אחותי הקטנה

מגי התיישבה בשולחן גריפינדור מאוכזבת קלות.

היא נזכרה במה שהמצנפת אמרה לה שהיא חבשה אותה.

 "את ילדה אמיצה, חכמה אבל לא שקדנית... את לא תצליחי ברייבנקלו. אמ... מעניין, את רוצה להיות עם חברתך למרות שהיא הלכה לסלית'רין... לא. אני לא אשים אותך בסלית'רין. יהיה לך רע שם. לדעתי כדאי שתלחי ל- גריפינדור!"

מגי שמעה את ההכרזה והרגישה גאווה מהולה מאכזבה קלה.

לא שקדנית... היא תמיד עשתה שיעורים והשתתפה בכיתה.  מה זאת אומרת לא שקדנית? קול קטן במוחה ענה לה.

"אדם שקדן באמת גם נהנה מהכנת שיעורים והשתתפות ואת, כמו שאת יודעת טוב מאד, לא נהנת מזה כלל.

להפך, את חושבת ששיעורים זה ביזבוז זמן.

 אבל באותו הרגע נקטעו מחשבותיה כי ילדה עם שיער זהב חלק התיישבה לידה וחייכה אליה חיוך רחב.

 "שלום" היא לחשה לה.  "אני נטלי. את... מגי? נכון?" 

"כן..." ענתה מגי בשקט.

 היא הייתה ביישנית וחששה מאד שלא תמצא חברות בהוגוורטס.

"את לא צריכה להתבייש,"  נטלי כאילו קראה את מחשבותיה, "

אם היית ביישנית פעם, זה הזמן לשכוח את זה ולהראות לאנשים מה את רוצה לשנות. מקווה שזה עזר לך, פשוט, זה מה שאני עושה ממש עכשיו..."

היא שיגרה לה עוד חיוך קטן וחזרה להתבונן במיון.

בזמן שרופרט נוקטון התמיין להפלפף מגי הרהרה בדבריה של נטלי ומצאה את עצמה חושבת שיש לה שם מוזר.

 קצת כזה, צורם וחד.

 נ-ט-ל-י.

 היא בטאה את השם בראשה וחשבה שהוא מתאים לארץ אחרת.

 לא לבריטים שהמילים שלהן מחליקות בעדינות על הלשון ונחתות מחוץ לפה, באוזנו של השומע. לא.

 וגם, היא מצאה את עצמה חושבת,

השיער שלה לא נראה כמו השיער הבלונדיני של רוב הבנות.

הוא נראה יותר חום... לא כמו השיער הצהוב לבן של שאר הבנות הבריטיות.

 וגם העיניים... הם היו חומות.

לא כחולות או ירוקות כמו בדרך כלל.

 ועורה היה כהה וקצת שחום כאילו באה ממקום שיש בו הרבה שמש.

 היא החליטה לשאול אותה על מקום מוצאה כשלפתע הופיע אוכל על הקערה הגדולה שמולה.

הרבה הרבה תגובות בבקשה! וכמו בפרק הקודם, אם לא יהיו 6 תגובות רוצות המשך... =]

הפרק הקודם		הפרק הבא