אני אוהב אותך, לילי.

"בוצדם!" צרחתי. לא אכפת לי מבוצדמים.

חוץ מאחת.

"אני לא צריך עזרה מבוצדמים קטנים ומטונפים!" צווחתי.

הנערה אדומת השיער שלחה לעברי  מבט מלא שנאה.

"ואני לא צריכה עזרה ממיקי מאוסים!" 

היא הציצה לעבר האנשים השנואים עלי ביותר במבט קצת יותר סלחני.

"התכוונתי סוור מאוסים" 

חייכתי. ככה מגיע לגונבי קסם מכוערים.

רגע. היא לא גונבת קסם! זאת לילי, המוצי פוצי קוצ'קוצ'ונת מאמי... אני ארגע. אם היתה שומעת הייתה רוצחת אותי חי.

"למי גנבת קסם הפעם? בטח גנבת מפילצ'וש, זה שאת עוזרת לו, מתוך 'טוב לב'.

הוא, בניגוד אלייך, לא בוצדם!" למה אני עושה את זה לעזאזל?

הוא סקיב מטונף! אני ארגע ומהר.

אחרי כמה שנים, (כמה עשרות שנים) זה קרה.

הילד הדוחה רץ אליי, חושב שאני טוב אעלק.

הקרצתי לו משהו על אני אוהב את הבוצדמית ונתתי לו את אבקת ההגיגית של

 פלצ'ר*.

ככה לפחות יזכרו אותי טוב!

באתי לעולם בתור רוח.

" 'תה קרוי על איזה איש מושלם, מהמם, ובכלל לא שקרן שהכרתי." אמר פוטר.

לפחות ככה שמעתי.

"היוש! אז הוגשמה המטרה שלי, יש מישהו על שמי, עכשיו ארדוף אותך ללא חשש!"

בכל זאת רוח.

*ראו פרק קודם.

הפרק הקודם