מסע בין עולמות

"קסנדרה? היכן את עלמתי?" נשמע קולו המקפיא של אדון האופל נישא באויר הלילה הקר.

"אתה לא תמצא אותה." נשמע קול מוכר ובוטח.

"למה לך להכביד על עצמך?" שאל וולדמורט אצבעו הקרה נוגעת בסנטרה של הדמות בין הצללים "אתה תגלה לי בסופו של דבר."

"אתה לא ראוי." אמר הקול המוכר בעזות מצח.

"היכן היא?!" שאג וולדמורט והדמות צרחה בכאבים.

"היא לעולם לא תחזור אליכם!" זעקה הדמות והכאב כעת הורגש כל כך חד.

וולדמורט חייך חיוך מעוות, גל כאב נוסף, צרחה נוראה..

הארי בדיוק עמד לחזור לחדר השינה לאחר שמזג לו מעט מים כששמע את נאקות הכאב.

הייתה זו שעת לילה מאוחרת, הארי מיהר להניח את הכוס על השיש ולעלות במדרגות. נאקות הכאב החרישיות הובילו אותו היישר לחדרן של ג'יני ואמנדה.

הוא ראה את אמנדה כאילו נאבקת באדם בלתי נראה מבעד לדלת הפתוחה למחצה.

מיטתה של ג'יני הייתה ריקה, כנראה שוב יצאה באמצע הלילה לפגוש את נוויל.

הארי מיהר להיכנס, הוא ניגש בזריזות למיטה וניער את אמנדה בעדינות בניסיון להעיר אותה אך נראה שזה רק מוסיף לה כאב.

הוא מיהר לרדת במורד המדרגות ולקחת את הכוס שהשאיר על השיש.

הוא חזר לחדר ושפך עליה את המים, היא התעוררה באחת.

היא התיישבה במהירות והתנשמה מעט.

"את בסדר?" שאל הארי במבט מודאג והתיישב לצידה.

"עכשיו יותר טוב." השיבה אמנדה בחיוך קלוש.

הארי הביט בה בכובד ראש, מחכה למוצא פיה וכשזה לא הגיע אז הוא החליט ללכת לחזור לישון.

"אל תלך." ביקשה אמנדה, כמעט מתחננת "אני לא רוצה להיות לבד."

"אני מבין." השיב הארי בחיוך קל והתיישב חזרה.

"אני מצטערת," אמרה לפתע "פשוט מאז שאין לי את המיטוקט קשה לי למנוע מעצמי לחלום סיוטים."

"מה חלמת?" שאל הארי,עוד לא חוכך בדעתו אם להגיד לה את אשר מסובב את גלגלי השיניים במוחו.

"אתה-יודע-מי היה שם."אמרה לבסוף בשקט "הוא עינה מישהו, לא הצלחתי לזהות מי אבל הקול שלו היה כל כך מוכר.. הוא חיפש את אמא שלי."

"עדיין לא הנחת למה שהוא אמר לך בצריף, אהה..?" אמר הארי בחיוך מעושה.

"לא ממש." הודתה אמנדה.

"אני מבין אותך." אמר לבסוף, מחליט סופית שלא לשתף אותה במה שהוא חושב "אחרי כל מפגש איתו אני מוצא אותי מהרהר במה שאמר לי. יש לו כישרון לזה."

"יש לו גם כישרון להיות נחמד במיוחד..." אמרה אמנדה בציניות.

"תשמעי," אמר הארי בחיוך קל "תחזרי לישון, אני לא הולך לשום מקום."

אמנדה הינהנה ונשכבה בחזרה והארי כיסה אותה.

היא יכלה לשמוע את חריקה הכיסא הישן כשהוא התיישב עליו כמה שניות לפני שהיא נרדמה, דאגתו ומעשיו העבירו בה גל של חמימות.

אמנדה התעוררה בשעות הבוקר המוקדמות, היא הופתעה לראות את הארי ישן על הכיסא לצד מיטתה. היא חייכה לעצמה, לאיש לא היה עד כדי כך אכפת ממנה עד שהצטרפה לחבורה. היא לקחה בגדים ללבוש במקלחת ויצאה מהחדר. עוד ארבעה ימים כולם יחזרו להוגוורטס,כמובן שהיא שמחה על כך אך היא לא יכלה שלא להצטער ולו במעט על כך שבקרוב היא כבר לא תוכל לבלות כל כך הרבה עם פרד וג'ורג' ורון והרמיוני יהיו עסוקים בבגרויות והרמיוני לא תוכל לדבר איתה אל תוך הלילה.

נשמעה דפיקה חלשה בדלת.

"מישהו בפנים?" שאל קולה של ג'יני.

אמנדה מיהרה ללבוש את חולצתה ופתחה.

"בוקר טוב!" אמרה ג'יני בחיוך וניגשה לצחצח שיניים.

"בוקר טוב." המהמה אמנדה ולקחה את מברשת השיער.

"התלבשת פה?" שאלה ג'יני כשסיימה.

"כן, פשוט הארי אצלנו בחדר ולא היה לי נעים לסלק אותו."

"למה הוא בחדר?" שאלה ג'יני בכיווץ גבות, אז אמנדה הביטה בה בניסיון לחשוב מה לומר כשהבחינה שהיא לובשת את הבגדים מאתמול.

"אלה לא הבגדים שלבשת אתמול?" שאלה.

"זה לא האישיו כאן." מיהרה ג'יני לומר.

"היית אצל נוויל!"

"ששש..."

"אני לא מאמינה! רון כל כך ירתח.."

"רון לא הולך לדעת, נכון?" חייכה ג'יני.

"בסדר.." אמרה אמנדה לבסוף "אבל רק שתדעי-"

"שהוא יידע בסוף בכל מקרה?"

"בדיוק."

"אז תספרי לו שהארי ישן אצלנו?" שאלה ג'יני.

"בטח." אמרה אמנדה 'שלא' הוסיפה בליבה.

"מולי? צריכה עזרה עם הפנקייק?" הציעה הרמיוני בארוחת הבוקר ומולי נתנה לה לעזור לה ברצון. ג'יני ואמנדה שיחקו טאקי מתפוצץ על הרצפה והארי ורון דיברו באריכות על תיכנוניהם לשנה הזו כאשר הגיעו הינשופים. שלושה ינשופים, מתוכם שניים של בית הספר.

כנראה שהרמיוני ציפתה למכתב והיא מיהרה לקחת את פיסת הקלף מהינשוף האמצעי שנראה גאה ומפואר במיוחד. ג'יני מיהרה לינשוף הימני ואמנדה ניגשה לינשוף השמאלי בידיים רועדות.

התעודות הגיעו.

שיקויים: קס"מ

טיפול ביצורי פלא: קס"מ

התגוננות מפני כוחות האופל: הל"מ

כשפומטיקה: קס"מ

לימודי מוגלגים: קס"מ

לחשים: קס"מ

לחשים עתיקים: הל"מ

שפות לטיניות (לחשים עתיקים למתקדמים): הל"מ

תולדות הכישוף: קס"מ

שינויי צורה: קס"מ

תורת הצמחים: קס"מ

גילוי עתידות: הל"מ

אסטרונומיה: קס"מ

"איך הלך?" שאלה ג'יני ולקחה את התעודה מבין ידיה, רון הציץ מאחורי כתפה.

אמנדה לקחה את התעודה של ג'יני ועיינה בה:

שיקויים: מ'

טיפול ביצורי פלא: קס"מ

התגוננות מפני כוחות האופל: הל"מ

כשפומטיקה: הל"מ

לימודי מוגלגים: מ'

לחשים: הל"מ

תולדות הכישוף: ז'

שינויי צורה: מ'

תורת הצמחים: מ'

גילוי עתידות: הל"מ

אסטרונומיה: ע'

אמנדה החזירה את התעודה לשולחן בשתיקה.

רון הביט בה בהשתאות.

אז הרמיוני בדיוק סיימה לקרוא את המכתב שקיבלה, היא קיפלה אותו בשתיקה והכניסה אותו לכיסה. נדמה היה כי דמעות עומדות לעטר את עינייה ואיש לא העז לשאול מה היה כתוב במכתב שמא זה יקרה.

"תעודה טובה." אמרה לבסוף בחיוך מעושה לאחר עיון ארוך בתעודה של אמנדה.

"תודה." אמרה אמנדה בחיוך מתוח והתיישבה לצידה.

הגיע תאריך החזרה להוגוורטס, בשמונה בדיוק התייצבו החמישה בתחנת קינג-קרוס ברציף תשע ושלושה רבעים ואלו לרכבת. ג'יני מצאה את נוויל ומיהרה איתו לאחד התאים מקדימה עם אמנדה והארי שמצא במהירות את לונה שכרגיך פשוט לא יכלה לשתלב בקהל כאשר היה לובשת את עגילי הצנונית שלה. רון והרמיוני הלכו לתא המדריכים מאחור והתכוונו להצטרף מאוחר יותר. לונה לבשה סריג כחול שהלם את עינייה שאמנדה עזרה להארי לבחור בשבילה ושקעה בשיחה עם ג'יני ואמנדה.

"מדהים איך תמיד הן מוצאות על מה לדבר..." אמר נוויל בחיוך, הבנות לא שמעו אותו.

"נכון." הסכים הארי "הן היו יחד כל החופש ועדיין יש להן על מה לדבר."

הרכבת החלה לצאת מן הרציף.

"שמת לב שהידלדלנו השנה?" שאל נוויל.

"האמת, כן." השיב הארי "חצי מסלת'רינים החליטו להצטרף לוולדמורט בעקבות מאלפוי,  ההורים מעדיפים שלא לשלוח.."

"חלק מבני המוגלגים כנראה נרצחו על ידיו." אמר נוויל, הארי הזדקף בכיסאו.

"באמת? לא היה על זה שום איזכור בנביא."

"ג'יני סיפרה לי, היא האזינה לישיבות של המסדר."

"יש לך מושג מי?"

"לא ממש...רומילדה ויין, קולין קריווי, ג'סטין פינץ' פלצ'לי  וארני מקמילן."

"אלוהים.." נדהם הארי "אבל לא כולם בני מוגלגים."

"בוגדי דם. כך לפחות אתה-יודע-מי רואה אותם."

הארי השפיל את מבטו וחשב על הרמיוני, 'האם גם היא יודעת שזה רק עניין של זמן?'

הפרק הקודם		הפרק הבא