לילה רידל מרס

הלכתי במדשאות, נעצרתי על יד האגם, והסתכלתי עליו, היה נדמה לי שראיתי בת ים קופצת במי האגם, אבל זה בתך רק היה תעתוע אור. עמדתי שם לבדי, עוד מאת הייתי צריכה ללכת, עוד מאת צריך ללכת לישון.

"לילה"

"מה?" שאלתי והסתובבתי לכיוון וינסנט

"את בסדר?"

"אני בסדר"

"את בסדר עם מה שקורה בין שניכם?"

"למה אתה מתכוון?"

"את אוהבת את הארי פוטר?"

רציתי לומר שלא, וגם רציתי לומר שכן, רציתי לומר משהו, אבל לא אמרתי כלום

"ידעתי" הוא אמר

"זה לא שיש לי משהו לעשות עם זה" אמרתי והסתכלתי על המים באגם

"את לפחות יכולת לספר לי, לספר למישהו"

"ובמה זה היה עוזר?"

"את תרגישי יותר טוב, ואולי, אולי נמצא פתרון" הוא אמר

הסתכלתי על האגם והרגשתי שדמעות יוצאות מעיניים שלי

"אין פתרון" אמרתי, הוא התקרב וניסה לחבק אותי, דחפתי אותו, אני לא יודעת למה, פשוט לא יכולתי לסבול את המגע

"אני מצטער" הוא אמר, ואני שתקתי

"מה קרה אתמול? לאן הלכתם בהפסקה? מה קרה שם?"

"יש בנות ים באגם? או שאני הוזה?" שאלתי מנסה לעביר נושא

"את לא הוזה. לילה את צריכה לדבר עם מישהו, אם את רוצה אני הנסה לבדוק מה אפשר לעשות, אולי אני אמצא דרך, אבל דברי עם אמא שלך, את צריכה אותה"

"אין לך מה לעשות" אמרתי והלכתי משם, חזרתי חזרה, עוד מאת נגמר הזמן, עוד מאת צריך להיות בחדרים.

ואני עולה במדרגות, חושבת על השיחה, חושבת על ההתנהגות שלי, פשוט דחפתי אותו, והוא ניסה לעזור, הוא רצה לעזור.

אבל לי זה היה קשה מדי, כואב מדי, לא רציתי לחשוב, לא רציתי שהוא יגע בי, מגע, כל כך הרבה מגע, וזה לא היה נעים לי, זה הזכיר לי את פוטר, למרות שזה היה שונה מכל כך הרבה בחינות, למרות שהייתי אמורה לרצות את זה, אבל לא רציתי.

הפרק הקודם		הפרק הבא