חייבת לדעת

שלום לקוראים:) סליחה שלוקח לי הרבה זמן להעלות פרקים. בעיקר בתקופה האחרונה.
היה לי התקף קריאה אם אתם רוצים לדעת.
בכל מקרה, הנה הפרק. אני מקווה שתבינו אותו. אם לא, אני כאן :)
גם עוד מעט מתחיל החופש הגדול (תודה למרלין) אז ייקח לי פחות זמן להעלות פרקים. זה גם עוד כמה פרקים נגמר, אז...
תהנו: 

* פניו היו חיוורות.  חיוורות כל כך עד ששלג היה נראה כפחם לידן.

הוא בהה בגבם ההולכים ומתרחקים ממנו, הוא בהה בידיהם השלובות זו בזו כמעין קריאת בוז  שקטה לכוונו.                      

הוא הביט לצדה הימני של התמונה ששודרה אליו בעוז.

הוא ראה אותה.

שערה השחור והגלי מונח רופף על גבה ובכל זאת משדר עוצמה וחן.

בגדיה הכחולים מחטבים את גופה ומבטה הענוג שמסתובב אליו עד שנפגש עם מבטו שלו  ומחייכת חיוך מעודד.

הוא בתשובה מעלה חיוך על פניו גם כן. שכן החיוך שלה נועד לשמחו ולא להתגרות בו.

אבל כל מה שהוא חש היה התגרות ולא משהו אחר.

בגדיו האדומים של חברו המזויף נגעו בבגדיה שלה. הוא לא הסתובב.

הוא רק הסתכל על חברתו עד שקרב לשפתיה ונשק לה בחיפזון, מוביל אותה ליציאה מהאולם  הגדול של בית הספר רחב הידיים.

'שונא אותו," חשב בקרירות 'אני שונא אותו.' דמעה מלוחה צונחת מעיניו אל לחיו  ומשם לרצפת הפרקט.

הוא התבהר אף יותר. צרימה עזה בליבו- מסובבת את קרביו בייסורים.

אין לו עוד סיכוי, ולו הקטן ביותר.
 
אבל הוא צריך עוד סיכוי.  הוא חייב עוד סיכוי.

הוא רוצה אותה.

הוא אוהב אותה. *

אותיות. אותיות קטנות ואדומות. חרוטות על הקלף הטרי שהחזיקה בידה. המילים צרבו אותה.
כאילו היו דמה שלה ומישהו ספח אותו ממנה בחוזקה וכתב רק בעזרתן ולא בעזרת דיו. היא רפרפה בעיניה הירוקות הבוהקות שוב ושוב מקצו האחד לקצו השני,
ולמרות שהיה לידה, היא הרגישה מנותקת; לא מחוברת.  החום שלו הוקרן אליה בגלים מרטיטים והפעם גם זה לא עודד אותה. הוא היה עם גבו אליה ודיבר לחבורה.
היא שמעה אותם, אבל לא באמת הקשיבה. רק המילים החרוטות היו הדבר שנקלט במוחה כעת, שום דבר אחר. היא לא הבינה למה הדבר הפחיד אותה כל כך.
אולי כי היא כבר מריחה את הסוף- סוף של משהו לא ידוע.  או שמא הריחה את ההתחלה- התחלה של צרות. הם הסתובבו אליה, לא מודעים למילים הללו, הממוענות אליה.

"אתם בטוחים? אני מתכוון...זה נשמע קצת מוזר." הוא קימט את מצחו, מנסה למצוא נקודה אחת הגיונית בדברם שנראו לו לא הגיוניים בשום צורה,
ועל פי המבטים של שאר הנוכחים, הוא ניחש שאינו היחיד שמנסה לרדת לסף דעתם.

"תאמין לי, זה לא מוזר בכלל, זה אפילו הגיוני." חייך, נשאר מפוקס למרות שבליבו הפועם במהירות הוא השתגע ונטרף בתוך עצמו.

"מה הגיוני? איך? הם מפולגים...שני בתים שונים לא יכולים להיות יחד. זה יפר את האיזון!"

"איזה איזון?" התפרצה לדבריו, לא שומרת על איפוק, מודעת לכך שבנסיבות האירוע אין בכך טעם. "אין שום איזון שאפשר להפר! תבינו, הוא פשוט אהב אותה, והוא היה אובססיבי, והוא כעס שהיא לא בחרה בו."

"כן. רק בגלל שהיא אהבה את גודריק גריפינדור. החבר שלו- האדם שהיה אמור להיות נאמן לו, בגד בו בלי ששם לב. זה כל- כך פשוט, למה אתם עושים מזה משימה בלתי אפשרית?"

"כי זה מוזר, ג'יימס. הבתים נוצרו רק בגלל המחלוקות ביניהם, זה לא הגיוני ששניים יתחברו פתאום."

"ואם חבר שלך בעל דעות שונות משלך את תפסיקי להיות חברה שלו, טונקס? לא. יש לכם דעות שונות אבל אתם יחד, זה כל כך פשוט."

"אז הם היו ביחד," מלמל לופין, מנסה להבין "רוונה רייבנקלו וגודריק גריפינדור, כשסלאזר סלית'רין רצה אותה? אני מבין אותו- אני מתכוון... אני מבין למה הוא הפך להיות כל כך מריר."

"הוא לא הפך להיות מריר. זאת האהבה שהפכה אותו לכזה. הוא כישף את הצמיד לשאוב כל שמחה ואושר.
לא הוא עצמו. הוא רצה שהעולם ירגיש את מה שהוא מרגיש. הוא כעס ותו לא. הוא היה נסער מכדי להבין מה הוא עושה.
ליבו הפסיק לפעום בשנייה שהוא גילה את מי הגורל בחר לאחד ואת מי לא."  הסבירה לילי במהירות לחבורה שצפתה בה בחוסר אונים משווע "הבנתם?"

"כן. ובכל זאת, איך המידע הזה עוזר לנו?" מלמל סיריוס 

"הו, זה עוזר, ידידי," השיב גיימס לשאלתו , מתפרץ לעקביות הדיבור של לילי "אמרנו שאת הצמיד אפשר להשמיד עם משהו שסופח את מה שמחזק אותו, נכון? ובמקרה הזה הצמיד..."
רמז להם להשלים את המשפט, אך הם שתקו "אתם לא מבינים?! הצמיד שואב שמחה, ואושר. הוא בתוך ג'ניפר, הוא חלק מג'ניפר! אולי יש איזה ארס מסוכן או חפץ שגורם נזק שאתו אפשר להשמיד את ההורקרוקס. 
כמו שגודריק הכניע את סלאזר, אנחנו נכניע את הכוח של הצמיד ונשמיד אותו!"



"אנחנו סובבים סביב אותו פתרון כבר חודשים ואף פעם לא היינו כל כך קרובים! תחשבו, תחפשו מידע בספרים בספרים-" המשיכה לילי.

 "-אני לא נכנס לספרייה-" אמר סיריוס עם חיוך על פניו, שוב לאותו אחר צהריים.

 "-זה לא משנה. רק תנסו למצוא פתרון. הזמן הולך ומתקצר, תזכרו, וולדמורט חושף את עצמו, והוא לא יפחד להילחם בנו ולקחת בכוח את מה שהוא טוען ששלו.
אבל איזה ערך רגשי יש לוולדמורט ולכאב של סלאזר סלית'רין?"

 החבורה השתתקה, גם את התשובה לכך הם לא ידעו. אבל זה לא ערפל את תחושות הקרבה לפתרון כלל וכלל.

 "עוד דבר אחד שאני רוצה לשאול, ליל, אם את מאשרת," פנה אליה ג'יימס בהבעה סרקסטית אך אז מבטו הרצין "אנחנו לא מחפשים רק חפץ שיהרוס את ההורקרוקס,  אנחנו מחפשים חפץ שלא יפגע בג'ניפר."

היא כווצה את גבותיה " היא חלק מהצמיד, נכון? או הפוך, זה לא משנה. זה פשוט העיקרון הפשוט של...איך לא לפגוע בה."

 הם שתקו, הם הבינו את דבריו של ג'יימס, אבל לא היה להם מה להעיר על כך. חסרי מילים. וזאת עוד תכונה לרשימת התכונות שבנשק הבלתי מתוכנן שלהם.

"ועכשיו כל מה שחסר לנו זו תוכנית."

"את רוצה להתעמת איתו? זה בלתי אפשרי."

"האופטימיות שלי לא גבוהה מספיק כדי שאאמין שנוכל להרוג אותו. דיברתי על התוכנית שלנו- להרוג דבר אחד- את ההורקרוקס."

"תוכנית... רשמתי לפניי. עוד משהו?"

"כן. הפתק הזה-" היא החזיקה את הקלף ברפיון "אני חושבת שבגללו נצטרך להגביר את קצב הפעולה שלנו עוד יותר."
"ומה רשום שם?" ג'יימס אחז בפתק שלפני שניות אחדות עוד ניצב בין אצבעותיה הדקיקות של לילי "זה מייקל שילד...הוא רוצה לדבר איתך? לבד? הוא יכול לחלום."
הוא העביר את הפתק בזהירות ללופין ולסיריוס שזרקו לכוונו מבט ולאחר העבירוהו לטונקס.

 "הוא רוצה לומר לי משהו, הוא לא מתכוון לפגוע בי-"

"והכנות שלו עד עכשיו גורמת לך להאמין לו גם הפעם?"

"לא. אני אקח את השרביט שלי... אני...אני אהיה בסדר."

"מתי?" מלמלה טונקס.

"אחרי השיעור."

"מה את חושבת שהוא רוצה?"

"אני לא יודעת.-"

"את לא הולכת לשיעור היום. תישארי כאן, אני אשאר איתך."

"זה לא איום, פוטר, זאת שיחה. אבל תודה על הדאגה." קרצה לו בשובבות.

"נהיה שם כל הזמן." מרפק אותה סיריוס.

"הוא רוצה שנהיה שם לבד, שנינו."

"אז נחכה בחוץ. אין לך מה לדאוג. את אף פעם לא לבד."

"יש היום שיעור אחד עם סלית'רין."

"האחרון ביום," לחש ג'יימס "מה את חושבת שהוא רוצה?"

"לדבר-"

"לדבר על מה?" שילב את ידיו בגסות על חזו.

"על האולטימטום שיש לנו. או אין לנו."

  * עיניו רשפו בכעס.

סלאזר סלית'רין משך באפו וניסה לא להרטיט את גופו יותר ממה שכבר רטט.

הוא הרגיש את זעמו בוקע מבפנים ויוצא החוצה לאוויר העולם מכול סדק בגופו.

כאבי תופת. זה מה שהוא הרגיש. תופת. מילה כה זעירה, כה חסרת משמעות.

כאב מפלח כקללה ממיתה, ואף יותר גרוע. שכן ליבו מת; אך תוך כדי התענה בעווית שורפת כאש מתיימרת.

צעקה מבפנים. צעקה שקשה לשחרר  החוצה.

לחשוף את מיטבו היה דבר אסור.

אך שעון החול  שעמד לרשותו התרוקן. אין לא זמן למיטב. רק לאפילה.

 מיטבו נגמר באחת. בספירה של שלוש. לחישתה. הוא שמע את לחישתה באוזנו.

טובו חדל מלהתקיים מפסיעותיה הרכות על האדמה.

מידו של גודריק העוטפת את גבה וזוחלת בערמומיות מטה. מאז.

זה הפך לבלתי נסבל. עיניו האדומות הנפוחות וראייתו המטושטשת העידו על כך.

הוא שמע אותה. רק אותה.

ולמרות שלא אמרה את המילים האלו מעולם, הוא יכל להתאים בקלות את טונה הרך למילים הגסות האלו.

בספירה של שלוש.
 
הוא יכל לשמוע אותה, גם כשאטם את אזניו. גם כשעמד בחדר הסופג במהירות כול רעש.

זה הדבר שעינה אותו יותר מכל.

'לא' חשב במהירות. מקווה שתשמע אותו. למרות שהוא רק מדמיין 'אל תגידי את זה.'

עוד דמעה צנחה. עוד נטיף זיעה זלג ממצחו 'אל תפסיקי. אל תלכי'.

אבל זה לא סייע לו בדבר.

ההפך הוא הנכון.

הוא שמע אותה בבירור, ובחזקה.

לוחשת רק לו. במיוחד בשבילו.

"אחת. שתיים. שלוש".

ואז נעלמה לתמיד. *


 

תלמידי גריפינדור ותלמידי סלית'רין הפכו לגוש מעורפל אחד של אדום וירוק.
כמעט אחד על השני, כמעט בדחיפה, כמעט באלימות, הם נדחקו דרך דלת האבן הישנה של
הכיתה ללימוד תולדות הקסם ויצאו משם- כל אחד לחייו שלו.

רק מישהי אחת נשארה לשבת במקומה. מותירה לפרופסור לסור מהכיתה ולשוב למשרדו.
רק מישהי אחת. שמתיימרת להיות אמיצה. רק מישהי אחת- פתיה.

היא קמה בחדות ממקומה, שערה האדמדם מתנופף על גבה ברישול יפהפה ומחמיא.
היא ראתה אותו. פניה הופכות אדמדמות בהדרגה.
הוא נשען על משקוף הדלת בנינוחות כשחיוך פלרטטני על פניו הנחשיים.

"צהריים טובים, ליל." רק לרגע אחד קולו נשמע תמים, אך היא ידעה מה עומד מאחורי המסכה הזו.

"אוואנס בשבילך," לחשה, אך מיד הגבירה את קולה. זה לא לא הקול הראשוני שרצתה שישמע מפיה, לא הציוץ החושש הזה, אלא קול בטוח, ישיר ותקיף. "דבר לעניין."

"הירגעי, להוטה שכמותך," הוא נעמד לפתע ביציבות ששיוועה לו מראה של רובוט מברזל קשיח.
"יש לנו את כל הזמן שבעולם." דיבר באיטיות כשהחיוך עדיין על פניו, אך היא לא הפסיקה לשמוע את האיום שבקולו ונרתעה מעט אחורנית כשהוא התקרב,
היא מחזיקה את ידה צמוד לשרביטה שנמצא בצדו השני של בד המדים שלה.

הוא הקליק בידו וכמו בדרך פלא, נסגרה הדלת בקול חריקה צורם.

"פרטיות מחבריך לא תזיק," ברק ניצת בעיניו "המידע הזה מיועד לך, לא?" ליטף את סנטרה באצבעותיו כשזאת סותרת לידו.

"בלי להתבדח, מייקל שילד," רשפה בכעס "מה אתה רוצה לומר לי. אין לי את כל היום." מנסה להיראות כמה שיותר קשוחה. דבר שעורר בו גיחוך.

"אני רוצה לומר לך המון דברים, את מבינה," פיזז במקומו ודאג שתווך מיקומה לא ייתן לה לעבור אל הדלת "אבל אני כמובן מדבר בשביל האדון. לא בשבילי."

היא כווצה את עיניה.

"את יכולה לשבת קודם אם את רוצה, זו מדינה חופשית."

"אני לא רוצה לשבת. דבר."

"זו הנוחיות שלך, לא שלי." הוא ישב על אחד הכיסאות, וכך הבחינה בשרביטו שלו, מונח היטב באחד מכיסי מכנסיו, רק למקרה שתחליט להפוך מלהוטה לחיית פרא.

"לכל אחד יש גבול," התחיל "הגבול של האדון לא ממוקם בנקודה אחת. הוא סבלני כשהוא  רוצה, כך גם רחמן. ולפעמים...
כשהוא מעניק למישהו את חסותו ומבטיח את שלומו...אין להתרפק על כך.
את מתעכבת. יותר מדי. והגבול שלו בימים אלה כבר נקרע. אני מרגיש אותו זועם, ואישית," מצמץ "אני לא רוצה להיות שם כשזה יקרה.
כשהוא ירתח לחלוטין. כאן את נכנסת לתמונה, מבינה? את תספקי לו את תאוותו והוא לא ייגע בך או בחברים היקרים שלך או בי.
והוא יודע שהאיומים הריקים האלו לא משפיעים עלייך.
מחרתיים. יש לך עד מחרתיים להביא לו את מה  שהוא מבקש, או שהוא יתחיל להרוג. ותרשי לי לצטט אותו.
'תגיד לה לעשות את מה שאני מבקש או שאני אבוא לקחת אותו ממנה בעצמי ובכוח ואם זה לא יספיק אני אהרוג כל אחד שהיא אוהבת החל מהמשפחה המוגלגית המלוכלכת שלה עד לחבר היקר ביותר שלה.' "

 היא פערה את עיניה. "אתה לא תעז."

"אני לא, אבל הוא כן."

היא שלפה את שרביטה במהירות מדש גלימתה. אבל הוא היה מהיר יותר. כאילו ציפה למעשה הזה ורק בשבילו חיכה בסבלנות כל הזמן.
עמעום אדום של אור ושרביטה קפץ לידו הגדולה משלה.

"להוטה, אמרנו?"  גיחך בעליצות ולא טרח להרצין את מבטו. ליבה החל להלום בחזקה.

"מה יש לכם, בוצדמים, שגורם לכם לדבוק במטרות שלכם כל כך?" רטט "לא לוותר. לא לתת לו את מה שהוא רוצה..."

היא הלכה אחורנית, אך הפעם הוא לא היסס להשלים את הפער ולעמוד צמוד לאזנה, לרפרף עם שפתיו על צווארה ולהאיץ עוד יותר בליבה לפעום.

"מה זה? תגידי לי."

היא שתקה. לא נעה ממקומה, לא היה לה לאין לנוע.

"לכי." סגר בידה את שרביטה והתבונן בה בעיניו האפורות בעודה רצה מן החדר. "ותזכרי את מה שאמרתי!" צעק.

* הוא אחז בה בחזקה.

חוזקה שיכל להתרפק עליה יובלות.

אוחז בה כאילו הייתה זו היא.

בעדינות אבל בכוח, כדי למנוע מאחרים לגעת בה.

זו נשמתה שם בפנים.

או הנשמה שיכלה להיות לה.

הוא פתח את הקופסא בחשש.

חשש שהחפץ בפנים ייגנב.

בלעדיו הוא יפסיק להתקיים.

בלעדיו לא יהיה לו זכר לרגשותיו.

כי עם הזמן רגשות מתפוגגים. לפחות בשבילו.

נזכר במראה שלהם יחד. מתרברבים, צעירים, מכאיבים.

הצמיד נצץ באור הירח.

האבן האדומה- ירוקה דממה, כאילו יודעת מה קרה.

יודעת שלא תהיה מוענקת.

ואז זה קרה.

החילול.

הוא אחז בשרביטו ומלמל שורת מילים ארוכה כסיפור נצחי.

יוצר תבנית בצורת לב האפר שנשאר בגופו.

דמו זלג במהירות. דם סמיך ואדום ומתכתי.

האפר הפך לעשן שחור, שחור יותר משחור עצמו.

הוא צעק, אך ידע שאיש לא יכול לשמוע את זעקותיו.

הוא צעק את שמה.

צעק אותו שוב.

ושוב.

קולו מהדהד בחדר האטום בו עמד.

שאריות לבו הטוב נספחים במערבולת.

חודרים בשנייה נוספת לליבת הצמיד הכסוף.

שם נשארו.

פניו קדרו. מבטו נפל ארצה.

לא זוכר דבר.

שום רגש, שום חיבה.

רק צער, תוגה, מרירות.

חור שחור. ריקני.

'תשכח ממנה. תשכח מהכול' לחשה המערבולת בטרם הניחה לצמיד לנוח במקומו.

הוא שכח.

שכח מאהבה. שכח משמחה. שכח מחבריו.

זוכר עלבון. זוכר כעס. זוכר מוות.

דמעה זלגה מעינו הכסופה. נבלעה באבן הצמיד כמו השאר.

הוא נפל ארצה. מתנשם בכבדות.

נשיפה אחר שאיפה. ממלמל לעצמו.

"אחת. שתיים. שלוש."

זהו לבינתיים:) אני ודעת שזה מוזר. אבל הכול יתבהר בעתיד. ובכל זאת, אני אשמח לתגובות. חופש גדול נעים לכולם 3>

הפרק הקודם		הפרק הבא