ממני אליך

רון, הרמיוני...
אני לא חושב שאני אשלח את המכתב הזה, אבל אני צריך לכתוב את הכל.
שתבינו מה אני מרגיש.
שאני אבין מה אני מרגיש.
אתם החברים הכי טובים שהיה לי אי-פעם. אתם מכירים אותי הכי טוב. אתם הייתם איתי כל הזמן, בכל המצבים.
ובמיוחד בגלל זה, סמכתי עליכם. סמכתי עליכם יותר ממה שאני סומך על כל השאר.
האגריד, דמבלדור, סיריוס... הם חשובים לי. הם אוהבים אותי, אני יודע. אני מרגיש בטוח איתם.
אבל אתם... זה שונה.
אתם בגילי. אתם עוברים הכל איתי.
אתם לא כל מיני מבוגרים, שלא משנה כמה הם אותי, הם עדיין מרגישים צורך להתנהג כמו מבוגרים.
להסתיר דברים שהם חושבים שיפחידו אותי.
לאסור עלי דברים.
אבל אתם...
אתם לא הסנדק שלי, או שומר הקרקעות. אתם לא המנהל שלי.
אתם חברים.
החברים הראשונים שהיו לי.
והתחושה הזאת.
התחושה שאתם מסתירים ממני משהו.
לא מוכנים לספר.
לא נותנים לי לסמוך עליכם.
כשאני נזכר בתחושה הזאת, אני אומר לעצמי שזו לא הייתה אשמתכם. שלא הסכימו לכם לספר לי. שהכריחו אתכם לשמור בסוד.
אבל זה לא עוזר.
אני עדיין מרגיש את זה.
כאילו גם החברים הכי קרובים שלי הופכים לבעלי סמכות עלי.
כאילו היחידים שבגילי, שכאן בשבילי, הופכים למבוגרים ממני...
כל מכתב שבו מחדש יש את התירוץ הזה של "אנחנו לא יכולים לספר לך"...
חיפשתי לזה תירוצים, נתתי סיבות. הייתי בטוח שאתם לא תעשו לי את זה, שאין בינינו סודות...
אבל כשנה כשהגעתי לפה כבר לא היה לי מה להגיד.
אתם עשיתם לי את זה. אתם שמרתם ממני סודות, ועוד את הסודות שהכי קשורים אלי...
אני לא יודע למה צעקתי עליך, הרמיוני.
אבל הייתי חייב להוציא חלק, בדיוק כמו שאני מוציא עכשיו.
כי אתם ידעתם.
ידעתם, ולא אמרתם.
הקשיתם עלי לסמוך.
עכשיו, אני שוב מצטער שצעקתי... וגם על הדברים שצעקתי... אמרתי את זה בצורה מאוד תקיפה.
מקווה שתסלחו לי. ושתבינו.
למעשים יש השלכות.
קטנים ככל שיהיו...
הבוקר מתחיל לעלות.

מקווה שאחרי המכתב הזה
הכל יהיה טוב יותר,
הארי

~~

התלבטתי אם לפרסם כי לא ממש אהבתי את איך שיצא, אבל החלטתי שכן... תהנו:)

הפרק הקודם		הפרק הבא