ברגעים האחרונים

אני יורד למרתף של משפחת מאלפוי.

אני לא רוצה לרדת.

אני מפחד.

הקונדסאים תמיד אמרו שאני פחדן.

הם לא הבינו למה הגעתי לגריפנדור. 

לבית של האמיצים.

אין לי מושג איך התקבלתי לחבורה של המקובלים.

גם להם לא היה.

תמיד הייתי העלוב שבצד.

הנדחה.

המקור להתעללות.

אני חושב שהסיבה הייתה בגלל שמצאו מישהו יותר טוב לצחוק עליו.

הם תמיד צחקו על סוורוס סנייפ.

הרגשתי כל כך משוחרר שלא צוחקים עליי אז רציתי לפרוק את הזעם שלי על מישהו כמוני.

מישהו נדחה.

כנראה אמרתי משהו מאוד נבזי כלפי סנייפ פעם אחת כי אז סיריוס וג'יימס החליטו לצרף גם אותי.

מאוחר יותר הרגשתי אשמה.

הרגשתי מצפון כלפי סנייפ.

הלכתי אליו והתנצלתי. 

באומץ. 

כמו גריפנדורי אמיתי.

הוא ליגלג עליי ואמר שהוא לא מאמין לי עד שאני אעזור ללורד.

הוא הוביל אותי ללורד והוא עשה איתי עסקה.

הלורד הבטיח לי שהוא יהרוס את כל הקונדסאים ואת הצאצאים שלהם בתמורה לקח שאשרת אותו.

אז זה מה שעשיתי.

ירדתי במדרגה האחרונה המובילה למרתף של משפחת מאלפוי.

"זוזו מהדלת!" אמרתי ופתחתי את הדלת.

פוטר ורון, הבעל לשעבר שלי בתור עכברוש, קפצו עליי ולקחו לי את השרביט.

פוטר חסם לי את פי.

"הכל בסדר שם, זנב תולע?" נשמע צעקה מקומת הקרקע.

ניסיתי לענות.

לבקש עזרה.

אבל פוטר חסם את פי ורון חיקה את קולי ואמר שהכל בסדר.

המשכתי להאבק.

ניסיתי להעיף את ידו של פוטר מפי.

הוא התכופף להדק את אחיזתו ואני שחררתי את יד הכסף שלי והצמדתי אותו לגרונו.

הוא השתנק.

"אתה.. לא.." הוא אמר בין שאיפה לשאיפה. "אתה.. לא.. מרגיש כפוי טובה? אני.. הצלתי.. א..ת.. ח..י..י..ך!" הוא אמר כבר בקושי נושם.

הופתעתי.

לרגע קל אחיזתי בגרונו נחלשה והוא ניצל את זה.

הוא הצמיד את ידי לגרוני וחנק אותי לאט.

בשניות האלו, שידעתי בהן שאני הולך למות, חשבתי על הדברים הרעים שעשיתי.

והמשפט שסיריוס אמר לי אז, בצריף המצווח צילצל לי במוחי כאשר התחלתי להכחיל.

"אז היית צריך למות! למות, ולא לבגוד בחבריך, כפי שאנחנו היינו עושים למענך!"

הפרק הקודם		הפרק הבא