נפילת הממלכות

הפרק מוקדש ל-gome ויעל-ג'יני

 הגענו לספרייה והובלנו את קליאו למדור המדע הבידיוני. הלכנו לאות ר' והוצאנו את כל ספרי סדרת "נפילת הממלכות" והלכנו לכיוון הספרנית. השאלנו את כל הספרים על שמי, והלכנו לכיוון הבית שלי. כשנכנסנו לחדר שלי קליאו הביטה בחדר מבולבלת. "מה אלה כל החפצים האלה?" היא שאלה בחשדנות. היא הסתכלה על השולחן איפור שעליו היה המחשב הנייד שלי. "לאישה ההיא בספרייה היה משהו דומה," קליאו אמרה. "רק עם מוט באמצע. מה זה?" "מחשב," עניתי. מאיה, מרי ואיזבל התיישבו כבר על שלושת הפופים שהיו לי בחדר. אני התיישבתי בראשית המיטה שלי על הכרית והחוויתי לקליאו למרגלות המיטה שתשב גם. הבאנו לה את הספר הראשון בסדרת "נפילת הממלכות", שכפי שידוע לכולכם, קרוי "נפילת הממלכות". ראיתי שהפנים שלה מחווירות ככל שהיא ממשיכה לקרוא. אחרי שהיא הגיעה לסוף העמוד הראשון היא כבר לבנה יותר מהקירות בחדר שלי לפני שצבעתי אותם (במערבולת של גווני סגול ושחור, לכל התוהים). היא קראה עוד כמה עמודים ואז הסתכלה עליי במבט לא מאמין. "זה בדיוק מה שקרה לי!" היא אמרה. "אבל איך זה יכול להיות?" "רואה?" שאלתי בלחישה. "בגלל זה אנחנו לא מאמינות שאת אותה קליאו מהספר. ומיטיקה בכלל לא קיימת." קליאו שמטה את הספר על המיטה וטמנה את הפרצוף שלה בכפות הידיים שלה. הכתפיים שלה רעדו והיא התחילה לבכות. וואו. זה נדיר. קליאו מהספר היא לא אחת שבוכה, חשבתי, ואז נזכרתי שזאת לא קליאו מהספר. "אז מה נעשה עכשיו?" מאיה שאלה. "נתקשר למשטרה," איזבל התחילה לענות, אבל את שאר התשובה לא שמעתי בגלל ששמעתי פתאום קול אחר, עמוק, ומהדהד. אתם יודעים, כמו שעושים בסרטים כשמשהו מיסתורי מדבר פתאום לגיבור אבל אחד לא רואה אותו? אז זה היה הקול ששמעתי. "שלום אלכסנדרה." קפאתי במקום. הקול הזה נשמע אמיתי, ולא יציר דמיון שלי. לעזעזל. אני כנראה מתחילה לדמיין דברים. בבקשה לא. "מי זה?" שאלתי בקול. "מי זה מי?" שאלה מאיה, אבל לא הקשבתי לה. קמתי מהמיטה במעיין טראנס, והתחלתי לכת לכיוון הארון שלי, שממנו בקע הקול. "קוראים לי סבסטיאן," הקול אמר. אתם יודעים, אם הייתי בתוך סרט אז היה אמור להיות עכשיו מוזיקה כזאת של מתח ואימה בזמן שהלכתי לכיוון הארון באיטיות, אבל היות שאני לא בסרט, אז אין מוזיקה. חבל. זה היה יכול להיות מגניב. "אלכס, מה את עושה?" מרי שאלה. לא עניתי לה בגלל שהקול חסר הגוף שוב דיבר אליי: "אל תפחדי, אני רק רוצה לעזור. יש לי מידע שיכול לעזור לכן." "זה מה שכל הנבלים אומרים לאנשים לפני שהם חוטפים אותם, לא?" מילמלתי. הקול צחק ואמר: "כן, את כנראה צודקת." "אלכס?" קליאו שאלה בלחץ. למה היא לחוצה כל כך? אה, כן, קיאן היה בחלק מהסדרה קול חסר גוף שדיבר אל אנשים. והוא רצה להשמיד את העולם. פניתי לעבר כולן. "יש פה משהו בארון שמדבר אליי," אמרתי, ואז הבנתי עד כמה משוגעת אני נשמעת. "זה לא נשמע טוב, נכון?" שאלתי, ואיזבל הינהנה. פניתי בחזרה לארון ופתחתי את הדלת שלו. הדבר בראשון שלכד את תשומת ליבי היה השרשרת שלי, שמרחוק נראת טיפה כמו לב אנושי שתלוי ברשת צמודה על השרשרת, אבל מקרוב רואים שמה שתלוי על השרשרת זאת אבן ורודה שתלויה ברשת. השרשרת הייתה במדף של הבגדים, מעל חולצת פיג'מה שלי שהיה עליה ציור של דרקון. איך היא הגיעה למדף של הבגדים? תהיתי. היא הייתה בכלל במדף של בתכשיטים. אבל הייתה לי בעיה יותר בוערת. השרשרת זהרה. כן, קראתם טוב. היא זהרה. במין אור ורוד זוהר כזה. פתאום קלטתי משהו: יש דבר כזה קסם. או שלמעשה זה מתיחה. מישהו כנראה החליט שבא לו למתוח אותי ושם לי שרשרת שנראית בדיוק כמו אחת השרשאות שלי אבל היא חשמלית ומשמיעה הקלטה כלשהי שמישהו הקליט. אבל אז איך החברות שלי לא שמעו אותו? אולי הן גם רוצות לעבוד עליי, והן שכרו מישהי שתשחק את קליאו. אבל הכול שיצא מהשרשרת לא היה מוכר לי. ועכשיו לא היה היום הולדת שלי ולא 1 באפריל. ואף אחד לא ידע מה השם המלא שלי חוץ ממני, אימא שלי וסבתא שלי. סבתא שלי כבר נפטרה, ואימא שלי לא תעבוד עליי. אז מה קורה פה לעזעזל?

ועכשיו אני אשאיר אתכם במתח כי אני מרושעת, מואהאהאה! או שזה בגלל שאני צריכה לסגור. אחד מהשניים. להת'! לא לשכוח תגובות!  

הפרק הקודם		הפרק הבא