לא להתכונן לבחינות, ועדיין להוציא ציונים מעולים כל פעם.
היו כמה שניות שתיקה, ואותו משפט שוב התגנב לראשו של ג'יימס.
עדיף שכל זה לא היה קורה... את ביקשת את זה, אוונס... חשב ג'יימס במרירות, ואז פנה לסיריוס: "הנה משהו שיעורר אותך, רך כף, תראו מי פה..."
"סיריוס הסתכל לאן שג'יימס הצביע בחשאי, וחיוך עלה על פניו. "מצוין... סבר מאוס."
שנייה לפני  שקם, ג'יימס ראה את פניו של רמוס,וידע שהוא לא מרוצה ממה שהם הולכים לעשות לעשות, בעוד שפיטר הביט בהם, מלא ציפייה.
"הכל בסדר, סבר מאוס?" ג'יימס שאל בקול רם והלך לקראתו.
סנייפ ידע מה מצפה לו ושלף את שרביטו, אך ג'יימס היה מהיר יותר - הוא צעק "אקפליארמוס" ושרביטו של סנייפ עף מידו.
הוא הכניס בקללה הזו את כל הזעם שהיה בתוכו. איכשהו, הוא האשים אותו השיבוש מערכת היחסים שלו עם לילי, והוא הולך להנות מכל רגע של זה.
"אימפדימנטה!" סיריוס צעק, וסנייפ, שבדיוק ניסה לתפוס את השרביט שלו, עף ונפל.
תלמידים החלו להתאסף סביבם. ג'יימס וסיריוס התקרבו אליו עד שנעמדו מעליו. "איך הלך לך במבחן, מאוסי?" שאל ג'יימס.
"הסתכלתי עליו, האף שלו ממש נגע בקלף. זה בטח יהיה מלא כתמי שומן, הם לא יצליחו לפענח אף מילה," סיריוס אמר, וכמה ילדים סביבם צחקו. סנייפ ניסה לקום, אך היה עדיין תחת השפעת הקללה.
"אתה - חכה," הוא התנשף, נאבק בקללה בחובר הצלחה ושלך לג'יימס מבט של שנאה טהורה, מבט אותו ג'יימס החסיר לו בלי שום בעיה. "חכה למה?" אמר סיריוס "מה אתה מתכוון לעשות, סבר מאוס, לקנח עלינו את האף שלך?"
סנייפ גידף וניסה להטיל קללות, אבל השרביט שלו היה במרחק כמה מטרים ממנו, וכלום לא קרה, כמובן.
"שטוף את הפה המלוכלך שלך," אמר ג'יימס בקרירות "התקרצף!" הוא כיוון אל סנייף את שרביטו, ופיו של סנייפ התמלא בבועות סבון, שכיסו את שפתיו, כמעט חונקות אותו.
"תעזבו אותו! הוא שמע פתאום קול מאחוריו, וידע שזו לילי. הייתה לו חצי שנייה להחלט איך להתנהג, אבל המשפט הזה רדף אותו... עדיף שבל זה לא היה קורה...
מה הוא היה עושה אם כל זה לא היה קורה...?
"הכל בסדר, אוונס?" ג'יימס שאל בנימה הרבה יותר בוגרת.
"תעזבו אותו! היא חזרה, "מה הוא עשה לכם?"
"טוב..." התחיל להגיד.
אם כל זה לא היה קורה....
"האמת, הבעיה היא בעיקר עצם קיומו, אם את יורדת לסוף דעתי," הוא אמר, מחייך, ורבים, כולל סיריוס  ופיטר צחקו, אבל, בדקירת אשמה קלה הוא ראה שלופין, שעדיין ישב ליד העץ הזעיף את פניו, ובתחושת דווקא ילדותית הוא ראה את לילי מתחילה לכעוס אפילו יותר.
"אתה חושב שאתה משעשע," אבל אתה סתם חתיכת אפס יהיר ומתעלל, פוטר. תעזוב אותו!" היא אמרה, וג'יימס ידע שהיא מוציאה את כל העצבים שיש לה עליו עכשיו.
"אני אעזוב אותו אם תסכימי לצאת איתי, אוונס," אמר ג'יימס במין דחף פתאומי. זה היה מיותר, וכנראה יעצבן את לילי, שלחלקיק שנייה הביטה בו בהפתעה, אבל הוא הלך על 'אם זה לא היה קורה עד הסוף'.

"קדימה.... צאי איתי ואני בחיים לא אפגע יותר בסבר מאוס."
"לא הייתי יוצאת איתך גם אילו הייתי חייבת לבחור ביניך לבין הדיונון הענק מהאגם," היא אמרה.
"חבל מאוד, קרניים," סיריוס אמר, אך לא נראה כאילו הוא הצטער על זה במיוחד.

 הוא הסתובב בחזרה לסנייפ, שבנתיים הגיע עוד פעם אל השרביט שלו. "היי!" אבל כבר הייה מאוחר מדי.
סנייפ הניף את השרביט שלו - נראה הבזק אור, ועל לחיו של ג'יימס הופיע חתך עמוק.
ג'יימס הסתובב מיד. הוא אמר את הלחש בליבו, ואחרי שנייה סנייפ היה תלוי במהופך באוויר.
סיריוס ופיטר, ואיתם הקהל סביבם, שהלך וגדל שאגו מצחוק.
לרגע נדמה היה לג'יימס שלילי עומדת לחייך, אבל אז חזרה לפניה ההבעה הקשוחה. "תוריד אותו משם!"
"כמובן," אמר ג'יימס בשמחה. הוא היטה את שרביטו כלפי מעלה וסנייפ נפל ארצה.
הוא השתחרר מגלימתו שהסבכה בכל הנפילות ונעמד בשרביט שלוף, אך סיריוס היה זריז ממנו "לוקומוטר מורטיס!" הוא קרא, וסנייפ נפל שוב, נוקשה כמו קרש.
"תעזבו אותו כבר! לילי קראה בעס, ועכשיו גם שרביטה היה שלוף. ג'יימס וסיריוס הביטו בו בחשש.
לילי הייתה מכשפה מוכשרת, ולא היה להם ספק שהיא יודעת כמה קללות, ולפי המבט על פניה לא נראה היה שהיא פוחדת להשתמש בהם.
"אוונס, אל תכריחי להטיל עלייך קללה," הוא אמר לה.
"אז תסירו את הקללה ממנו!"
ג'יימס נאנח, ואז פנה לסנייפ ומלמל את קללת הנגד.
"הנה לך," הוא אמר בעוד סנייפ מנסה לעמוד על רגליו.
"יש לך מזל שאוונס הייתה פה, סבר מאוס -"
"אני לא צריך עזרה מבוצדמים קטנים ומסריחים כמוה!"
"בסדר," לילי אמרה בקרירות. "בעתיד לא אטריח את עצמי בשבילך. ובמקומך הייתי מכבסת את התחתונים שלי, סבר מאוס.
"התנצל בפני אוונס!" צעק ג'יימס וכיוון אל סנייפ את שרביטו.
עכשיו הזעם אפילו לא היה בגלל הריב שלו עם לילי. המילה הזו הגעילה אותו, וכל אחד שהשתמש בה הכעיס אותו.
"אני לא צריכה שום טובות ממך!" לילי התנפלה על ג'יימס "אתה לא פחות גרוע ממנו!"
"מה?" זעק ג'יימס, מתוסכל, "אני בחיים לא הייתי מכנה אותך - את יודעת מה!"
"אבל אתה מבלגן אתת השיער שלך כי נראה לך שזה מגניב להיראות כאילו הרגע ירד מהמטאטא שלך, ומשוויץ עם הסניץ' הטיפשי הזה," עם כל מילה כעסה גבר, וג'יימס תהה על מה בדיוק היא כועסת עכשיו.
על מה שהם עשו לסנייפ, או על המקרה עם אריאנה.
"... ומסתובב במסדרונות ומטיל קללות על כל מי שמעצבן אותך רק כי אתה יכול - אני מתפלאת שהמטאטא שלך בכלל ממריא מהאדמה עם כל המשקל של הראש הנפוח שלך. אתה עושה לי בחילה," היא אמרה, ואז הסתובבה והלכה משם. "מה יש לה?" שאל ג'יימס, מנסה להישמע כאילו לא באמת אכפת לו, למרות שידע שנכשל כישלון חרוץ.
"אם לקרא בין השורות, חבר, הייתי אומר שהיא חושבת שאתה קצת מלא מעצמך," סיריוס אמר, נהנה כמו תמיד ללעוג לג'יימס על כישלונו עם לילי.
"בסדר," אמר ג'יימס, כועס. "בסדר - " הוא הניף שוב את שרביטו - וסנייפ חזר להיות מהופך באוויר.
"מי רוצה לראות אותי מוריד לסנייפ את התחתונים?" הוא שאל ברוע.
"שלא תעז," סנייפ סינן לעברו, אך לא נראה מאיים במיוחד הפוך באוויר, גלימתו מכסה את ראשו וחושפת את רגליו הגרומות. "או שמה?" ג'יימס שאל, מלגלג והתקרב אליו.
"או שיהיה לכם עונש במשך שבוע שלם," הוא שמע קול קר מאחוריו, וכשהסתובב וראה את פרופסור מקונגל הוא ידע שהוא בצרות.
מקונגל כיוונה את שרביטה אל סנייפ והוא נחת ברכות על הקרקע.
"אתם שניכם, בואו איתי," מקונגל פקדה עליהם בקצרה, וסיריוס וג'יימס מיהרו אחריה, מחליפים ביניהם חיוכים.
זו לא היתה הפעם הראשונה, וכנראה גם לא האחרונה שמקונגל כל כך עצבנית עליהם.
"אתם יכולים להסביר לי מה קרה שם?" היא שאלה כשהם הגיעו למשרד שלה. "סנייפ קרא לאוונס... בוצדמית," אפילו פה לג'יימס היה קשה להגיד את המילה הזו.
"בוצדמית מטונפת," סיריוס מיהר לתקן אותו. "לא יכולנו לתת לזה לעבור בשתיקה, הוא נשמע כמו אוכל מוות!" סיריוס הכריז, ומקונגל נראתה מוטרדת.
"אני כבר לא יודעת איזה עונש לתת לכם!" היא אמרה אחרי כמה שניות, כשהיא מעכלת את המידע הזה.
"שום דבר שעושים לכם לא עוזר!"
"אם זה בכל מקרה לא עוזר, אז למה שלא פשוט תוותרי על העונש?" סיריוס אמר בקול תמים.
"לא נראה לי בלק, אבל ניסיון יפה. תהיו אצלי במשרד בשבע. אני כבר אחשוב על משהו," היא אמרה והתיישה בכסאה, וג'יימס וסיריוס לקחו את זה בתור סימן שהם יכולים לעזוב.
הם הלכו כמה שניות בשתיקה, עד שהסתכלו אחד על השני ופרצו בצחוק.
"התגעגעתי לזה, קרניים," אמר סיריוס.
"מה, ללהציק לסנייפ?" ג'יימס שאל, מבודח.
"לא, ללעשות דברים ביחד. שנה היינו ילים טובים מדי, לטעמי. כמה פעמים היינו בחוץ אחרי כיבוי אורות? לא מספיק," הוא אמר, וג'יימס הסכים איתו.
אבל, עם המבט על פניה של לילי, נאראה שעכשיו יהיה לו שפע של זמן פנוי.


הם עלו בחזרה למגדל של גריפינדור תחת גלימת ההיעלמות.
אחרי העונש אצל מקונגל הם ערכו ביקור קטן במטבח, ועכשיו היו עייפים ושבעים.
כשהגיעו למסדרון שבקצהו הייתה תמונתה של האישה השמנה, הם ראו, להפתעתם את לילי עומדת במסדרון הריק.
"מצטער, קרניים, אני חייב," סיריוס לחש, והסיר מעצמו את גלימת ההיעלמות והלך לקראת לילי.
ג'יימס רצה לתפוס בזרועו ולהחזיר אותו את מתחת לגלימה, אבל זה כבר היה מאוחר מדי.
"היי, אוונס, מה את עושה פה אחרי כיבוי אורות?" הוא שאל בלגלוג.
"מה אתה עושה פה אחרי כיבוי אורות?" היא חזרה על השאלה בזלזול, למרות שזה לא היה ממש מפתיע לראות את סיריוס מחוץ למיטה אחרי כיבוי אורות.
"אני הייתי בעונש אצל מקונגל, ואחר כך עשיתי קפיצה קטנה למטבח," הוא אמר והראה לה את עוגיות השוקולד שהחזייק בידו.
"רגע, מה זאת אומרת היית? מה  עם ג'יי - זאת אומרת, פוטר? אל תגיד לי שהוא התחמק מעונש...?"
"אל תדאגי, הוא לא. הוא... איפשהו בסביבה," סיריוס אמר ולא פרט יותר.
"נו, אז את  מתכוונת לספר לי מה קרה בין שניכם?" הוא שאל.
"מה זאת אומרת מה קרה? אתה היית שם, הוא התנהג כמו אידיוט - מה שהוא באמת ו - "
"אוי, אוונס, לא דיברתי על זה. דיברתי על הסיבה שבגללה הוא  היה פקעת עצבים כל השבוע," הוא אמר וזרק מבט לג'יימס, שהרגיש קצת בושה.
בשוע האחרון הוא באמת פרק הרבה מכעסו על חבריו, אף שכמובן לא הייתה זו אשמתם.
"אין לי מושג על מה אתה מדבר," אמרה לילי וסובבה אליו את גבה.
"אני חושב שדווקא כן," הוא אמר לה.
"האם זכורה לך סיטואציה בה את יוצאת בריצה מהחדר שלנו, אחריך רודף ג'יימס, ואחרי שיחה בחוץ הוא חוזר ונראה כאילו הוא רוצה לחנוק מישהו."
"לא עניינך מה קרה," לילי זרקה לו מבט מתנשא.
"אוי, אוונס, תגידי לי מה הוא עשה, כדי שאני אדע כמה כאפות אני צריך לתת לו."
"טוב... אולי הפעם זו לא לגמרי אשמתו..." לילי מלמלה, כמעט לעצמה.
"אוונס, את הודית הרגע שאת היית אשמה בריב שלך עם ג'יימס?"
"אל תתלהב יותר מדי, בלק, אמרתי שזו לא הייתה לגמרי אשמתו,"
הא אמרה . "נו, עכשיו זה הופך להיותת מעניין," הוא חיייך בציפייה. "נו, אז מה עשית?"
"אמרתי כמה דברים שלא הייתי צריכה להגיד... דברים שהצטערתי עליהם, דברים לא נכונים," היא מלמלה, ושוב, ג'יימס לא היה בטוח אם היא מדברת עלצמה או לסיריוס.
"אז למה אמרת אותם?" סיריוס אמר בפה מלא עוגייה.
"כי הייתי כועסת, כי הייתי פגועה, כי רציתי לעצבן אותו, כי - " "רגע, למה אני בכלל מדבברת על זה איתך?"  היא שאלה פתאום.
"לא יודע, אבל זה לא כזה נורא, לא?" סיריוס קרץ , אמר לאישה השמנה, שהקשיבה לשיחתם בעניין, את הסיסמא ונכנס לחדר המועדון.
לילי עמדה שם, מהורהרת.
"היי, ג'יימס פוטר הוא מציאה אמיתית," האישה השמנה אמרה ל-לילי לפני שנתנה לה להיכנס. אני הייתי חושבת טוב טוב לפני שהייתי נפרדת ממנו," היא אמרה לה.
"איך את יודעת שהיינו - "
"תתפלאי מה הציורים ורוחות הרפאיןם בטירה יודעות..." היא קרצה ואז נתנה לה להיכנס.
אחרי כמה שניות ג'יימס הוריד את גלימת ההיעלמות ונעמד לפני האישה השמנה.
"היית פה כל הזמן?" היא שאלה בהתרגשות. "אהה... כן," ג'יימס אמר, לא מבין את התגובה הנלהבת שלה.
"אוו... דרמה!!! אני חייבת לספר לויולט!" היא אמרה, ועוד לפני שג'יימס הספיק להגיד את הסיסמה, היא נתנה לו לעבור, ורצה לספר לחברה שלה, ויולט את החדשות האחרונות.

הפרק הקודם		הפרק הבא