2 למאי

כשהרמיוני יצאה שוב לחצר האחורית, כולם כבר הגיעו. היא העיפה מבט בשעונה.
17:32. היא הייתה היחידה שהגיע בזמן. תמיד.
לי ג'ורדן ואליסיה צחקו עם ג'יני והארי. טדי הקטן שיחק עם ויקטואר, בתם של פלר וביל.
הרמיוני ניגשה בהיסוס אל עבר השולחן הערוך. היא בחרה להתיישב לצד לונה.
"היי," חייכה לונה, זורחת לכיוונה.
"מה שלומך לונה?" הרמיוני שאלה, "מה שלום מגי?"
חיוכה של לונה גדל. "היא טסה לתימן- לחקור צמחים. אקזוטי שם," היא הדגישה את המילה אקזוטי. הרמיוני חשבה בינה ובין עצמה שלונה היא כנראה האדם הכי מתאים לשבת לצידו באירוע מביך שכזה.
"אני אשמור עלייך מרון וויזלי," לונה הוסיפה בטון שקט לאחר רגע.
"אני לא צריכה שישמרו עליי מפניו!" הרמיוני אמרה, מופתעת. היא מיהרה למצוא אותו בעיניה. הוא לא היה מספיק קרוב בשביל לשמוע את שיחתן. הוא שוחח עם לבנדר בראון בקצה השולחן.
לונה הנהנה בכובד ראש. "את צודקת. אין ספק שהוא היה ענן עבורך, למרות זאת."
הרמיוני הרימה גבותיה בהפתעה. "ענן?"
"יש אנשים שהם כמו עננים, הכל נהיה בהיר יותר כשהם נעלמים. הוא היה ענן עבורך, זה היה ברור כשמש."
הרמיוני גיחכה ממשחקי המילים של לונה. ענן.
היא לא הספיקה לענות לה כשהכיסא הצמוד עליה מהצד השני נתפס על ידי בחור עם רעמת שיער אדום. היא לא הייתה צריכה לסובב את ראשה בשביל לדעת שזה פרד, ובכיסא לצידו התיישב ג'ורג' ממש באותו הרגע.
"נקיים!" הוא הכריז לעברה, מחייך. ג'ורג' קרץ לעברה.
הרמיוני הרגישה יותר ויותר בנוח, מוקפת בחברים שנתנו לה את ההרגשה שהיא הכי-לא-מאכזבת שיש. האשמה שאחזה בה החלה להיעלם.
התאומים החלו לספר לה וללונה בהתלהבות על המצאות חדשות שהמציאו בתקופה האחרונה, הרמיוני מצאה את עצמה מקשיבה בנינוחות.
ידו של פרד הונחה על גב הכיסא שלה בשלב מסוים בשיחה, הרמיוני לא ידעה לומר מתי. זה לא הפריע לה.
היא צחקה בקול מהערה של ג'ורג' כשכחכוך בגרון הסב את תשומת ליבה לכך שמישהו עומד מאחוריה. היא הסתובבה והבחינה בלא אחר, מאשר רון.
"אפשר לדבר איתך בפרטיות?" הוא שאל.
שתיקה מביכה נהייתה בשולחן. לא רק לונה, ג'ורג' ופרד עצרו את שיחתם. זה הרגיש כאילו כל השולחן עצר והקשיב להם.
הרמיוני הנהנה, לא מסוגלת להוציא הגה. כל הרוגע שהיה סביבה נעלם כלא-היה.
"עננים, עננים..." מלמלה לונה בשקט.
-----------------------------------
הם נכנסו למחילה והתיישבו בסלון. "מה שלומך?"
"בסדר גמור," ענתה אוטומטית, לא מורידה את עיניה מהבעת פניו. היא לא הייתה ברורה עבורה.
"ועכשיו, באמת?"
הרמיוני נאנחה. "לפעמים הכי טוב לי בעולם, הכל מרגיש נכון. לפעמים, כמו היום, אני מרגישה נורא. שפגעתי בך, שאכזבתי את כולם. שברתי את החברות שלך, שלי ושל הארי." הכאב שהרגישה השתקף בקולה.
רון נשם עמוקות. הרמיוני עדיין לא הצליחה לפרש את הבעת פניו.
אולי הוא קינא בקשר שלה ושל התאומים?
אולי הפריע לו שידו של פרד הייתה סביב משענת הכיסא שלה?
אולי הוא לא רוצה שהיא תהיה בסביבתו, וירצה שתעזוב?
לבה החיש את פעימותיו.
"חשוב לי להגיד לך משהו לפני שכולם ידעו. את עדיין חשובה לי, הרמיוני. הייתי שבור כשנפרדת ממני. מתוך האפלה והבדידות, לבנדר מצאה אותי. אנחנו יחד עכשיו." עיניו לא פגשו בשלה. לקח רגע עד שמשמעות המילים חלחלה אליה. עד שהבינה.
היא הרגישה קפואה, רובוטית, מנותקת, כשענתה – "שמחה בשבילך, רונלד."
הוא הרים את מבטו אליה. "מקווה שתוכלי להבין. אמא כבר יודעת, אבל היא היחידה."
"אני מבינה," אמרה. הריקנות נשמעה בקולה. הוא בטוח לא פספס אותה. "זה בסדר".
רון נראה כמהסס אם להוסיף דבר מה. בסוף נראה שהחליט שלא.
"שמח שאת מבינה," מלמל ופנה חזרה החוצה, משאיר אותה לבדה על הספה בסלון.
הרמיוני הרגישה כאב בחזה שכמותו לא הרגישה מעולם. גם כשנפרדה מרון היא לא הרגישה ככה.
דמעות החלו להופיע בעיניה. היא לא רצתה שאף אחד יבחין כי היא בוכה. היא מיהרה לעלות לחדרה של ג'יני, החדר בו הייתה נוהגת להתארח בשנים האחרונות כשהגיעה למחילה.
בקושי הספיקה לסגור את הדלת מאחוריה כשהתחילה לבכות. הדמעות לא עצרו, והנשימות של הרמיוני היו קולניות והיסטריות.
אני חייבת להירגע, חשבה. היא ניסתה להיזכר אם פסיכולוגית-הקסם שלה אמרה משהו שיכול לעזור לה ברגע שכזה. היא מעולם לא חוותה תחושה שכזו.
היא הרגישה שהיא לא מסוגלת לנשום. כלומר, היא נשמה, אפילו בקולניות, אבל היא לא הרגישה את האויר נכנס לריאותיה. הדמעות המשיכו לבוא.
לאחר זמן שהרמיוני לא ידעה לאמוד – הדלת נפתחה בפתאומיות. היא הרימה את מבטה, עיניה נפוחות מהדמעות. ביניהן היא הצליחה להבחין בפרד.
"הרמיוני!" הוא קרא ומיהר להתיישב לידה.
הרמיוני ישבה על מיטתה של ג'יני. היא חיבקה את רגליה אל חזה, הנשימות הקולניות והמהירות עדיין ממשיכות.
"אני – לא -  מצליחה - לנשום," הצליחה בקושי לומר. החזה שלה התחיל לכאוב.
פרד התיישב מולה על המיטה. הרמיוני התביישה להביט בפניו. הוא לא צריך לראותה ככה.
"תחזיקי בידיים שלי, הרמיוני. אני אעזור לך, מבטיח. אני יודע מה צריך לעשות כדי שתוכלי לחזור לנשום." קולו נשמע בוטח והוא נשמע רגוע.
הרמיוני הנידה בשלילה בראשה. הדמעות רק התגברו.
"'מיוני, אני יודע איך את מרגישה. גם אני הרגשתי בדיוק ככה פעם," הוא אמר, היא נרגעה מעט, נשימותיה האטו במקצת.
"מה צריך לעשות ... בשביל... שאוכל לחזור ... לנשום?" היא השתנקה.
"תחזיקי אותי חזק בשתי הידיים, תסתכלי לי בעיניים. כשתרגישי שאת מוכנה – אני אספור עד 10, בכל מספר את צריכה להכניס ולהוציא נשימה." הוא דיבר לאט, חזק וברור.
הרמיוני עשתה כדבריו, סומכת עליו.
נשימה ראשונה. "אחת". זה היה קשה.
נשימה שנייה. "שתיים." היא לא ידעה אם תצליחה להמשיך. זה כאב בחזה.
בחמש ושש היא כבר הרגישה את המצב משתפר. בתשע ועשר היא הצליחה להאט סופית את קצב נשימתה לקצב רגיל.
היא משכה את ידיה מידיו, אך הוא משך אותה חזרה אליו והצמיד אותה לחזהו.
"מה קרה לי?" היא לחשה, מרגישה את דמעותיה מרטיבות את חולצתו.
"קוראים לזה התקף חרדה," הוא מלמל לעברה.
ראשה היה מונח על חזהו. התקף חרדה?
"איך אתה יודע שזה היה התקף חרדה?"
הוא שתק לרגע ארוך. "זה היה קורה לי הרבה אחרי המלחמה. את זוכרת שנפגעתי מהקיר שנשבר? אז הייתי נלחץ נורא בכל מיני סיטואציות שדברים היו נופלים ונשברים והייתי מגיב דיי דומה אלייך. אני לא הייתי בוכה, הייתי מתקפל על הרצפה ולא מדבר."
הרמיוני הופתעה. היא חיבקה אותו חזק, נצמדת אליו קרוב יותר. "מי עזר לך?" שאלה.
"ג'ורג', כמובן. הוא עזר לי להתגבר על כך לגמרי," אמר ברכות, מלטף את שיערה. "את תרגישי בנוח לספר לי מה קרה לך?"
הרמיוני שקלה לרגע האם לספר לו. בסוף החליטה שכן. הוא וג'ורג' היו קרובים אליה מספיק בחודשים האחרונים, הם הקשיבו לה בכל פעם מתוך אלף הפעמים שסיפרה להם מדוע בחרה להיפרד מרון.
"רון סיפר לי שהוא ולבנדר יוצאים," היא לחשה.
"מה הלחיץ אותך בזה?" פרד לחש, ממשיך ללטף את שיערה.
הרמיוני שתקה. היא ניסתה להיזכר מה הרגישה. "הרגשתי שעשיתי משהו בלתי-הפיך. שהרסתי הכל. שאני אשאר לבד עד יום מותי, בודדה. שטעיתי. הרגשתי כישלון."
פרד הושיט את ידו אל פניה והרים את פניה כדי שתוכל להסתכל בפניו כשענה לה.
"הרמיוני ג'ין גריינג'ר, את האדם הכי מצליח, חזק וחכם שאי פעם הכרתי. את לא כישלון, ואת לא בודדה."
"אני מרגישה הרבה פעמים שאני כישלון. לא יפה מספיק, לא מצליחה במערכת יחסים, שכולם מרחמים עליי מאחורי הגב," היא הודתה. היא לא האמינה שהיא נפתחה אליו עד כדי כך. היא הסתכלה לתוך עיניו הכחולות. הן בערו באש שלא הצליחה לזהות.
"את חייבת להאמין בעצמך. את אחת הנשים הכי חזקות שפגשתי בחיי. את חייבת להאמין שאת הצלחה מסחררת, כמו שאני מאמין. את מצליחה בכל מה שאת נוגעת בו, ו..." הוא השתהה. "את בהחלט יפהפייה, אז בבקשה אל תחשבי שאת לא. אם מישהו מרחם עלייך, הוא טיפש גמור."
הרמיוני הרגישה את עצמה מתעודדת. נימת קולו של פרד הייתה כנה. היא האמינה שהוא התכוון למה שאמר.
"אני אגיד לך עוד משהו, הרמיוני. כשסיפרת לי שנפרדת מרון, היית כל כך מבולבלת אבל ראיתי עלייך שהוקל לך כל כך. מאז התקרבנו עוד ועוד, ואני חושב שאת פורחת, את עשית החלטה נכונה, גם אם זה קשה ומבלבל ולפעמים את חושבת שאולי טעית."
"אני שמחה שהתקרבנו, פרד."
"אני גם. אני חייב לך התנצלות על כך שפספסתי אותך כל השנים לפני כן. זו הייתה טעות. את חברה נהד-" המשפט נקטע כשהדלת נפתחה במפתיע.
הרמיוני הרימה את מבטה בהפתעה. זו הייתה לונה.
"נהיה מעונן, אז באתי לבדוק שאת בסדר," היא הכריזה, צועדת לתוך החדר.
הרמיוני צחקה בקול.
"היה מעונן אבל עכשיו העננים נעלמו, השמש עלתה," ענתה בשקט.

הפרק הקודם		הפרק הבא