לינדה רקוויל

תודה רבה לבומדמית גאה,בחורה מסוכנת,חנה או איך שקוראים לה על ביטוא הפרק.

"אני...לא..."גמגמתי. "החלון!"הזכירה לי רייצ'ל.

טוב לא הייתה לי בררה, קפצתי מהחלון.

טוב, זה ממש אבל ממש כאב!

"אאאא קפצת גובה שתי קומות"! אמר שון בתדהמה

"לינדה אם לא תרוצי יעשו ממך פיתה" צרח בון

סקרתי את סביבתי. למזלי, במקום ליפול על אבנים, כמו שחשבתי שיקרה, נפלתי על הדשא בחצר.

לחוסר מזלי ראיתי שהאיך קראו לזה?

בנות כתתי לשעבר, שראו שקפצתי ויצאתי ללא פגע (כמובן, חוץ מכאבים עזים בגבי), כבר התכוננו לקפוץ גם.

שער היציאה מבית הספר היה עוד רחוק, אבל בכל זאת התחלתי לרוץ לכיוונו כשמאורי מלוות אותי צעקות של "תתפסו אותה"

עברתי בריצה על יד הבנות הקטנות יותר שהסתכלו עלינו בשלווה כאילו אנחנו משחקות תופסת (מה עובר על כולם פה?!)

נעמדתי במקומי, מחזיקה בבירכי וסובבתי את ראשי לאחור, מנסה לגלות אם הם עדין רודפים אחרי

"אני לא ממליץ לך לחכות פה כדי לגלות את זה" אמר שון בציחקוק קל "אלא אם כן... 'יעשו ממך פיתה', כמו שבון אמר..."

"וואלה, אז עכשיו אתה גם מצטט אותי"? אמר בון בציניות

"אנשים, זה לא הזמן. אתם מפריעים לי להתרכז" אמרתי בקול רועד "תהיו בשקט כמה דקות אוקי?"

בלי לחכות לתשובה המשכתי לרוץ לכיוון השער. "אחחחח" פלטתי בכאב כשרגלי נתקלה בערמת אבנים ומהברך החל לזלוג דם.

טוב, זה כבר ממש כאב,אבל לא היה לי זמן להתעכב. המשכתי לרוץ, מנסה להדחיק את הכאב שפעם בצד גופי וברגלי.

"נו כבר חבורת סבתות, תתפסו אותה!!!!!" שמעתי את אמה צועקת מאחורי. זה הגביר את פחדי, בלי לחשוב הרבה זרקתי על המפלצות שמאחורה את הילקוט שלי ואפילו לא הסתובבתי לבדוק אם זה פגע.

סוף סוף הגעתי אל השער. "תפתחו את השער" צרחתי בקול שרק המתח והפחד יכלו ליצור. הרגשתי שאני על סף עילפון.

"את לא יכולה לצאת" אמר לי השומר במין נימת צחוק, מסתכל עלי כאילו אני איזו משוגעת.

"מה קורה לכולם היום?" צעקתי, לא מבינה איך הוא לא רואה את עדת המפלצות שמאחורי

חאלס! זהו. נגמר לי הפתיל. הייתי גמורה מריצה והיום הזה היה כזה מוזר!!!!

"תקשיב לי שומר, אם אתה לא פותח, אני אפתח לבד"! אמרתי כשאני מנסה להתגבר על הרצון שלי לשבור את השער.

"גברת, את רוצה שאני אקרא למנהל"? שאל השומר.

"לא, לא" אמרתי בפאניקה, רק זה מה שחסר לי. אבל... מפלצות עוד שניה עומדות לתפוס אותי, מה לעשות?! הייתי חסרת אונים לגמרי...

בהחלטה של רגע ובכוח שאין לי מושג מאיפה מצאתי, דחפתי את השער וברחתי מבית הספר.

"את אשכרה ברחת עכשיו מבית הספר" אמר שון "לא ידעתי שאת כזאת"

התעלמתי והמשכתי במורד הרחוב במהירות. כבר כמעט לא ראיתי את המפלצות.

בנסיון להתחמק סופית פניתי בחדות לשדרה אחרת. מולי היה סניף צבעוני של מקדונלד.

שקלתי אם להיכנס, אבל פי היבש הוביל אותי להחלטה שכן. נכנסתי לחנות, מתענגת על המיזוג וביקשתי מהמוכר מיץ תפוזים קר.

לקחתי את הבקבוק שהוא הגיש לי והלכתי להתיישב בקצה החנות.

ניסיתי לעשות סדר בראש. דגש על הניסיתי.

טוב, מה אני אמורה לעשות עכשיו לעזאזל? שיחזרתי בראשי את הרגעים האחרונים

"וואו דרמטית היום" שרק שון בהתפעלות מזויפת

"טוב, אני חייבת להציל את רייצ'ל" אמרתי לו בתוך ראשי בלחץ

"זה לא שהיא החברה הכי טובה שלך מגיל 3" צחק בון "מה את כבר חייבת לה?"

"בוןןןןן! היא הצילה לי את החיים" עניתי בזעף.

כמה ראשים הופנו אלי ולרוב מבוכתי הבנתי שבטעות דיברתי בקול.

בון ושון ציחקקו בתוך ראשי כשלחיי הסמיקו מעט ונעצתי את מבטי בבקבוק המיץ החצי גמור.

הפרק הקודם		הפרק הבא