להיות חצויי זה לא קל

התעוררנו והלכנו לחדר האוכל שבארמון. טבחים זומבים עבדו במטבח והקפיאו אותנו במקום באימה. הלכנו לשולחן באומץ. האדס והזומבים השומרים לא אכלו, כמובן, אבל אנחנו אכלנו בשקיקה ארוחת בוקר רגילה. אמילי וקלייר ישבו אחת ליד השנייה אבל לא החליפו מילה. מרקו שיחק עם האוכל ואכל בדאגה. אני גרמתי כשסיימתי לאכול למים לזוז בכוס שלי בשיעמום שהצלחתי לגייס כדי להרשים את האדס ולגרום לו לעזור לנו. "אז מה הבעיה?" הוא שאל כשסיימנו והיינו שבעים. אמילי וקלייר המנומנמות לבסוף אפילו החזיקו ידיים, מה שגרם ללב שלי לדפוק. זהו זה? זה קרה? בינתיים מרקו הסביר לאביו הדיס פאטר את הבעיה הרוחנית במחנה. האדס הנהן במבט מהורהר. "בסדר." אמר ונקש באצבעותיו. החדר התקרר בבת אחת ואז שוב התחמם בבת אחת. בהינו באל בתהייה. היה בחדר שקט משונה שלא ממש עשה חשק לדבר. "הם נעלמו. ואותו דבר אני יכול לעשות לכם, על חדירה לשאול ככה סתם." אמר. קפאנו. ואז להפתעתנו הגמורה הוא צחק. "אני צוחק. אני מתכוון ללהחזיר אותכם למחנה במסע צללים עצמי-לא עצמי." אמר. מרקו בלע רוק. "אה," מלמל. אבא שלו הסתכל עליו כמעט במבט של דאגה. התבלבלתי. כנראה שעם הילדים שלו היחס שונה, ופתאום שמחתי מאוד שאנחנו עם מרקו במסע.  נשמתי בהקלה. "הכל כרגיל במחנה?" שאלתי. "ככה סתם?" קלייר הוסיפה. האדס הנהן ארוכות לשתינו. "כן. הרוחות כבר לא שם, וחבריכם שוב עומדים על הרגליים." אמר. נשמנו בהקלה(מצחיק) כולנו הפעם. האדס נקש באצבעותיו, ופתאום היינו שוב ביער המחנה עם התיקים על הגב, והיה לילה. מוזר. כמה זמן היינו בשאול?

מרקו חייך אלינו במבוכה. "טוב- אז זהו," אמר. שתקנו בהלם. זה נגמר כל כך בקלות. ועוד להיות חצויי זה לא קל. כנראה מרקו צדק בקשר לדרך המסע- רק צריך לדבר עם האדס בשאול. התחלנו ללכת בחשש בחזרה למחנה, מתפללים שהמפלצות לא יריחו אותנו ויתעוררו לתקוף אותנו. ממש לא היה לנו כוח להילחם. אכשהו זה לא קרה והגענו למחנה בשלום. כולם ישנו, כמובן. הלכנו כל אחד לביתן שלו אחרי שנפרדנו. באתי לביתן פוסידון וכולם נחרו בשלווה. הלכתי בשיא השקט למיטה שלי ונרדמתי מיד.למחרת קמתי לניעור של ג'ין אותי ומצמצתי כמה פעמים לאור השמש והסתכלתי מטושטשת בביתן. פרסי בהה בי ואז חייך חיוך ענקי וכל הביתן התנפל עליי בחיבוקים. נאנקתי במחאה. מלבד..."אז הצלחתם?" ג'יין שאלה. הנהנתי. "והראית לכל המפלצות מה זה?" קנטרה אותי. צחקתי. "האמת שבקושי ראינו מפלצות. טוב- היה את כריסאור בעצם," אמרתי בחיוך. הם נראו מודהמים. סיפרתי להם הכל. בסוף פרסי נראה מסוחרר. "ואוו. דיברתם עם האדס...בשאול...לא הרג אותכם...ואוו." מלמל שוב ושוב. מייקל אחי למחצה(שוב, יש מייקל בן אפולו חדש ומייקל בן פוסידון) הנהן בהלם והערכה. אית'ן חייך אליי בגאווה. פניתי לג'ין, האחות שאני מודה שאני הכי אוהבת מכולם ואליה הכי התגעגעתי במסע. אלכס ודין התאומים הזהים גם מהצד האנושי שלהם חייכו חיוכים גדולים. "ואפילו פחדתי לפעמים," הודיתי לג'ין. היא צחקה כלא מאמינה. "אבל התגברתי בזכות החברים." אמרתי בגאווה. פרסי מחה לי כפיים ולאט לאט כל הביתן הצטרף והסמקתי במבוכה, אסירת תודה על החושך בביתן שהסתיר את זה. "די," ביקשתי והם הפסיקו וצחקו. יצאנו לשיט בקאנו בצהלות. אני כמובן שטתי עם ג'ין ופרסי היה הכי מקדימה כמדריך. "הכן, שוט!" הכריז והתחלנו לשוט.

אחרי השיט הלכתי לבדי במחנה בסקרנות, לראות מה השתנה. ג'ז המצרית הייתה שם שוב, מסתבר, והיא רצה אלינו בשמחה(מצאתי את חבריי לאט לאט) אבל מרקו הסביר לה שאנחנו צריכים ללכת קודם לכירון לעדכן אותו והיא הנהנה בהבנה וחייכנו חיוך מתנצל והלכנו לכירון. "שלום לכם," הוא אמר בחיוך ופתח לנו את הדלת וסימן לנו להיכנס. נזכרתי פתאום בפלשבק רציני איך הכל התחיל (מבחינתי)- ישבתי פה בדיוק ודיברתי עם כירון והאדס וקלייר ואמילי הגיעו ודיברנו על הנבואה. 'עכשיו אני יודעת אותה,' חשבתי לעצמי. וגם, אני בהחלט צריכה לעדכן את היומן האישי שלי. אני אעשה את זה אחרי ארוחת הערב. התיישבנו ארבעתינו בשולחן עגול וסיפרנו לקנטאור ומר ד' שבא לביקור הכל. הם הנהנו. טוב, לפחות כירון הנהן. דיוניסוס היה עסוק בקלפים ובמיץ פטל שלו. חייכתי לכל התמונות של השבעה וקלטתי שזאת הפעם הראשונה שאני מרגישה בבית במחנה. וחשוב מזה- לראשונה בחיי יש לי חברים ומשפחה שאני יכולה לסמוך עליהם. הסתכלתי על מרקו, קלייר ואמילי שחיכו לשמוע את דעתו של כירון על המסע. הוא אמר שעכשיו הכל באמת נגמר ושהוא גאה בנו. יצאנו אחרי כוסות תה של כל אחד וחזרנו לביתנים.

הפרק הקודם		הפרק הבא